InquirerWATCH: Sara Duterte impeachment trial | Oct. 1, 2026CNN TürkTrump’tan dizel ihracatına yasak sinyali: Benzin fiyatları artabilirThe Jerusalem PostRubio orders Iran UNGA delegation to leave United States following stalled negotiations - reportPunchNigeria @66: Tinubu admits economic hardship, pledges to defeat povertyRTP DesportoCristiano Ronaldo deixa a Seleção NacionalBollywood HungamaAlia Bhatt joins Rami Malek, Sachin Tendulkar and Simone Ashley for a star-studded Earthshot Prize 2026 night in MumbaiХабрТеплицы на автопилоте: свет, шторы и вентиляцияSözcüSchengen ülkesinden bu Türklere vize kolaylığı: Başvurdukları gibi alacaklarSCMP ChinaMaxwell smart: new Chinese embodied model tops global AI ranking on physical tasksDaily MaverickESCAPE: Bangkok, a fever dream in neon and sepia, feeds hungry soulsThe Hollywood ReporterNetflix Spain Adds Films and Docs Curated by Streamer FilminVarietyGarin Nugroho, Mishima Yukiko, Qiu Jiongjiong Titles Among 15 in Tokyo Film Festival Competition
The Daily Newsstand · Free, Always
Thursday, October 1, 2026

שתיקה פרסית - החלק האחרון

Translate

"זזים," אמר המלווה, ופרי התעוררה גם היא. השניים נעצו עיניהם זה בזה בהשתאות. לראשונה מאז צאתם לדרך הביסה העייפות את שניהם יחדיו והטילה אותם בעת ובעונה אחת אל חיק השינה, ללא משגיח ושומר. הם העבירו עיניהם אל הילדים השרועים לרגליהם, מרחפים על גלי השינה בידיים פשוטות. פרי נשמה עמוקות. איזה חוסר אחריות מצדי, אמרו עיניה למורד, ומורד השיב לה במבט אשם.

למלווה אצה הדרך. לא היתה זו העת לניהול דו שיח אילם מרובב בהאשמות עצמיות הדדיות. "זזים," אמר שוב.

המלווים דיברו בשפתם הכורדית. מתוך דבריהם הובן כי עליהם להיפרד כעת. פרי התנגדה נמרצות. "אני לא יוצאת בלעדיו," פנתה למלווה בפרסית, וראתה כיצד מאדימות פניו השזופות, ועיניו רושפות בעוינות. היא לא ידעה אם עיקר זעמו הוא על עצם התנגדותה, או על העזתה לדבר ישירות אל גבר. היא הסיטה את הווילון הכבד. רפרוף עין בחלון השיב לה אפלה מוחלטת. הנסיעה בלילה השחור לדרך לא נודעת עם גבר זר שאין היא יודעת אפילו את שמו, נדמתה בעיניה כמו הליכה ישירה לאבדון. גם יציאתו של מורד לבד בחושך עם אדם זר במקום זר הובילה לאותה כתובת עלומה. "לא," הוסיפה וקראה ישירות מול הפנים שתפחו כעת ונתכסו בצבע דם. "אני לא מוכנה."

מורד היסה אותה. "את מביכה ומרגיזה אותו," אמר לה בשפתם הקשאנית. היא השתתקה כמו בפקודה, חסמה בחמיצות את אשד המילים שעמד על לשונה והניחה את הוויכוח לגברים.

הפרסית התנצחה בלהט עם הכורדית, והמילה "פוליס" חזרה ונשמעה שוב ושוב. בהיעדר קלף מיקוח רציני מול ה"פוליס", יד ה"פוליס" היתה בסופו של דבר על העליונה. "אל תדאגי," פנה מורד אל פרצופה המובס. "הקדוש ברוך הוא איתנו."

פרי החניקה אנחה. לא נותר לה אלא למלא את התנאים ולצאת עם הילדים ועם ה"בוחצ'ה" בחברת המלווה המבוגר מבין השניים, שיתחזה כבעלה וכאביהם של ילדיה. פניו הסמוקות של המבוגר התרככו מעט ונראה שניצחונו מיתן את זעמו. מורד יצא עם התיקים בחברת המלווה הצעיר. טרם צאתם שלפה פרי מאחד התיקים קופסאות טונה וחבילת עוגיות והגישה למארחת. "מרסי," אמרה לה והשתדלה לפשוק שפתיה לחיוך, על אף הבהלה ששכנה עדיין בעצמותיה.

המארחת הידקה לרגע את התשורה אל חזה, מסרה אותה לידיה של הצעירה ופרשה ידיה לעבר פרי. לרגע עמדו שתי הנשים המואבסות, האחת במשמניה והשנייה בבגדיה, ונראו כמו שתי אחיות המתקשות להיפרד זו מזו. צצה בפרי מחשבה כי בימים של שפיות היתה מוכנה לקנן במקום הזה עם משפחתה עוד זמן מה וללמוד את אורחותיהם של הכורדים.

הילדים הוכנסו אל הרכב, ומורד נשק חפוזות לעפעפיהם השמוטים ורפרף נשיקה ביישנית על ראשה של פרי. "'חוֹדָה נֶגַהְדָארֶ טוֹ ובָּצָ'הָא בָּשֶה', אלוהים ישמור עלייך ועל הילדים," בירך וליטף את כתפה המפוטמת. לפתע שמט את ידו ויצא עם הבחור הצעיר והתרחק אל החושך, ופרי חשה כמי שמפקירה את אהוב לבה ואבי ילדיה. בעיניה נארגו חוטי געגוע לזיכרון רחוק של הימים התמימים. "'חוֹדָה נֶגַהְדָארֶת בָּשֶה', אלוהים ישמור עליך," לחשה אל גבו המתרחק.

היא נכנסה אל הרכב והדאגות נכנסו עמה, תלויות על צווארה. הילדים המשיכו בשנתם, אילנה נתונה בזרועותיה וראשו של אחיה על ברכיה. חרף היותה כלואה בגודש הבגדים, לא חדלה מלרעוד ושפתיה לעלעו "שמע ישראל". המלווה הנהג הבחין במצוקת האישה שקודם לכן הוציאה אותו משלוותו, והוא דיבר אליה רכוֹת. השפה, תערובת של כורדית וטורקית, לא היתה נהירה לה, אבל היא היטיבה להבין את רוח הדברים והודתה לו ולאל עליהם.

הוא שב והזכיר כי אם יֵעצרו לבדיקה, אל לה לדבר. היא ידעה שהמבטא שלה עלול להסגירה, והתזכורת הזו הגבירה את עצבנותה.

אֶבִּי התעורר. "ממאן, מים," לחש. הוא לגם מספר לגימות והעביר מבט על הנהג ואל אפלת הלילה.

"אֶבִּי ג'ון, אם יעצרו אותנו וישאלו שאלות, אל תדבר."

"הצגה," נזכר.

פרי חשבה על זיכרון הילדות המלווה את בנה. הנה הוא מאמץ את מה שלימדוהו. הוא יודע לשתוק מתי שצריך. כל כך הרבה שתיקות הוטלו עליו במסע הזה. והמסע עדיין לא תם. היא סלדה מהמחשבה שעליה לשוב ולרכוס לבנה את הפה. המצב הטבעי של ילד הוא פה פתוח שמדבר ומגיב ושואל. אין זה טבעי לרכוס לו את הפה, כשם שהיא רוכסת את רוכסן מכנסיו. ואם יחליט לפתוח ויחלץ את המילים האסורות? עד כמה יוכל למשול בעצמו? כשיש לו צורך להטיל את מימיו הוא פותח רוכסן. האם אין לו צורך להטיל את פחדיו? כל כך הרבה מילים יש לפחד. כמה זמן הן יכולות להיות אטומות?

לא, הרגיעה את עצמה. אֶבִּי לעולם לא יסגיר את סודנו. הוא גדול ומבין. לפתע הבליחה בה ההכרה שאֶבִּי התבגר בבת אחת. אין הוא מתנהג כילד בן שלוש ורבע, אלא כמו בוגר. בן כמה יהיה כשנעבור את כל הסיוט הזה? התייסרה. לקחתי לו את הילדות, את התקופה היפה, התמימה, הבטוחה, הנורמלית, של משחקים ושעשועים. את התקופה שבה ילד מתרועע עם חבריו ואומר מילים רגילות של ילדים ומתעסק בעניינים של ילדים ועושה מעשי קונדס ילדותיים ומדבר ככל העולה על רוחו, מבלי לדאוג ומבלי לחשוב מה מותר ומה אסור. האפרוח הקטן שלה שטרם הצמיח אברותיו היה מעיין של צחוק וזוהר, ולפתע פתאום נעשה רציני ומכווץ גבות כמו זקן. "אֶבִּי, אל תמהר לגדול, תישאר עוד קצת ילד קטן שלי," מלמלו שפתיה. אסור לה להניח לילדוּת להיעלם. לו יכלה לשמר אותה בחיקה של צדפה, ובבוא העת לדלות אותה משם ולהשיבה לבעליה.

היא ניסתה לדחוק את המחשבה למדור זניח במוחה, אבל זו שבה וזינקה אל קדמת הבמה, וכמו אוחזת במקל שמיטלטל מצד אל צד, נופפה בו לעברה באיום. מדקרת אשמה פילחה את חזה והרעידה את גופה.

הרעידות נמשכו, ואל מריצת הפחדים המתגלגלת - הפחד ממעבר הגבול, הפחד לחייו של מורד, הפחד שמא מערימים עליהם ובמקום להעבירם את הגבול יחטפו אותם או את ילדיהם - הוטל כעת הפחד מפני מה שעוללה לבנה. הוא נדחק פנימה אל קודמיו והתחרה על מיקומו. זה בלתי הפיך, חשבה, זה ילווה את הילד כל חייו, ומי יודע מה יהיו ההשלכות על נפשו, על עתידו. הנפש אינה עשויה מקשה אחת. היא מורכבת מחלקים חלקים, כמו בפזל, ולכל חלק יש תפקיד והשפעה על המבנה כולו.

היא חשה כיצד החרדה האימהית מסתערת עליה בשצף ומאיימת בתחזיות קודרות. האם אפשר להיקרע מדאגה? אם כן, אי אפשר יהיה לתקן את הקרע. הקרע אינו פיסת בד שאפשר לתפור אותה. שומה עליה לבלות את שארית חייה עם הקרע. ואיך תנקה את המצפון? אדם יכול לנקות את בגדיו, אך לא את מצפונו.

פתאום התנפלו עליה געגועים לקולות של בית. בית, זה מה שאנחנו צריכים, חיזקה את המתקפה. בית יציב שיאכלס משפחה שלמה, ללא קרעים, לא בגוף ולא בנפש. "'חוּנֶה', בית," מוללה את המילה בפיה - מילה חמה, רכה, מלטפת.

באופק ריצדו אורות. עם התקדמות הנסיעה הלכו האורות וגברו, משמע שהם קרבים למעבר הגבול. היא הצמידה את בתה אל חיקה, כדי להסוות את תנועתו הפרועה של החזה שעלה וירד. תִלי מחשבות התקהלו במוחה, מנהלים ביניהם קרב סכינים. אם תשתבש התוכנית עלולים להרוג אותנו או להחזיר אותנו לאיראן לידי ה"קומיטה", שזה היינו הך. ואולי יאנסו אותי ויחטפו את הילדים ויספחו אותם לחיי עבדות? הם כבר קיבלו את הכסף ויכולים לעשות יד אחת עם משטרת הגבולות ולהסגיר אותנו לידי המשטר האיראני...

"'שמע ישראל' 'בֶּחוּנָם'?" שאל אֶבִּי בלחישה.

"תעצום את העיניים ובלב תגיד 'שמע ישראל'," השיבה וניסתה לייצב את קולה. הוא הניח את ראשו על ברכיה, עצם את עיניו ושפתיו התמלמלו. לפתע מצמצו עיניה לאורות הפנסים המסנוורים. הרכב הוקף בשוטרים עם רובים מכוונים ונעצר מול המחסום.

אחד השוטרים פנה לחלון הנהג, ושוטר שני קרב לעבר המושב האחורי. פרי הידקה את עפעפיה. היא חשה את אלומת אור הפנס מוטלת על פניה. הילדים נתונים בסכנה ובידה להצילם, אם תנהג נכון. אל תפחדי, הורתה לעצמה. חִשבי על הילדים. הם הכוח שלך. בעוד כמה רגעים נהיה מאחורי הסכנה. אלומת האור חלפה בסמוך אליה. היא הבינה שהילדים מוארים כעת. היא בטחה באֶבִּי שיתמיד בעצימת העיניים. ההצגה חייבת להימשך, אֶבִּי ג'ון, דיברה אליו ללא קול. אתה ישן נפלא, המשיכה ודובבה את עצמה. לפתע נבהלה. ואם בכל זאת יפקח את עיניו? או יפתח את פיו?

היא שמעה את קולו של השוטר מן המושב הקדמי. הוא דיבר טורקית. הנהג מסר את המסמכים והשיב בנחת לשאלות השוטר. היא לא הבינה את הנאמר, אבל קלטה מילים בודדות - ההקשר היה ברור. "דוקטור," אמר הנהג ופתח בלבה שביל חלק. קרן אור באפלה.

הפנס האיר עליה שוב ושיתק את גופה. אל תזוזי, אל תמצמצי, עוד מעט הכול נגמר.

"'טָשָקוֹר', תודה," אמר הנהג בטורקית, התניע את הרכב והחל לנסוע.

הדמעות ניגרו מזוויות עפעפיה הסגורים.

"'כּוּלוֹ שַׁפִּירָא', הכול בסדר," ניסה הנהג להרגיעה בשפה הכורדית.

היא פקחה אליו עיניים מלוחלחות. רצתה לומר לו, "מֶרְסִי," אבל המילה הקצרה גוועה על שפתיה, וכל שיצא היה רק בכי.

"ממאן, ממאן," טלטל אֶבִּי את זרועה, והיא קלטה שמזה זמן הוא פונה אליה והיא אינה משיבה. עיניה צללו אל עיניו העגולות והעצובות. "ממאן, ההצגה שלי לא טובה?" שאל בקול דקיק שעלה ממבוע של דמעות.

ההצגה שלך היתה מצוינת, בני, רצתה לומר. אבל הבכי העקשני שלה חסם את המעבר למילים. היא החליקה בידה על גופו ועל פניו וקרבה אליו לנשקו, אבל פיה היה עדיין תפוס, והצליח לחלץ רק בכי. היא התקשתה להכיל את האושר וחיפשה אפיק יציאה - בימים כתיקונם היתה ודאי יוצאת בריקוד עולץ. "'מוֹוָפָג שׁוֹדִים', הצלחנו," השתחררה לבסוף הלשון, כאילו חילצה פקק מבקבוק. "ואתה היית מצוין."

ובאותו רגע נבהלה: מה עם מורד?

הנהג המשיך לנסוע כברת דרך קצרה עד שנעצר, והם יצאו ועמדו על כביש האספלט הטורקי. כאן, בלב הישימון המוקף הרים, היה עליהם להמתין לבואם של מורד ומלווהו. פרי נשאה עיניה אל ההר שפסגתו נשקה לשמים. היא קיוותה לראות את שתי הדמויות, אבל הלילה קרב אל קצו והשחר איים להגיח, והם עדיין לא נראו.

"איפה מורד?" שאלה שוב ושוב את המלווה. שוב ושוב קיבלה תשובה קצרה, "עוד מעט יגיע." דו שיח עקר בין גבר מוסלמי לבין אישה יהודייה בטריטוריה הטורקית שאליה כה נכספה להגיע.

מה יהיה? חשבה. הנה חציתי עם הילדים את הגבול ובמקום לקפוץ בדילוגי שמחה, נקלעתי לצרה חדשה. קטר שאלות עם שובל של קרונות שקשקו במוחה והעצימו את חוסר האונים שדבק בעצמותיה. האם אני מפקירה את עצמי ואת ילדַי במדבר? האם עשיתי את טעות חיי בהחלטה לעשות את דרך החתחתים עם ילדַי הקטנים? האם איבדתי את בעלי לנצח?

פרי אימצה אליה את הילדים, האכילה והשקתה אותם, ולא הסירה את עיניה מן ההר. היא כרעה על ברכיה והריצה במוחה הבזקי תמונות של ימים אחרים, יפים ומלאי עניין, עם מנות נדיבות של צחוק ושמחת חיים. ימים רחוקים, כמו אירעו לפני שנים. לרגע קט דימתה לראות את חיוכו של מורד ואת ידו המנופפת לעברה, אך כשעפעפה בעיניה להיטיב לראות והמבט החזיר לה את אותה קרחת יער שהיתמרה מולה, שבה אל המציאות המרוקנת מנחמה.

"שמע ישראל," לחש לפתע אֶבִּי לאוזנה את מילות הקסם, והיא פערה אליו עיניים גדולות. מבעד למסך הדמעות סקרה את בנה בן השלוש ורבע, שניצב מטושטש מולה, נתן בה מבט של בן שלוש מאות והורה לה כיצד עליה לפעול.

היא לקחה נשימה ארוכה והצטרפה בצייתנות ובכוונה מלאה אל התפילה.

52.

"בוא איתי," אמר בטורקית המבריח למורד לפני שעות אחדות, ומאז הלכו בשתיקה בחסות החשיכה.

מורד, לבוש במעיל מדובלל שהיה תלוי עליו כאילו גדל פתאום בשתי מידות שלמות או שמא גופו הוא שהתכווץ לממדיה של השיבולת השדופה בחלומו של יוסף - צעד ותהה מה עובר על פרי ועל הילדים. יש מן הנחמה בידיעה שהם פטורים מהליכה רגלית, אבל האם יעברו את המחסום ללא תקלות? האם לא יאונה להם רע?

הם נעצרו בסמוך לנהר שחור, סמיך ורוחש. המלווה הורה לו לחצות. "איך?" שאל מורד בבעתה. "ככה," השיב המלווה וקרב אל לשון המים. מורד הביט סביבו. המקום היה שומם. רק הוא והמלווה והנהר, שנשם והתחכך בהר הגבוה אשר התנשא למולם.

המלווה טבל את רגליו במים והורה לו בתנועת יד מזמינה להצטרף. זקנו של מורד סמר עוד בטרם נגעה ציפורן רגלו במים. הוראה נוספת מצד המלווה העמידה אותו על שפת המים שליחכו את נעליו, מבלי שיֵדע אם הנהר הוא שקרב אליו או שגופו נמשך אליו בעל כורחו. בחיל ורעדה הטביע רגליו במים, אחת אחר השנייה. גופו נרעד מקיפאונם של המים ובשרו נעשה חידודים חידודים מאימת הנהר העלול לגרוף אותו לתהומות. באין ברירה, החל לנוע בעקבות המלווה כשהוא מחקה את אחיזת התיק צמוד לחיקו, וכופה על עצמו להאמין שהוא משתכשך במי המעיינות החמים המביאים מרפא לגופו המיוסר. פעמים סנטה בו המציאות והציגה ראיות נוקבות ומצמררות, ואיימה להבקיע את ריאותיו, אך הוא לא שעה לה ומלמל לעצמו, "מים חמים, מים טובים."

הנהר התעקל סביב ההר והובילם לעברו השני. עייפים ורטובים עד לשד עצמותיהם נעמדו בשיפולי ההר שהתרומם מעליהם. הם רוקנו את נעליהם מן המים וסחטו את גרביהם ואת שולי בגדיהם. מורד החל מקפץ על מקומו, מבקש להזרים את דמו, אך מיהר להישמע להוראת המלווה שהאיץ בו להזדרז. הוא שלשל את רגליו העטויות גרביים רטובים לתוך נעליו המרובבות בבוץ, שהתברר כי גם איבדו את סוליותיהן, ויצא לטיפוס על אחת מפסגות הרכס. ללא נעליים מתאימות, תחת צינת הרוח החובטת ופולשת לעצמות, בכאב שצעק מתוך ידיו הקוצניות וממפשעותיו הדלוקות, באפלה שהקשתה על הראות, ובתחושה של תשישות הולכת וגואה, נאחז מורד בכל זיז ובליטה, התקדם שעל ועוד שעל וחש כיצד גופו ממאן לקחת חלק בהרפתקה.

"קפוץ," הורה לו לפתע המלווה בשפתו הטורקית.

מורד השפיל מבט אל המדרון, מנסר את החושך בעיניו, ונתקף פיק ברכיים. הקפיצה במורד הסלעי היא מתכון להתאבדות, אמר בלבו. ההלם צעק מפניו. לשונו התחספסה בפיו כמו נייר זכוכית. הוא בלע את רוקו וחש בטעמו המר. שפתיו מלמלו, "לא קופץ."

"קפוץ, זאת דרך קצרה יותר, ואנחנו חייבים למהר," הסביר המלווה בדיבור ובסימנים, אך מורד, הגם שהבין את שפת הסימנים, בחר שלא למות. "לא קופץ."

המלווה ניער אותו בכוח, וכשהמשיך מורד לעמוד בסירובו וידיו התהדקו אל הזיזים המשוננים, הוא משך בכתפיו, הפטיר דבר מה והחל בטיפוס ובירידה, תוך הגברת המהירות, ומורד בעקבותיו. בטנו התהפכה וכפות ידיו זעקו חמס. בהגיעם לעלייה תלולה הורה לו המלווה להאיץ את צעדיו. "אנחנו חייבים להגיע לפני שיעלה האור," פקד עליו. מורד רצה בכל מאודו למלא אחר ההוראה, אך דומה היה כי אין הוא מתקדם לשום מקום. בכל ניסיון לטפס מעלה גלש גופו מטה. המלווה החל לאבד את סבלנותו. "אם יגיע האור, אנחנו אבודים," הזדעף.

"אני לא בא," מלמל מורד וחבק באפיסת כוחות זיז משונן. הוא ידע שהזמן הוא הקובע וכי לזמן יש מסלול ישיר שאינו כולל בתוכו עצירות. החושך איים לסגת. עוד מעט תעלה השמש בתרועת ניצחון, אבל הוא החליט להתעלם מהאיום.

המלווה הניע ראשו בייאוש ולרגע קט נראה כי החליט להרים ידיים ולשים קץ להתנצחויות. לפתע ניגש אליו, לפת את צווארונו וגרר אותו כלפי מעלה, משל היה שק קמח. מורד תמה על עוצמת כוחו ומיומנותו של המלווה, שסחב אותו כשעליו תלויים גם שני התיקים. הוא עצם את עיניו בחוזקה ואצר בשפתיים הדוקות את הכאב שהסבה לו ההתחככות באדמה הסלעית, בעודו מהרהר מתי יתפוקקו עצמותיו והוא יחזיר נשמתו לבורא. "'חוֹדָה, קוֹמָקֶם קוֹן', אלוהים, עזור לי," מלמלו מחשבותיו.

הם עמדו ברומו של אחד הרכסים הנמוכים של ההר כשניצני האור הראשונים נגעו בהם. מכאן היה עליהם לרדת מטה מרחק לא רב, ולהגיע אל הכביש של אדמת טורקיה. מורד, חבול בכל חלקי גופו, עמד בקהות חושים ובכוחות כלים והביט מטה. עיניו פגשו בעיניה. בבת אחת התעוררו עיניו ועוררו את כל הרקמות בגופו, כמו ביקיצה מתרדמת. יכול היה לזהות את הדמעות הממלאות את פניה. היא בכתה בשבילו. הוא סקר את מראהו. מראה עלוב למדי, סיכם בינו לבינו. לא ייפלא שאשתו בוכה עליו. בגדיו קרועים, מרובבים בשכבות של בוץ, נעליו איבדו את צורתן המקורית וקצות הגרביים חרגו מתוך הפתח שנפער בחרטומיהן. הוא נגע בפניו וחש בכאב. ידיו מלאו דם. אני שרוט כולי, הבין. שרוט ומטונף.

"קדימה, לרדת," פקד המלווה, והם ירדו מטה.

"הנה אני מגיע אליכם, אשתי וילדַי האהובים," תרגם מורד את הפקודה, וזרזיף הכוח שנמסך בו כמו הצמיח לו כנפיים, והוא ריחף מעל פני האדמה ומעל העצים והשיחים, עד שמצא עצמו נופל לזרועותיה. היא בכתה על חיקו המגואל בסחופת הנהר, והוא השיב לה בבכי חנוק. אחר בחנה את פניו הרופסות. היא העבירה יד רועדת מעליהן, שלא לגעת, לא להכאיב. "אתה פצוע, מורד ג'ון," נצרדה אל ארובות עיניו שבלטו על פניו הכחושות.

"'תָמוּם שׁוֹד', זה נגמר, העיקר שהגענו עד כאן," ניחם אותה ואת עצמו. הילדים עמדו והחזיקו ידיים ולא הפריעו להוריהם.

"תני לי את הבגדים," נשמעה לפתע הוראה, והם נשאו עיניהם למלווה כמו ראו אותו לראשונה ותהו על מעשהו כאן.

פרי הסירה מעליה את התלבושת הכורדית ומסרה אותה לידיו, והוא הניח בידה את ה"בוחצ'ה" שלה.

"עכשיו תמשיכו ברגל," אמר וצרר את הבגדים מתחת לבית שחיו.

השניים הביטו בו בפנים אטומות. האם הוא מהתל בנו? תמהה פרי.

"אם אמשיך איתכם, ה'פוליס' יתפסו אותי," הסביר. "תמשיכו כל הדרך ישר עד להָקָארי," הורה להם בידו על המסלול.

הם לא האמינו למשמע אוזניהם. מעיניהם הפעורות ניבטו אישונים זנוחים. ניסיונם הממושך כבר לימד אותם שלמבריחים חוקים משלהם. והנה לראשונה הם מתוודעים לחוק הנטישה, והם סלדו ממנו ומהעיתוי שבו יושם, כה סמוך לישורת האחרונה.

"אל תדאגו," אמר המלווה שהפסיק להיות מלווה. "אתם לא צריכים לדבר. תגיעו לתחנת המשטרה והם יראו שאתם זרים." ובאומרו זאת הצטרף אל חברו שהמתין ברכב המותנע. הרכב המאויש בצמד פנים נעולות חלף על פניהם בנהמת מנוע, עד שנעלם והותיר אחריו ניחוח של עלבון.

53.

"מה נעשה?" שאלה פרי והתבוננה סביבה כמו מצפה לראות שמא יצוץ פתאום רכב חולף, יעצור ויפתח בפניהם את דלתותיו.

אבל השממה לא הציעה לא קול ולא מראה של רכב או של יצור אנושי, פרט לארבעה יצורים תמהוניים שכמו נחתו על אדמת הירח והם בוחנים כעת את טיבה.

מורד נטע מבט מרוכז בילדים. הוא התיישב וקרא אותם אליו. אילנה מיאנה לגשת. אֶבִּי דשדש לעבר אביו והגיש לו לחי זהירה לנשיקה. אחותו קרבה אחריו בהיסוס כשהיא נתמכת בידה של אמה. מורד נשק ללחייה והיא מחתה בסלידה את הלחי בכף ידה, פעולה שהניבה צחוק מדוד מצד אביה. "אני יודע שאני אבא מלוכלך, אבל מבטיח לך שזה זמני," אמר.

מורד הביט מסביב. "נלך," אמר בשקט.

בשש בבוקר החלו בצעידה. באין מלווים שיישאו את התיקים, הלכו כברת דרך קצרה, כשפרי נושאת בידיה את אילנה ומורד את אֶבִּי, אחר נעצרו, ומורד היה הולך ומביא את התיקים, וכך עוד כברת דרך, עד שסמוך לשעה שמונה הגיעו לעיירת הגבול הָקָארי, שנערכה לקראת היום החדש.

עיניה של פרי חלפו על פני הרחוב, הציצו לפתחי הבתים וליוו שורה של חנויות שדלתותיהן נפערו בזו אחר זו. חלונות ראווה דלי מראה הציגו שמלות וכובעים, תכשיטים ונעליים. יושבי קרנות הסתופפו על גבי שרפרפים, ביד אחת אחזו חמנייה ובידם השנייה חפרו וחילצו את הגרעינים, ופיצחו והשליכו את הקליפות על הרצפה המרובבת בכתמי שמן, עטיפות נייר, קליפות גרעינים ופגרי פירות וחרצנים עתיקי יומין ששימשו מקור עלייה לרגל לזבובים ולחרקים. פה ושם נראו שניים שהטילו קוביות על לוח שש בש. הם חיים בשלום ובשלווה, חשבה. היא הסיקה כי המקום הזה אינו מזמן לתושביו הפתעות מיוחדות, ואלה התעוררו כעת להרוות צימאון סקרני, ולגמו במבטיהם משפחה תמוהה שצעדה לאטה בשעה מוזרה זו של הבוקר.

כניסתם המהוססת לתחנת המשטרה נעצרה על ידי שוטר תורן, ששאל בשפת הסימנים מנין הם, ומורד השיב "איראן" וקיבל הוראה לשבת בהמתנה. יחידים ישבו בשעת הבוקר המוקדמת והשאלות ריחפו מעליהם במחול פראי. שפת הסימנים ברורה עד כה, חשבה פרי, אבל מה יהיה בחקירה? מה הם אמורים להשיב לשאלות? ומה יעשו ללא פספורט ברשותם? האם לא די להם במהמורות שעברו בדרכם? מתי כל זה יסתיים? עוד כמה מבחנים עליהם לעבור? רק שהסיום יהיה בישראל ולא באיראן. ואיפה הסוכנות היהודית שאמורה להשגיח עליהם וללוותם בכל התהליך הסבוך? עיניה נתלו במורד. ברור היה לה שגם הוא נתון במערבולת של שאלות, אבל היא שאבה עידוד קל מידו שלחצה בעדנה את ידה. שפתיו לחשו "שמע ישראל" והיא חיזקה בשפתיה את התפילה הדוממת, ומבטה נח על אֶבִּי שעקב אחריהם והצטרף גם הוא לתפילה.

הם התכבדו בתה. התה הטורקי היה שחור ומר, אבל היה בו כדי להמתיק קמעא את הנפש המרה.

שוטר הזמינם לשבת מולו. היא התבוננה במדיו הנקיים והמגוהצים והחמירה עיניים אל בגדיהם. אנחנו נראים כמו כפריים מהכפר הנידח ביותר בעולם, חשבה. חסרי תרבות, חסרי ניקיון וחסרי שפה. "זֶבּוּנֶמוּן זֶבּוּנֶה לַלִי", שפתנו היא כשפת האילמים.

התקשורת הלקויה נפתרה בעזרת מתורגמן שנקרא לשבת לצדם, והחקירה החלה.

"מאיפה באתם?"

"מאיראן."

"איך הגעתם?"

"מישהו הביא אותנו והוריד אותנו כאן."

"מי זה המישהו הזה?"

"אנחנו לא מכירים."

"אתם חייבים לומר את האמת."

"זאת האמת. אנחנו לא יודעים את שמו. הוא לא סיפר לנו על עצמו. הוא כמעט שלא דיבר איתנו."

"אתם משקרים."

"זאת האמת."

השאלות חזרו על עצמן ועמן גם התשובות, עד לכניעה הסופית. המתורגמן שוחרר. ברור היה שהשוטר ציפה למלט מפיהם פרטים שיביאו להסגרת המבריחים.

"תחזרו לכאן מחר. אתם תמשיכו לעיר וָאן ומשם תטוסו," ציין השוטר והציג בעזרת ידיו מצב של טיסה.

"הם יטיסו אותנו לאיראן," הטילה פרי את חששה לאחר ששוחררו ויצאו לאתֵר אכסניה.

"קשה לי להאמין שהמבריחים היו מתאמצים כל כך ועוברים איתנו את כל הדרך כדי שבסופה יחזירו אותנו לאיראן," ענה מורד בקול עייף.

"מחשבה הגיונית," ציינה. "אבל איך תסביר את העובדה שהם הסתלקו פתאום והסוכנות גם היא נעלמה מהתמונה?"

"אני לא מבין את ההיגיון שלהם, אבל הנה האכסניה, ניכנס ונירגע קצת."

54.

האכסניה לא הביאה את הרוגע המיוחל. באין מפתח בדלת חדרם, לא נמצאה דרך למנוע את פתיחתה מפעם לפעם על ידי גבר זערורי ואפוף מסתורין, שהציץ פנימה מתוך המסדרון המואר באור קלוש, חשף פנים פחוסות ומכוערות וסגר אותה.

פרי סחטה את ידו של מורד כל אימת שהגיחו פניו של המכוער בפתח. היא תהתה במה תוכל להעסיק את עצמה בליל הנדודים שנכפה עליה באכסניה הנידחת, ולא מצאה דבר פרט להתעסקות במחשבות המטרידות.

כעבור זמן מה נכנס אדם לחדר, ללא נקישה על הדלת וללא הזמנה להיכנס, כאילו מדובר בלובי לעוברים ושבים. "מורד לוי?" פנה אל מיטתם.

"לא מורד," השמיע מורד נהימת הכחשה מתוך גוף מותש.

"טלפון," הודיע הזר.

"לא טלפון," השיב מורד. אף אחד לא מכיר אותי בעיירה הזאת, חשב בערפול חושים.

"טלפון," חזר הזר על ההודעה.

מורד נותר נטוע במיטתו, אבל הזר התעקש, "טלפון."

מורד קם ברטינה והלך בעקבות הזר בהנחה כי מדובר בטעות. ביד רפויה אחז בשפופרת הטלפון. "'אָגָא לוי, שוֹמָהִיד?' האם זה אתה?" שאל קול גברי זר.

"מי אתה?" שאל מורד.

"יש מישהו ששומר עליכם. אתם בידיים טובות."

מורד שחרר אנחה. "הסוכנות בקשר איתנו," הזריח פניו לפרי בשובו. "המכוער הוא משלנו, הוא משגיח עלינו, מוודא שהכול פועל כשורה."

"אז הם יודעים שאנחנו פה," לחשה פרי וחשה כיצד הידיעה המרגיעה מפייסת את כיעורו של האיש.

הבוקר היה בדרכו אליהם כשעפעפיהם יצאו להפוגה ונסגרו בהתאמה, והשניים קרסו אל מצולות השינה.

אצבעות זעירות שעברו על שרטוטי פניה הקפיצו את פרי. אילנה קיבלה את פני אמה המתעוררת בצחוק מפזז, ופרי העבירה אצבע חומלת על כתפי מורד.

לא חלפה שעה והם התייצבו טרוטי עיניים בתחנת המשטרה, ושוטר ללא מדים התלווה אליהם והציע כי יזמינו מונית שתסיע אותם לעיר וָאן. "המונית תקצר את משך הנסיעה לארבע שעות," הסביר. אבל מורד בחר להיטמע בין אנשים באוטובוס.

השוטר הגיב בעקימת אף, ואף על פי כן ליווה אותם לתחנת האוטובוס ונסע עמם כל הדרך הארוכה. פעמיים נעצרו על ידי המשטרה הטורקית לביקורת, והם זכו לחיפויו של השוטר, שבהינף ארבע מילים, "זה בסדר, הם איתי," פטר אותם מהצורך בבדיקה. הוא ירד איתם וליווה אותם עד משטרת ואן, שם קיבלו היתר לשהות בעיר. הם נפרדו מהשוטר הטוב ויצאו לאתֵר מלון.

התברר כי העיר ואן טומנת בחובה הפתעות נעימות. במהרה פגשו ביהודים שהמתינו למועד שבו יגיעו למכסה שתמלא את המטוס היוצא לישראל. למרבה ההפתעה מצאו ביניהם את משפחת זָאדֶה. שָׁהְלָה חאנום ופרי נפלו אישה על צוואר רעותה. "מה אתם עושים כאן?" תמהה פרי ועיניה ליטפו את חברתה. "הייתי בטוחה שאתם כבר בישראל."

"סיפור ארוך," השיבה שָׁהְלָה חאנום. "איך עבר עליכם?"

פרי נטלה את ידיו של מורד בידיה וחשפה את כפותיו. "אוי ואבוי, זה נורא," אמרה שָׁהְלָה. "יש לי מחט בחדר, רק בעזרתה הצלחנו להיפטר מהרעה הזאת." מבטה נטפל לנעליו. "ניקח אתכם לקנות נעליים. אצלנו כל הנעליים הגיעו למצב הזה."

פרי העבירה מבט חם על בני משפחת זָאדֶה. הנעליים והקוצים וכל תלאות הדרך איבדו כעת מחשיבותם. "אנחנו בישורת האחרונה לפני הטיסה, אתם קולטים?" פיזזו המילים בפיה והדמעות הצטחקו על עיניה, "חרשנו, זרענו, ועוד מעט נגיע לקציר." ולפתע נזכרה, "שָׁהְלָה חאנום, קחי אותי לטלפון."

שָׁהְלָה הובילה אותה אל הטלפון, ציידה אותה במטבעות והתרחקה מרחק סביר שהעניק לה רגעים אינטימיים עם משפחתה.

ביד נרעדת אחזה פרי בשפופרת וחייגה את המספר. היא האזינה לצלילים המקדימים ובידה השנייה מתחה את הסליל המחובר לשפופרת. קולה של אמה השרה עליה מחנק. ברגע אחד שבה להיות הילדה הקטנה של אמא. ממאן, רצתה לומר, אבל גרונה נחרך ולא הצליח להגות את המילה היקרה מפז. היא לפתה את השפופרת, נאחזת בה ובניגונה של אמא, "הלו, פרי ג'ון, אני שומעת את הנשימות שלך. 'הַרְף בֶּזַן', דברי, ילדה שלי."

"ממאן," הצרידה קולה אל הקול האהוב. "'מָה רְסִידִים, הָמֶה צִ'יזִי חוּבֶּה', הגענו, הכול בסדר. אנחנו בעיר ואן בטורקיה."

"ברוך השם," השיבה אמא, ומיד שאלה, "'אֶבִּיד גוֹם שׁוֹדֶה?' אֶבִּי שלך הלך לאיבוד?"

פרי נדרכה. "מורד הלך לאיבוד, אבל הגיע בשלום. מה חלמת, אמא?"

פרי חשבה על חלומותיה של אמא שהקדימו כל אירוע חשוב במשפחה, ובמיוחד את בשורת ההריונות. "שִׁירִין בהיריון, חלמתי," אמרה פעם, ולמחרת שירין התקשרה והודיעה על הריונה. ובפעם אחרת: "פרי, 'פֶּסַר דָרִי', יש לך בן." "איך את יודעת, אמא?" תמהה פרי, שטרם קיבלה אישור רפואי להריונה. "חלמתי," השיבה אמא בפשטות.

כעת סיפרה אמה שחלמה כי פרי איבדה את אֶבִּי בחושך, והיא התרוצצה בטירוף והכתה על ראשה וצעקה, "אֶבִּי, אֶבִּי..." הנה כי כן, החלום התכוון לאֶבִּי, אך המציאות התייחסה למורד.

היא נפרדה מאמה והתקשרה לאחותה שירין ובישרה לה על ההתקדמות.

בתחושה חגיגית הצטרפה לשָׁהְלָה חאנום. "אז למה אתם עדיין כאן?" ביקשה לדעת, והן יצקו זו לאוזנה של זו את המוצאות אותן מאז נפרדו.

התברר כי סיבת ההתמהמהות של משפחת זָאדֶה היתה התאהבות. המבריח הלך שבי אחר יופייה של הבת הוֹמָא, וביקש להימצא בקרבתה יום אחר יום. הימים חלפו ונגוזו ללא התקדמות, עד אשר נתגלתה הסיבה. "העיקר שאנחנו פה ואנחנו בדרך הנכונה," חילצה שָׁהְלָה חאנום אנחה.

כמי שהקדימו אותם יכלו בני משפחת זָאדֶה להדריך אותם ברזי המקום - היכן ומה לקנות. הם עשו היכרות עם הסביבה, האזור הנחות בדרומה של העיר.

"איך זה שבכל עיר החלק הדרומי הוא הנחות?" תמהה פרי בעוד עיניה משוטטות על פני העוברים ושבים. "בכל מקום הדרום צפוף, מלוכלך ומסריח. האם אין עיר שבה הצפון הוא האזור הירוד והדרום מפותח?"

"את צודקת," אישר מוּסָא חאן, "באזור הדרום מתרכז כל הסבל של האנשים. אם האנשים סובלים רעב, אז באותה עסקת חבילה הילדים מקבלים מכות מההורים והעובדים הפשוטים מושפלים על ידי המעסיקים. אם כבר סובלים, אז עד הסוף. הו, הנה חנות שכדאי להיכנס אליה."

הם שבו אל חדר המלון מצוידים בסיר, שתי צלחות, כפות ומנגל חשמלי, בגדים להם ולילדים, נעליים למורד, "נוּן בַּרְבָּרִי", לחם טרי וחם ועשיר ב"סִיָה טוֹחְמֶה", קצח. כמו כן רכשו ביצים, עדשים, אורז, תפוחי אדמה, חלב ודגים טריים.

הם הוזהרו מפני מכת הגניבות שפשתה במקום. המקומיים אורבים לפתחם של הבורחים המצוידים בכסף, בזהב ובדרכונים, ומקרי הגניבות הפכו לתופעה נפוצה.

באין יכולת לדעת מראש כמה ימים תימשך השהות במלון, שילמו בכל ערב בקבלה עבור היום הבא, ופרי נזכרה בבעל ה"מוּסָפֵר חָנֶה" שחשד בהם בעטיו של אותו עניין.

באין מקלחת בחדר, שעטה פרי עם אילנה בזרועותיה לעבר ה"הָמוּם" הטורקי. היא התקלפה מהבגדים המאוסים שדבקו לעורה ושבמרוצת ימי המנוסה הפכו כמו יחידה אחת נוקשה, והחלה בפעולת קרצוף קדחתנית של עורה. בעוד ידה הנתונה בתוך הכפפה המחוספסת נעה על גופה ומשילה ממנו את מעטה האבק והזיעה, הוסרו מעל לבה הררי משקולות שהועמסו עליה מאז ימי ההתלבטות ובמהלך הניסיונות הכושלים ועד השלבים המכריעים שהציבו בפניה אינספור אתגרים. היא הניחה לדאגות להיפרם מאחיזתן, להישטף בזרם המים המהבילים ולחלחל אל נקב הניקוז, והשתכשכה בקילוח של מחשבות מעודדות, שהיה בכוחן להסיר ממנה שיירים עגומים.

רוגע ומתיקות נמסכו באיבריה. קלילה ואוורירית וסמוקת לחיים יצאה מהרחצה, חובקת את אילנה בזרועותיה ונושקת לפעוטה שהדיפה ניחוח ניקיון. והנה פגשה במורד ובאֶבִּי, גם הם רחוצים ונקיים למשעי.

"זאת הרחצה היסודית ביותר שעברתי אי פעם," צחקה אל פניו המחייכות של מורד והרימה את בנה ושאפה את ריחו. "איזה ריח טוב," החמיאה לו, "והבגדים החדשים שלך כל כך יפים עליך." אֶבִּי העביר עיניו בין אמו לבגדיו ולא מצא דרך לומר את שבלבו.

אמו מצאה עבורו את המילים. "אנחנו בדרך לישראל. אנחנו מתחילים להרגיש את החופש. תראה, אנחנו כבר לא צריכים להסתתר, לא צריכים לקחת כדורי שינה, לא צריכים לטפס על הרים ולא צריכים לבקש ממך לעבור לידיים של המלווה."

"ולא צריכים הצגה," השלים אֶבִּי עוד פרט ברשימת הלא צריכים.

"נכון," אישרה והשתתקה פתאום, ונתזי הלהבים שריצדו על פניה פינו מקומם להרהורים. האם באמת ניתן להשליך מעליהם את הכול?

מורד, שצפה משועשע לנוכח מגע הקסם של המים באשתו, חש בתפנית שהצטיירה על פניה, והבין כי דרושה יותר ממקלחת כדי לדחוק את ההרהורים הנוגים. הוא הזדרז לעצור את הגל המאיים. "בואו, משפחת זָאדֶה מחכה לנו," אמר ואחז בידו של אֶבִּי והחל לנוע, ופרי ניעורה משרעפיה ודלקה עם אילנה בעקבותיהם.

שתי המשפחות יצאו לטייל בסביבת העיר השוכנת על הגדה המזרחית של ימת ואן. העיר האירה אליהם פניה במזג אוויר חם ונעים. השמים היו מחופים ביריעות תכולות ולבנות של צמר גפן רך. לראשונה חשה פרי תחושה של תיירת. היא הילכה וספגה את המראות שייתכן כי לעולם לא תוכל לראותם עוד. כבר ידעה להבחין בין שתי האוכלוסיות המרכיבות את העיר: טורקים וכורדים. הגברים משופמים, ובשעות הערב הם בולטים בעוברם ארוזים בחליפותיהם המחויטות. בקרן הרחוב פגשו במצחצח הנעליים, ילד דל מראה וזריז ידיים שישב על גבי שרפרף עשוי עץ שמושבו עטוי בשכבות קש קלועות. אֶבִּי הניח את רגליו על ארגז הכלים ונעליו זכו לטיפול יסודי שכלל מריחת המשחה, הברשה והברקה במטלית. תנועות ידיו המהירות של הילד הנביטו ארשת הפתעה על פניו של אֶבִּי, שנרגש מהטיפול המפנק שהוענק לו לאחר תקופה ארוכה של אי נוחות בדרכים.

הם נסעו באוטובוס אל שפת האגם. מוּסָא חאן שמח לשמש מורה דרך וסיפר להם כי אגם ואן הוא הגדול ביותר בטורקיה והחמישי בגודלו בעולם.

פרי טבלה עיניה במים הכחולים שזהרו בשמש הקיצית. מרחוק הזדקר מולה אי גדול. "זהו האי אקדמר," אמר מוּסָא חאן בידענות. "יש בו כנסייה ארמנית עם תבליטים מיוחדים של סיפורי התנ"ך שלנו: עקידת יצחק ויונה והלוויתן."

בכל ערב נטלה את המחט וחיטטה בכפות ידיו המרוטות של מורד, פעולה שסחטה מפיו אנקות מיוסרות, והוציאה אותו למחול בלתי מיומן של רגליים, אשר רקעו על רצפת החדר והטיחו בה את מחושיו. בערב הראשון נחלצו הקוצים כולם מידיה שלה, הודות לטיפולה המסור של הוֹמָא היפה. אבל הקוצים שדבקו במורד התבצרו במעמקי כפותיו, וקראו תיגר לניסיונות לעקרם ממקום מושבם הוותיק.

בכל יום התעניינו בהתפתחויות לקראת היציאה לישראל, ובכל יום עודכנו כי עליהם להמתין, וכי אדם מטעם שגרירות ישראל ידאג להעברתם לאיסטנבול.

ההיכרות עם המשפחות ועם הבודדים מקרב היהודים הנמלטים הלכה והעמיקה. פרי ומורד התוודעו לסיפוריהם של הנמלטים, ואחוות אחים נרקמה מאליה. תחושת הצוותא שחלקה עם בני עמה חיזקה את ההרגשה כי כאן ועכשיו לא נשקפת סכנה לחייהם.

בין הממתינים עמם היה גם ג'משיד, בנה של מהין חאנום, שחווה איתם את ההתנסויות הראשונות של המסע. מבטה של פרי נפל על הבחור הצעיר, והתובנה נפלה עליה בבת אחת. צל מעיב כיוון את צעדיה אליו. היא נעמדה מולו והצמידה ידיים זועמות על מותניה.

"מעשה חמור עשית כשהלשנת עלינו ל'קומיטה'," אמרה בחריפות.

ג'משיד נראה כמי שאיבד את מכנסיו. הוא התנודד מרגל לרגל ומגרונו בקעו הברות שנשמעו כחרחור.

"איך אתה מסביר את המעשה הנורא?" תבעה והצליפה בו מבט.

הוא חלץ סדרה של כחכוחים עד שאמר בשקט, כמי שמקווה שהמילים לא יגיעו לאוזניה, "כעסתי עליכם כי יצאתם בלעדי."

"עלינו כעסת? על מי שדאג לך ולקח סיכון פעם ועוד פעם ועוד פעם? הרי הבטיחו לך שתצא עם משפחה אחרת, קטנה יותר, כדי לתת סיכוי לעניין, והנה זה הצליח, אתה פה. זאת הדרך שלך להודות לנו על כל מה שעשינו למענך?" נראה ששכחה לקחת אוויר בין המשפטים.

"אני מצטער, הייתי טיפש," השיב קצרות כנגד אריכותה.

"'בָּד נָא קוֹן טָה בָּד נָא בִּינִי'" (פתגם: אם לא תרע לא תראה רע), חתמה פרי והתרחקה נזעמת. לאחר כברת דרך קצרה החזירה פניה אליו. הוא עמד נטוע ושמוט ידיים באותו המקום. פניה התרככו והיא קרבה אליו. "מעשה נורא עשית, ג'משיד," אמרה, "אבל היית לחוץ ולא חשבת עד הסוף על התוצאות. אני מוחלת לך. את מה שקרה נשאיר מאחורינו. בישראל נתחיל דרך חדשה ונקייה."

היא הושיטה אליו את ידה והוא רפרף בעיניו על פניה נטולות הכעס והשיב לה יד מהססת. היא לחצה אותה בחום. "בהצלחה, ג'משיד," אמרה.

רגע אחד נתן בה מבט של עגל. רגע אחריו התגמגמה תשובתו. "תודה רבה לך... פרי חאנום... את אישה טובה."

היא התרחקה, וכשהפנתה אליו שוב את ראשה ראתה שהוא עומד עדיין ומבע ההפתעה אינו מש מפניו. מדוע הוא תמה? חשבה, האין הוא מבין שהסליחה היא מתנה שאני מעניקה לעצמי? היא המשיכה בדרכה בתחושה מפויסת. ההתפייסות נסכה בה שלווה חדשה שלא ידעה מזה ימים רבים.

ראש השנה הולך וקרב, והרצון לקיים את מצוות החג מוסיף הידוק לחיבור המתלפף בין הממתינים. בעצה משותפת קנו שתי תרנגולות, ביצעו שחיטה כשרה והכינו מרק עוף ואורז. עשר משפחות התכנסו באחד מחדרי המלון. על ה"סוֹפְרֶה", המפה הרקומה, הונחה תקרובת, מעשה ידיהם של החברים.

אחד מהם משך את תשומת לבו של מורד. האיש לא הרפה את אחיזתו מה"גַבְּלָמֶה", פנכת האוכל, ולכל מקום נשא אותה עמו. אף לחגיגת ראש השנה הגיע עם ה"גַבְּלָמֶה" בידו.

"מה אתה שומר שם, כסף, זהב?" שאל מורד בהלצה.

"כן," השיב לו. "בוא, תראה."

הוא הסיר את המכסה ולעיניו המופתעות של מורד נגלתה מערכת תפילין. "זה שווה יותר מכסף וזהב," קרא מורד בהתפעלות.

"ברור. קיבלתי את זה מסבא שלי, עליו השלום," נהרו עיניו של האיש.

מורד ביקש את רשותו ובתחושה של קדושה כרך את התפילין על הזרוע והניח אותן על הראש.

לאיש התפילין היה גם סידור ששדרתו סדוקה ובלה, וממנו נקראו הברכות. מורד העתיק מן הסידור את סדר הברכות על דף וקרא בקול. ההסבה בצוותא סביב שולחן החג, התפילה והשירה, האוכל והקינוח, האיחולים ההדדיים שהופנו איש לרעהו - כל אלה התאחו להתרוממות רוח משותפת. עיניה של פרי זהרו, וקולות שירתה התרוממו וכמו דילגו על שדרת אבני הנגף שעמדה להם בדרכם, ומחקו אותה לעת זו של התעלות.

בשובם לחדרם במלון הניחו בזהירות את הילדים על משכבם, והתבוננו בתנוחתם השלווה. "ככה צריך לישון, בלי כדורים," אמרה וחבקה את מותניו הצרים של בעלה, והניחה פניה על חזהו שכה הידלדל. היא נזהרה לבל תיגע בידיו הנגועות, ועם ההבהובים שריקדו בתוכה אחזה במפרק ידו והובילה אותו אל המיטה.

55.

השמועה פשטה בין המשפחות. "בעוד שמונה ימים יוצאים לאיסטנבול." תוצאות החישוב: "זה נופל על יום הכיפורים."

הסעודה המפסקת כללה את התפריט הקבוע: ביצים ותפוחי אדמה, אך נראה כי יד נעלמה זרתה בהם תבלין בלתי מזוהה ששיווה להם טעם של סעודה מלכותית. בשעה חמש, שעה שבה התכנסו היהודים בבתי הכנסת והתחילו את הצום, עלו המשפחות על האוטובוס שהוביל לעיר הגדולה איסטנבול, וגזרו על עצמן תענית. בהגיען למחרת בשעה שש לפנות ערב לתחנה הדרומית באיסטנבול, הגיע הצום לקצו באכילת פרי ובברכות לשנה טובה. לבסוף קראו בצוותא את ברכת "שהחיינו" וירדו מן האוטובוס.

כמי שהורגלו לרמת מלונות ירודה לאורך מסעם, לא הופתעו פרי ומורד להיווכח שהם נמצאים בחלקה הדרומי של איסטנבול, וכי הם משתכנים בבית מלון צנוע בשם "צָ'אג לָיָן". תוך התעלמות מהחזות החיצונית המוזנחת, טיפסו לקומה השנייה מבין שלוש קומות המלון, ונכנסו לחדר קטן ומעופש ובו מיטה זוגית.

פרי התקשרה ליידע את הוריה. "'ממאן, דֶלָם טַנְגְטוּן שוֹדֶה', אמא, אני מתגעגעת אליכם," אמרה לאמה ומחתה אגלים חמים שנקשרו בעיניה. אמה הדפה את הרגשנות ואמרה בקול מעשי: "תטיילי, תיהני באיסטנבול, זאת הזדמנות בלתי חוזרת."

"אין לי ראש לטיולים," השיבה.

"'דוֹנְיָה דִידָן בֵּהְטָרֶה אָז דוֹנְיָה חוֹרְדָן', עולה העולם ביופיו על כל פרי מאכלו," חתמה אמה את הנושא, כאילו בפתגם מקופל המענה הבלתי ניתן לערעור לכל טיעון ואמתלה.

פרי ומורד סקרו את סביבתם. מלבד המשפחות היהודיות שהו בבית המלון משפחות מוסלמיות, מה שהעלה חשש קל בלבם, אלא שחששם נמוג בנקל. כאחים ואחיות להרפתקת הבריחה מאיראן וכמי שהגיעו לאיסטנבול זמן מה לפניהם, הדריכו אותם המשפחות המוסלמיות בעצות מעשיות, ואחת החשובות שבהן: "אל תשתו מים מהברז. קנו מים מינרליים בבקבוקים."

הם אימצו את המלצותיהן, ובאותה רוח החליטה פרי לאמץ גם את הצעת אמה וללכוד בשתי ידיים את ההזדמנות הפרושה לפניה. משרדי השגרירות הישראלית היו סגורים לרגל פגרת חגי תשרי ולא היה צפוי כי משהו יתחדש בימים הקרובים. שתי המשפחות - זָאדֶה ולוי - התארגנו ליציאה משותפת לסיור במקום.

אי אפשר להתחיל סיור מבלי לבקר תחילה בבאזאר המקומי, ולשם שמו פעמיהם. בתום חגיגת הקניות, עלו על המעבורת שהסיעה אותם אל אחד מהאיים שהיו פזורים בלב המים. הם ביקרו בארמון הטורקי שהפך למוזיאון, שוטטו באולמות המפוארים ונצמדו למראות המרהיבים, לריהוט הכבד וללבוש המהודר והססגוני של המלך, שנתלה לראווה על גבי קולבים.

פרי היתה מוכנה להמשיך ולטייל בעיר עוד ימים רבים, אלמלא הגעגועים שלפתו את גרונה. היא חשבה על כל אהוביה שהניחה מאחור: אמה, אביה, אחיה, אחותה ואחייניה. היא כמהה להגיע אל אדמת ישראל ולראות במו עיניה את הערים, את הרחובות, את האנשים ואת המשפחה הישראלית שלה: שירין, סוּרָאיָה ושַׁהְרָם ובני ביתם. לבטח ידעה שיתר בני המשפחה יצטרפו אליהם בבוא העת, וקיוותה שלא תהיה זו עת רחוקה.

כעבור ארבעה ימים לכדה את סקרנותם התקהלות סביב בחורה גבוהת קומה, מתולתלת ובעלת קול רך וענוג. חיש קל הגיעו למקום, והצטרפו לעיניים הבוהקות שהיו נטועות כולן בפתק הזעיר והמקומט שאחזה נציגת השגרירות הישראלית. אוזניהם התפרכסו לקלוט את שמותיהם הנחגגים מתוך גרונה. "בעוד ימים ספורים תצא הטיסה לישראל," הודיעה הבחורה, וצחוק ודמע מילאו את פניה היפות לנוכח הקפיצות ושאגות השמחה הספונטניות שהתחוללו סביבה. "זאת היונה עם עלה הזית," צעקה פרי לאוזנו הסמוכה של מורד.

בהגיע היום המיוחל עלו עשר משפחות על מטוס "אל על". היתה זו הטיסה הראשונה בחייהן. רעש המנועים פצח במצהלות חגיגיות ופתח ערוץ לדמעות. פרי הצמידה כפותיה לתפילה. אילנה פרצה בבכי, ופרי ביקשה "game", משחק, מהדיילת הישראלית היפהפייה. זו הנהנה בחיוך ישראלי חביב, הלכה ושבה עם משחק מסיח דעת.

"הישראלים שומרים עלינו," אמרה פרי למורד בקול רם וברור, ללא סימני ידיים, ללא צורך בהשתקה. היא חשה שישראל מתחילה מן האוויר. היא מתחה את הפנים מקמטי הדאגה ונשמה עמוק - כעת אפשר לדבר, אפשר לנשום, אפשר לאכול את האוכל הכשר שהוגש בתבניות הקטנטנות.

בשעת ערב נחת המטוס בנמל התעופה "בן גוריון", ומחיאות הכפיים מילאו את החלל שנמסך בנקבוביות של אהבה. הם ירדו במדרגות המטוס אל הערב הישראלי, שקידם את פניהם במשב אוויר צח. אלפי דגלי ישראל התנופפו לעברם - לפחות כך דימתה פרי, והיא יכלה כמעט להישבע שגם הרחוקים שבהם נגעו בלחייה. "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה," קראו כולם.

פרי מיהרה להוריד את בתה מידיה. היא עצמה את עיניה ושאפה את אוויר החירות, את ניחוחה של המולדת. היא ריכזה לתוכה את הקולות החדשים שדנדנו באוזניה, ינקה אל קרביה את התחושה המשכרת של הזכות לחיות. כתפיה נרעדו. היא רכנה מטה ונשקה לאספלט הישראלי, ואצבעותיה גירדו ושפשפו את המצע הקשה, כמו מנסות להבקיע דרך אל האדמה שמתחתיו.

"מהר, פרי," דחק בה מורד, "כולם הלכו. שלא נאבד אותם."

היא נשאה אליו עיניים אדומות. אל תדאג, רצתה לומר. כאן כבר לא נלך לאיבוד. כל מקום כאן הוא שלנו. היום הוא יום ניצחוננו. אבל גרונה נמלא סערה. היא הסתפקה בחיוך, חיוך שהתעורר מתרדמה, והלך והתרחב כל הדרך אל עמדת הבידוק ומסירת הדרכונים, עד שהתפתח לגלגולי צחוק בלתי נשלטים ולגעיות בכי שהגירו נוזלים מן העיניים ומן הנחיריים למראה האיש גבה הקומה, הקירח והמוצק, שכל פניו - חיוך אחד גדול.

איש הקשר הישראלי, "חסן", מדבר אליהם בפרסית רהוטה וקולו המוכר מבעד לאפרכסת הטלפון מקבל כעת ממדים של גוף שלם - שכולו חיוך. הוא מאשר את פרטיהם, מתעניין בהם ובמוצאות אותם ומספר כי הם היו נתונים במעקב לכל אורך המסע. "צר לי כל כך על הקשיים שליוו אתכם," הוא אומר במלוא הכוונה, ולפרי כבר לא אכפת מהקשיים, מחיבוטי הנפש, מהייסורים. היא מותירה את חמיצות הדרך מאחור ופונה אל העתיד, והעתיד הוא כאן. האיש הטוב מנחה אותם אל חבורת אנשים שהתקבצה יחדיו, ופרי רצה ונופלת על צווארה של סוּרָאיָה ובוחנת את פניה ומכסה אותן בנשיקות ומתבוננת ונגמעת בנשיקות, והנה שירין מולה וזרועותיהן מתערבבות, אין לדעת למי המשוטים, והן צוללות וצפות בים האהבה וכמותן שאר חלקיו של הענף המשפחתי, הטהרני והישראלי.

שלושה ימים התארחו בבית אחיו של מורד ברמת השרון. פרי הילכה לאורך הרחובות, גמעה את המראות וחשבה, "זה שלנו." היא ספגה באהבה את רתיחתו של הקיץ הישראלי ואת העקצוץ הצברי. היא הפקירה פניה לשמש הישראלית רבת העוצמה והתבוננה במראה המפתיע של אנשים שעל גופם תלויים בגדים אווריריים והם מהלכים בקלילות ברחובות, ויש בהם זוגות הפוסעים שלובי זרוע ומתנשקים בפרהסיה, ושום משמרת צניעות אינה אורבת להם. החמימות המלבלבת בעיניה הלכה והתפשטה, עד שמילאה את גופה. נגרפו לקרן זווית המחשבות הישנות הכבדות, שניקרו במוחה זמן רב. את מקומן תפסו מחשבות קלילות ונוחות, והן צחקו האחת אל רעותה ושטפו אותה כמו היו גלי ים נחושים וסוערים.

"אני בישראל," היא ציטטה את המשפט בעברית שלמדה מאחותה שירין. "טוב בישראל," השלימה משפט שני שספגה מאחותה סוּרָאיָה. כשאתחיל את לימודי העברית באולפן, תכננה, אצהיר בפני המורה עוד משפט: "אני אוהבת את ישראל." ובבוא היום, כאשר אוצר המילים שלה יתפח לממדים המתאימים, אולי תוכל להתוודות בפני כול על הגעגועים הכמוסים החבויים בתוכה לאיראן האחרת, זו שהכירה ואהבה בטרם נפלו עליה השמים. היא תסביר את ההחלטה הרת הגורל, תבאר כמה השתנה עולמה וכמה היא מאושרת למלא את עולמה החדש במלוא חופניים של חיים ולנגוס בהם כאוות נפשה. גם אם לא הכול מושלם - את זאת תדגיש היטב - גם אם הנפש עדיין לא הגלידה, גם אם ההמתנה לאיחוד המשפחתי בישראל נושפת ונוגסת נתחים של מחשבות, וגם אם על לבה מתגודדים הגעגועים למחוזות ילדותה, אין בכל אלה כדי לפגום באושרה.

בבוקרו של יום התקשר שַׁהְרָם והודיע בחגיגיות כי יבוא הערב לקחתם אל ביתו בראשון לציון, ומחר יֵצאו כולם לבקר בכותל בירושלים. פרי צבטה את מורד. החלום עומד להתגשם. מחר תציב את רגליה במקום הקדוש ותחליק בידיה על האבנים הקדושות ותטמון ביניהן פתק קטן המכיל עולם ומלואו.

הנסיעה לראשון לציון הפילה על הילדים תרדמה. בהגיעם אל הבניין בן שתים עשרה הקומות עשתה המכונית את דרכה בשביל הגישה אל החניון התת קרקעי החשוך ונעצרה בחניה המשפחתית. שַׁהְרָם דומם את המנוע וכיבה את אורות הרכב. אֶבִּי התעורר ופקח עיניו אל החושך. הוא תלה באמו זוג עיניים מפוחדות.

"ממאן, 'שמע ישראל' 'בֶּחוּנָם'?" שאל בלחישה.

פרי ליטפה את ראש בנה ודמעות נקוו בעיניה. מורד אימץ אותו אל לבו. לרגע איש לא נשם.

לפתע הדליק שַׁהְרָם את אורות הרכב והניח להם לרצד לנגד עיניהם ולפזז בחֵירות זורחת למשך דקות ארוכות.

שרה אהרוני / שתיקה פרסית

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרי המקור: נוית בראל

עורכת הספר: דפנה שחורי

עורכת הלשון: ורד זינגר

מעצבת הכריכה: דנה ציביאק

הדימוי שעל הכריכה: Trevillion Images / Agnieszka Kielak

הפקה והבאה לדפוס: בתיה בודנר

לוחות: צביקה שרויטמן

סדר: טפר בע"מ

תודה לכותבי הספרים הבאים: 1. רוח אללה - ח'ומייני והמהפכה האסלאמית, אמיר טהירי. ספריית אפקים/עם עובד, 1985. 2. איראן במהפכה, דוד מנשרי. הקיבוץ המאוחד, 1988. 3. שטן גדול שטן קטן - מהפכה ומילוט באיראן, אליעזר (גייזי) צפריר. ספריית מעריב, 2002.

View the original on ynet בידור →

KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.