רשימת חיסול - חלק עשירי

יום רביעי הגיע מהר, אבל ריס הספיק לנוח מעט, להתארגן ולהרהר בג'יהאד האישי שלו. הוא לא הטיל ספק בצדקת דרכו ורק ייחל שיגיע לסוף הרשימה לפני שהרשויות או הגידול יגבו את חייו. דבקות במשימה וביצוע.

הוא קיווה שהוא משתלב בנוף. איך אמור להיראות סטודנט לתואר שני במנהל עסקים שלוקח קורס בחירה במדע הדתות? הוא הרי בילה שנה בבית הספר לתארים מתקדמים של הצי, שם למד ניתוח ביטחוני עם דגש על לוחמה בטרור ולוחמה א סימטרית. הוא זכר שהמרצים שלו נהגו ללבוש מקטורן טוויד, ולכן קנה מקטורן כזה והוסיף לו משקפיים במסגרת קרן, ללא מספר, ותיק צד מעור.

ריס ניסה לעטות על פניו את ההבעה הכי פחות מאיימת שבאמתחתו לפני שיצא מהקרוזר וצעד לעבר המסגד. בדרכו חלף על פני מוסך פחחות ומחסן נטוש. זה לא היה האזור הטוב ביותר בעיר, אבל גם לא הגרוע ביותר סתם שכונה מוזנחת שאנשים עזבו ברגע שהיתה להם הזדמנות. הוא השאיר את האקדח שלו ברכב והרגיש עירום בלעדיו, אבל הוא לא ידע אם יעבור חיפוש גופני לפני הפגישה עם מסעוד או אם יצטרך לעבור דרך גלאי מתכות. אילו זאת היתה משימה מאושרת כדין, הוא היה מעביר את השאלות האלה למחלקת המודיעין, אבל בהיעדר רשת התמיכה הרגילה שלו, הוא נאלץ לאלתר.

תיק הצד הכיל את הכלי שנועד להביא למותו של מסעוד. ריס רק קיווה שיצליח להיות לבדו עם האימאם. תיק היעד הדגיש שהמסגד, כדי לשמור על אמינות ועל הכיסוי לפעולה, הוא גוף חוקי שפועל להרבות טוב בעולם ומספק שירותי דת בהתאם לדוקטרינה האסלאמית המתונה: חתונות, ייעוץ משפחתי וסיוע לנזקקים. העובדה שהמסגד בעל החזות המתונה היה בעצם חזית של דאעש היתה מפתיעה לא מעט מהמאמינים. ריס תהה מה היו עושים אותם מוסלמים, שתרמו כסף למסעוד בהתאם למצוות היסוד השלישית באסלאם, אילו ידעו שבכך הם מחזקים את הענף המיליטנטי הרדיקלי של דתם במסווה של צדקה.

הוא התקרב למסגד לאורך שדרה שרבים מפנסי הרחוב בה היו שרופים ומצא את עצמו צועד ברחוב אחר, במלחמה אחרת: בשכונת אל ג'יהאד שבבגדד, במחוז אל ראשיד, ב 2006. אחרי הפיגוע במסגד אל עסכרי בפברואר, המדינה הידרדרה לאנרכיה. האלימות הסונית שיעית הסלימה עד כדי מלחמת אזרחים, ואלפי גופות נערמו ברחובות. המצב, שהיה סוער ממילא, נעשה כאוטי עוד יותר.

ריס שובץ לתוכנית מבצעים חשאיים של הסי איי איי בשיא ההתקוממות: קבוצה קטנה של יועצים אמריקאים שהפעילה כוח מבצעים מיוחדים עיראקי מהמעלה הראשונה. אף על פי שעיראק היתה, טכנית, מדינה ריבונית ושהיחידה היתה עיראקית, וכמובן לא היתה קיימת רשמית מבחינתה של ארצות הברית, הם בכל זאת נאלצו לקבל אישור מבכירים בצבא ובסי איי איי כדי להיכנס למסגדים, בגלל המגבלות הפוליטיות שנבעו מנוכחותם של אנשי צבא אמריקאים בתפקידי "ייעוץ".

בתוך כל הקטל, הצוות של ריס עקב אחרי יעד בעל ערך גבוה אל מסגד בשעות הבוקר המוקדמות וסגר עליו באמצעות מקורות אנושיים בשטח ותצפיות באמצעים טכניים מהאוויר. המורדים השתמשו דרך שגרה במסגדים כמקומות מקלט, שבהם יכלו לתכנן ולהסתתר באין מפריע. אף שדיני הלחימה קבעו בבירור שאתר דתי הוא יעד לגיטימי אם נעשה בו שימוש למטרה צבאית, הבכירים האמריקאים בצבא ובפוליטיקה חששו כל כך מההשלכות של פגיעה באתרים דתיים, שלמעשה הם אפשרו לאויב לתכנן מתוכם התקפות נגד כוחותיהם. המורדים, שידעו שאין להם סיבה לחשוש מפעולת תגמול, ניצלו זאת עד תום.

ריס ניצל את התחום האפור שבו פעלה יחידתו כדי לעקוף את הפרוצדורה הזאת והצליח להוציא את האויב משיווי משקל באמצעות מבצע מוצלח ביותר שהתמקד בפגיעה במורדים במקומות שבהם חשו מוגנים. בסי איי איי נתנו לכך את תמיכתם המלאה, בגיבוי עורכי הדין שלהם, אך כשהמפקד הבכיר של הצבא בעיראק גילה על התוכנית, הוא הורה לראש המטה שלו "לקרוא לסדר" את ריס. הוא דרש שיתקשר אליו לקבל אישור אם יצטרכו לפגוע במישהו שמוצא מקלט במסגד, וכך קרה שהם המתינו יותר משעה בזמן שהגנרל חכך בדעתו אם להעניק ליחידה של ריס, שהיתה מורכבת ברובה מעיראקים, אישור להיכנס למסגד שהיה כולו עיראקי. העיכוב הזה נתן לגורמים עוינים בשכונת אל ג'יהאד זמן לכתר בחשאי את הכוח הקטן.

לרוע מזלם של המורדים, ריס הציב בשקט צלפים בעמדות שולטות ודאג לכך שכמה כלי טיס יחוגו ממעל ושכוח תגובה מהירה של נגמ"שי בראדלי ימתין במרחק ארבעה רחובות משם. מה שהיה יכול להיות מבצע כירורגי מדויק של לכידה או חיסול בידי כוחות מיוחדים נהפך לקרב יריות בן ארבעים דקות. באורח פלא, הכוח של ריס יצא מהתקרית כמעט ללא פגע. אולי שם החל חוסר האמון שלו בקצינים בכירים.

מסע הצלב שלו הלילה היה אישי. לא היה לו שום קשר לרגישות לאסלאם או לדיני הלחימה. הלילה היה שונה. ריס לא היה כפוף לשום מגבלות לא כללים, לא תקנות, לא חוקים ולא נורמות חברתיות. הוא יצא למלחמה, ותאוות הנקם שלו לא ידעה שובע. חמאדי איסמעיל מסעוד היה אחראי לאובדן החיים הגדול ביותר בהיסטוריה של המבצעים המיוחדים באמריקה, והלילה הוא ישלם על כך.

-פרק 50-

ריס חלף על פני מגרש ריק מכוסה עשבים שוטים והתקרב אל הבניין הקטן בעל הכיפה מכיוון המדרכה. שני מתפללים אחרים בדיוק נכנסו פנימה בדרכם לתפילת הערב. הוא ניסה לשמוט מעט את כתפיו כדי להיראות מאיים פחות כשחלף ליד שער ברזל מחושל ועלה במדרגות החזית.

גבר צעיר בעל חזות מזרח תיכונית ישב במשרד הקטן שמימין לפתח המבנה. על דלתו היה שלט באנגלית: ברוכים הבאים. משרד קבלה.

"סליחה?" אמר ריס.

"כן," השיב הצעיר בלבביות, קם משולחנו וניגש אליו. "א סלאם עליכום," בירך אותו בברכת השלום המסורתית, שריס כבר שמע פעמים רבות ברחבי העולם.

"עליכום א סלאם," הוא השיב, לחץ את ידו והצמיד את יד ימין ללבו. "אני דרייפר קאופמן מאוניברסיטת סן דייגו. יש לי פגישה עם האימאם מסעוד אחרי תפילת הערב. הוזמנתי גם לצפות בתפילה, אבל אני לא בדיוק יודע מה לעשות," המשיך בחיוך חם.

"אה, אתה הסטודנט לתואר שני. אנחנו שמחים לארח אותך הערב. חדר התפילה לגברים נמצא למטה. יש לנו חדר תפילה נוסף לנשים למעלה. בבקשה תחלוץ נעליים. תוכל לצפות מחלקו האחורי של החדר, ואחר כך האימאם מסעוד ישוחח איתך על מעלות האסלאם ועל העבודה הנעלה שאנחנו עושים במרכז ויענה על כל שאלה נוספת שתהיה לך."

"אני לא רוצה להטריח. תודה רבה שאתם מארחים אותי. אני לומד את הקורס הזה בדת השוואתית כחלק מהתוכנית במנהל עסקים בינלאומי ואני ממש מתלהב ממנו."

"אנחנו עושים את זה כל הזמן, כך שאין כאן שום טרחה. למעשה הקשר עם הקהילה הוא אחד העקרונות המנחים של המרכז."

ריס ירד בגרם המדרגות הצר. כספי התרומות בוודאי לא הושקעו בשדרוג המקום. הוא שיער שהסביבה הצנועה היא שמושכת רבים מהבאים דווקא למרכז האסלאמי הזה.

רק כעשרה אנשים התכוננו לתפילת הערב כשנכנס לחדר. הם ביצעו את רחצת הטהרה בכיור עגול גדול, בהתאם לנוהג האסלאמי המסורתי. ריס ויתר על הרחצה ותפס את מקומו באזור התצפית, מאחורי קהל המתפללים. כולם היו גברים בלבוש מסורתי. כמחציתם היו בעלי חזות מזרח תיכונית, והשאר היו אפרו אמריקאים ולבנים.

החדר היה נקי ומרווח עד מאוד, מה שאפשר לנאספים לנקות את הראש ולסדר את מרבדי התפילה לכיוון מזרח, לעבר מכה. ריס זיהה את מסעוד מיד מהתצלומים שבתיק היעד ומהסרטונים שראה ביוטיוב לקראת המשימה הערב. מסעוד תפס את מקומו כאימאם בקדמת הקהל והחל לומר את הצלאה התפילה בערבית. הערבית של ריס היתה איומה, אבל הוא הצליח לזהות כמה מילים וביטויים. מסעוד התחיל ב"אללה אכבר" ובפתיחה המסורתית, ואחר כך המשיך לשלבי התפילה השונים: עמידה, קידה, השתטחות וישיבה. ריס ידע שהטקס הזה הוא הדרך הרשמית להכניע את עצמך בפני אללה ולזכור אותו. היה יופי מסוים בתפילה, ריכוז ומסירות שהוא התפעל מהם בעל כורחו.

לא היה ספק שהאסלאם נתון במשבר, והמשבר הזה עלה על הבמה העולמית במופע ראווה של אלימות. לריס היה ניסיון עם מוסלמים מכל קצוות הקשת: החל באלה שהיו מוסלמים רק בשם, דרך אלה שדבקו כמיטב יכולתם בעמודי האסלאם ובעקרונותיו בדומה לנוצרים שפקדו את הכנסייה בחג המולד ובפסחא וכלה באלה שעברו שטיפת מוח של אידיאולוגיה ארכאית של שנאה, במטרה לקדם סדר יום פוליטי מסוים, ולא התכוונו לעצור עד שאחרון הכופרים ייכחד מן העולם. את אלה היה אפשר לעצור רק בכדור בראש, וריס הצטיין בכך.

מסעוד סיים את התסלים, החלק האחרון של התפילה, במילים "א סלאם עליכּום ורַחְמָתוּלְלָה", ואחר כך עשה את דרכו בשקט לחלק האחורי של החדר כדי לפגוש את ריס.

"מר קאופמן," הוא אמר במבטא פקיסטני בעל השפעה בריטית כבדה, "ברוך הבא למרכז. תודה שבאת."

"תודה שהזמנת אותי. הצלאה היתה יפהפייה. תמיד כיבדתי את התפילה היומית. העולם היה מקום טוב יותר אם יותר אנשים היו מקדישים זמן להודיה ולזיכרון כמוכם."

"תודה. לכן אנחנו כאן, כדי לתת למאמינים מקום בטוח לקיים בו את מצוות האסלאם ולהעלות את המודעות לעמודי התווך של אמונתנו. בבקשה, בוא ניגש למשרדי. נוכל לשתות תה ולהמשיך בדיון."

ריס הלך אחריו במעלה המדרגות ובמסדרון הקצר שהוביל אל משרדו הקטן. בדרכו עצר מסעוד בחזית המסגד כדי לומר לילה טוב לאיש שקיבל את פניו של ריס כשהגיע ובדיוק עמד לצאת. הוא נע בחן זורם שהסווה את חמישים וחמש שנותיו. שערו השחור הקצר עמד בניגוד לזקנו האפרפר, שנגזז בקפידה. הוא לבש מכנסיים בגון החול וחולצה מכופתרת ללא צווארון, במקום הכותונת הארוכה המסורתית, כנראה ברוח הפתיחות של דרום קליפורניה.

"שב בבקשה," אמר מסעוד והצביע על אחד משני הכיסאות הצנועים שעמדו מול שולחנו. הוא עצמו שפת קומקום ישן על פלטה חשמלית בעלת כירה אחת, שהיתה מונחת על שולחן קטן צמוד לקיר: עמדת תה מאולתרת. ריס תהה איך המקום עוד לא עלה באש. כך הוא תיאר לעצמו משרד של פרופסור בקולג' קהילתי דל תקציב. על השולחן היו ערימות של ניירות ומאחוריו כוננית ספרים קטנה ובה ספרי קודש רבים. הקירות היו חשופים, למעט יצירת קליגרפיה אסלאמית ממוסגרת אחת.

מסעוד הבחין שריס מתבונן בה.

"יצירה יפהפייה, נכון? זאת מחווה למִיר עלי הִיראווי תבריזי. קליגרף מבריק מהמאה החמש עשרה. זאת תזכורת לכך שתור הזהב של האסלאם לא היה כל כך מזמן."

"חשבתי שתור הזהב הסתיים מוקדם יותר," העיר ריס.

"יש חוקרים שטוענים כך, אבל העדויות מוכיחות שהוא נמשך עד המאה השש עשרה. זה נועד להזכיר לי כמה הידרדרנו וכמה עבודה עוד יש לפנינו. תקרא לזה... השראה." הוא חייך. "הקוראן הקדוש קובע, 'הן אללה לא יסיר חסדו מעם, בלתי ימיר זה את נפשו'. הייעוד שלי הוא לעזור לשנות את מה שבנפשם. עכשיו, איך אוכל לעזור לך הערב?"

"קודם כול, תודה שאתה מקדיש לי מזמנך. אני לומד בתוכנית די שאפתנית למנהל עסקים בינלאומי באוניברסיטת סן דייגו, ואחד מקורסי הבחירה שלי הוא דת השוואתית. כחלק מפרויקט קבוצתי אני צריך לראיין מנהיג מוסלמי מוערך על מצבו של האסלאם בעולם כיום."

"זה בהחלט נושא שאני מקדיש לו זמן רב במחקר ובנאומים, הן במרכז והן כמרצה אורח ברחבי הארץ. כפי שאתה ודאי יודע, האסלאם הוא הדת השנייה בגודלה בעולם והדת שצומחת במהירות הגדולה ביותר."

"למה אתה חושב שזה כך?" שאל ריס.

"האסלאם הוא דרך חיים. הוא מבוסס על הכנעת העצמי בפני אללה ועל כמה עמודי תווך. קוד ההתנהגות שהוא מציע מושך מספר גדל והולך של מאמינים. עוד נחזור לתור הזהב שלנו, אבל הפעם באמצעות הכלה."

"מה תאמר לאלה שמצביעים על האמצעים הדרקוניים שמדינות אסלאמיות מסוימות נוקטות כדי לשלוט באוכלוסייה ולאכוף את חוקי השריעה, כמו השלכת הומוסקסואלים מבניינים אל מותם, הלקאת נערות צעירות שרוצות ללכת לבית הספר ועריפת ראשיהם של כופרים?"

"תפקיד המרכז אינו לכפות על מי שאינם מאמינים להצטרף לאסלאם. הנביא מוחמד, עליו השלום, אמר שאין כפייה בדת, ואנחנו בהחלט לא מאמינים בהכפפת החוק האמריקאי לחוקי השריעה. אלה שנוקטים את העונשים המתועבים שהזכרת רק פוגעים במטרה ומסיתים את דעת הקהל העולמית נגד אלה מאיתנו שדוגלים בעקרונות האמיתיים של האסלאם. אנחנו דת של שלום, שיש מי שמנצלים אותה למטרותיהם האנוכיות וההרסניות. למעשה, בתפילות יום שישי אני קורא לשלום ולאחדות. יש מי שמגנים אותי על כך, אבל אם ברצוננו לחיות יחד בהרמוניה, עלינו ללמוד לקבל את השוני בינינו. ארצות הברית היא המקום המושלם להראות לעולם כיצד מוסלמים ולא מוסלמים יכולים לעבוד ולחיות יחד בשלום."

הבחור הזה היה מלוטש. היו לו הילה ונוכחות של איש אקדמיה וכריזמה של מדינאי ותיק.

"למה לדעתך הגרסה הלא סובלנית של האסלאם פורחת כיום בעולם המוסלמי?" שאל ריס, בניסיון להישמע ככל האפשר כמו סטודנט לתואר מתקדם.

"מעציב אותי מאוד להסכים איתך, מר קאופמן. פוליטיקה מושחתת ותנאים כלכליים קשים מציפים חלק גדול מהעולם המוסלמי. האסלאם הקיצוני אינו מייצג את הרוב המכריע, המכריע ביותר, של המוסלמים ברחבי העולם, וכמעט כל ההרוגים בפיגועי טרור שמבצעים מוסלמים הם למעשה מוסלמים בעצמם," אמר ונענע בראשו. "התשובות טמונות בתוך הדת עצמה. האסלאם היה פעם כוח חיובי בעולם ויכול לשוב ולהיות כזה. החינוך הוא המפתח, מר קאופמן. החינוך הוא המפתח."

"אדוני, אכפת לך שאשתמש במחשב כדי לרשום הערות?" שאל ריס.

"בכלל לא. בבקשה."

"איך אמירות כאלה על שלום, על אחדות ועל אחריות מתפרשות בקהילה המוסלמית הרחבה? אתה חושש לביטחונך?" שאל בעודו שולח יד לתיק הצד ומוציא ממנו מחשב נייד ישן.

במקום למחזר מחשבים ישנים או למכור אותם, ריס ולורן פשוט ערמו אותם בארון מטעמי אבטחת מידע. את הדגם הספציפי הזה, שהיה שיא הטכנולוגיה ב 1998, לקח מביתו בביקור שלו אמש. הוא היה גדול מהמקבוק אייר הנפוץ, ולאחר שהוסרו ממנו המקלדת, הרכיבים הפנימיים ומשטח המגע, התאים באופן מושלם לגרזן הטומהוק מתוצרת וינקלר/סאיוק.

"אמירות על הכלה ועל סובלנות לא תמיד מתקבלות בעין יפה אצל מי שיש לו אג'נדה אחרת, וכך גם ביקורת על האסלאם, כפי שאתה ודאי יודע. לצערי, היו גם אימאמים שהוציאו פתוות נגדי אבל ללא הסמכות ההלכתית הנחוצה כדי שהן יהיו לגיטימיות. הם גם לא באמת מבינים את ההיסטוריה ואת הכוונה של פתווה אמיתית. לכן אני מרגיש בטוח ככל האפשר בימים טרופים אלה."

ריס בחן את פניו של האיש המבוגר. כל מה שאמר תאם את מה שלמד ואת ניסיונו מכלי ראשון בעולם המוסלמי. איך הוא יכול לדבר בסמכותיות ובהיגיון כאלה על מצב האסלאם, ובה בעת לסייע לטרור שהוא מגנה בתוקף? איך הוא יכול להיות כזה שקרן טוב? הוא צריך להיות פוליטיקאי.

"חמאדי," עבר ריס בכוונה לשמו הפרטי של האימאם וליפף את ידו סביב ידית עץ האדר של גרזן הטומהוק, שהוסתר מאחורי מסך הלפטופ הפתוח, "אתה מכיר את קפטן לנארד הווארד?"

מסעוד עצר לרגע והצליח להסתיר את הפתעתו. "לא, השם הזה לא מוכר לי."

"אולי שכחת. הוא הפרקליט מהצי שיצר איתך קשר כדי לארגן את המארב לצוות הסילס שלי באפגניסטן על ידי החברים שלך מהטליבאן הפקיסטני. כמה עלה להרוג את האנשים שלי?"

הפעם מסעוד לא ניסה להעמיד פני תם או לשנות את הנושא. הוא שתק לרגע, נשם נשימה עמוקה, ועיניו הצטמצמו.

"ג'יימס ריס. לא זיהיתי אותך. אתה נראה שונה מהתמונה שלך בעיתון מההלוויה של אשתך ובתך. הזקן הולם אותך, והמשקפיים הם תוספת נאה. חבל מאוד שהן היו כופרות ועכשיו הן בגיהינום." את המילה "כופרות" אמר בערבית - כאפיר - וירק אותה כאילו היתה המילה המתועבת ביותר עלי אדמות.

ריס סגר לאט את מכסה הלפטופ והניח עליו את הגרזן שלו.

עיניו של מסעוד הביטו בתמיהה, כמעט בחוסר אמון, בנשק העתיק שבידו, ואז חזרו אל מבטו הקפוא.

"אתה צריך לשמוח, מסעוד. מוות כזה הופך אותך לשאהיד. אולי זה נכון ואולי לא, זה ממש לא אכפת לי. לי חשוב רק שאתה תמות, בדיוק כמו המאמינים האמיתיים ששלחת להקריב את חייהם למען המטרה. הלילה הגיע תורך."

כשריס קם כדי לעשות צדק, מסעוד זינק אל מגירת שולחנו במהירות מפתיעה ושלף אקדח CZ 75 קומפקט קטן בקוטר תשעה מילימטרים. אילו היה מחזיק אותו במגירה עם כדור בקנה, אולי היה לו סיכוי, אבל הזמן שנדרש לו להגיע למחלק ולדרוך כדור היה די והותר כדי שריס יניף את הגרזן ויפגע בידו בעודו מנסה לכוון אליו את הנשק. החלק הכבד ביותר של הטומהוק פגע בחלק הפנימי של מפרק כף ידו הימנית של מסעוד במלוא העוצמה, הרס עצמות, שרירים וגידים, קרע עורקים וורידים ושלח את האקדח לקרקש על הרצפה.

מסעוד צרח מכאב ותפס את ידו הימנית, שנותרה תלויה על פיסת שריר ועור דקיקה, טובעת בעיסה דביקה ומדממת שהיתה פעם חלק ממנה.

ריס נע בדייקנות של אדם שהאלימות אינה זרה לו, אדיש לריח הנחושת של דם טרי כמו גם לצווחות הפראיות של האיש שבא להרוג.

ואז כאב הראש הפיל אותו ארצה.

הכאב המסמא היה כמו אלף רסיסי זכוכית חדים שנכתשו זה בזה בתוך מוחו והוא נמשך זמן רב יותר מההתקפים הקודמים, אבל לא מספיק זמן כדי שמסעוד יספיק להגיע לאקדח שלו.

עברו כמה שניות עד שהאימאם קלט שזאת ההזדמנות שלו לברוח או להרים את האקדח. הוא בחר באפשרות השנייה וכבר הספיק לזנק והיה במרחק שני צעדים מהנשק, כשהטומהוק של ריס ננעץ עמוק באחורי ירכו העליונה והטיח אותו לרצפה.

כשהתאושש מהשיתוק הרגעי, ריס לפת את בגדיו הרפויים של מסעוד, הסתובב כלפי מעלה והנחית את הגרזן בקשת עוצמתית על הגב העליון של טרפו. הוא ננעץ סנטימטרים ספורים מעמוד השדרה. אחר כך השתמש בגרזן הנעוץ כנקודת משען ומשך את עצמו לכריעה מעל הגוף המרוסק שתחתיו.

ריס היה חייב לפרגן ליריבו על הנחישות. אפילו כשאחת מידיו כרותה, ירכו חתוכה עד העצם ודם ניגר ממנה בשפע וגרזן נעוץ בגבו, הוא עשה מאמץ אחרון להגיע לאקדחו בידו השלמה. ריס סובב את הטומהוק הצדה, שלף אותו מגבו של מסעוד והשתמש בו כדי למנוע ממנו להגיע לאקדח. הוא הטיח אותו מטה בזעם כמו פטיש וקטע ארבע מחמש אצבעותיו של מסעוד, שנשלחו קדימה בייאוש כדי להיאחז בנשק. צרחה מצמררת נוספת שפרצה מפיו של האימאם נקטעה באבחה אחרונה של הגרזן. קצה הלהב, שעוצב כחוד מרושע בידי האומן שיצר אותו בדיוק למטרה זו, פילס את דרכו דרך הרקה וחדר למוח. בזכות הדימום התוך גולגולתי המאסיבי שנוצר כתוצאה מכך, מסעוד היה לשאהיד.

ריס שלף את הטומהוק מגולגולתו המרוסקת של מסעוד והביט בדלת. לא נשמעו שום צעדים במסדרון. לא צלצלו אזעקות. דבר לא העיד שמשהו אינו כשורה.

ובכל זאת, הוא היה חייב לפעול מהר.

בעריפת ראש מעורבת יותר עבודה ממה שנהוג לחשוב, אפילו כשמשתמשים בטומהוק חד כתער. ריס נאלץ להצמיד את ראשו של מסעוד לרצפה בידו השמאלית בעודו מבתר ביד ימין את הצוואר, את הסחוס ואת עמוד השדרה, עד שלבסוף ניתק אותו מהגוף. הוא לא התענג על העריפה, אך גם לא היסס ולא נרתע. שישים ושמונה חיילים אמריקאים מתו בגלל הקונספירציה שחתיכת הבשר הזאת סייעה להוציא לפועל. הגיע הזמן לשלוח מסר לאחרים שהוא בדרך גם אליהם.

הוא הכניס את הראש הכרות לתיק הצד שלו ונע במסדרון החשוך לעבר היציאה מהבניין, דרוך גם כשהגרזן לצדו. הוא עצר ליד הדלת והביט החוצה דרך הזגוגית. שום תנועה. רק הרחובות הקודרים בחלק של העיר שלאף אחד לא אכפת ממנו במיוחד. הוא כיבה את האור החיצוני, ירד במדרגות אל המדרכה ועצר רק לרגע ליד שער הברזל המחושל כדי לשפד את ראשו של האימאם חמאדי איסמעיל מסעוד על עמוד אנכי חד. למען הסדר הטוב, הוא השליך מעליו את דגל דאעש השחור שהיה בחבילה שבן נתן לו בבית הבטוח.

עבודתו הלילה רק החלה.

-פרק 51-

ריס היה חייב להתארגן מחדש. הוא עוד לא סיים, והיו לו כמה הכנות לעשות לפני שיצא למשימתו הבאה.

כאבי הראש הארורים האלה עוד יהרגו אותי לפני שאספיק לחסל את כל הרשימה, הוא חשב כשעשה את דרכו בחזרה לבית הבטוח כדי להתכונן להמשך.

הוא הוציא את הרשימות שלו ואת תוכנית הדירה של הולדר ששרטט ועבר עליהן ביסודיות. הרבה השתנה מאז ביקורו האחרון, והוא לא רצה להסתמך על הזיכרון. הוא בחן גם את סרטון הווידיאו שצילם בדירה לדוגמה כדי לוודא שהוא מכיר את המבנה לפרטי פרטים. הוא ניצל כל הזדמנות כדי להתאמן בפריצת מנעול זהה לזה של הולדר ונעשה מיומן למדי בכך הוא פרץ אותו לא רק במהירות, אלא גם בשקט. חמקנות היתה חשובה ביותר כאן. אם יפשל, לא יהיה אפשר להסתיר את מה שאירע.

הוא ניגש לערימת הציוד שלו בחניה המקורה של בן, שלף את אקדח הקלר וקוך Mk 24 דגם 0 התקני שלו והבריג עליו את משתיק הקול השחור הארוך. האקדח הזה, בקליבר 0.45, היה התחליף הקטן יותר ל Mk 23 הישן והמפלצתי, שהיה דוגמה מושלמת לברדק בירוקרטי. היה אופייני לצבא לייצר משהו כל כך כבד ומסורבל, שכאשר הגיע הזמן לצאת למלחמה הוא נשאר להעלות אבק בנשקייה. לאחר מכן משך ריס חבל פרקורד 550 מתיק הציוד וחתך אותו באולר שהיה מחובר לכיס מכנסיו. קצה אחד של החבל הכניס לפיו כדי להרטיב אותו, ואז השחיל אותו דרך לולאת השרוך שבידית האקדח. את הקצה השני של החבל העביר מאחורי צווארו, עד שהאקדח עם משתיק הקול התנדנד בגובה החגורה. אחר כך קשר את הקצה השני של החבל וכרך את הלולאה הגדולה שוב ושוב סביב קת האקדח, לפני שהדביק חתיכה קטנה של איזולירבנד כדי לקבע אותה במקומה. הוא סידר את שאר הציוד שהיה זקוק לו ווידא שהכול כשורה, לפני שהעמיס על הטנדר כמות ציוד שהיתה מספיקה לו לסבב מבצעי שלם. לבסוף לבש מכנסי ריצה אפורים כהים וסוודר פליז שחור, נעל נעלי ריצה קלות, הרים את תיק הגב שלו ויצא מהדלת האחורית.

בשעה הזאת בלילה, ביום חול, כמעט לא היתה תנועה בכביש. הוא ירד מכביש 5, פנה לחניון שליד הבנק וכיבה את המנוע ואת האורות. את החלונות השאיר פתוחים, ובמשך כשעה ישב בשקט וספג את המראות ואת הקולות, או ליתר דיוק, את היעדרם. לבסוף עטה זוג כפפות ניטריל, הושיט יד לתרמיל שעל מושב הנוסע, הוציא ממנו את האקדח, התיר את לולאת הכבל הארוכה והשחיל אותה מעל ראשו. אחר כך פתח את הרוכסן במעיל הפליז והשחיל את האקדח בקליבר 0.45 פנימה.

בשלוש בלילה הוא יצא מהרכב, העמיס על גבו את התרמיל עם הרוכסן פתוח ומשך את רצועת המותניים של מכנסי הריצה הכהים שלו למעלה, מעל למשתיק הקול של האקדח שהתנדנד שם. אין דרך טובה באמת להסתיר אקדח עם משתיק קול, בייחוד כשלא חוגרים חגורה. לולאת הפרקורד החזיקה את האקדח צמוד לגומי המכנסיים ומנעה ממנו להתרוצץ, בו בזמן שהיא אפשרה לו מספיק חופש תנועה כדי לירות במטרה קרובה אם יתעורר הצורך. לא אידיאלי, אבל הוא יסתפק בזה.

הוא טיפס בזהירות מעל גדר הרשת הנמוכה והקפיד שהאקדח לא ייתפס בדבר. אחר כך חצה את החניון המואר היטב, עצר ליד הבניין של הולדר והצמיד לראשו את האמר"ל הדו עיני הקטן מסוג PVS 18, שהיה מחובר למתקן שהלוחמים מכנים "מנפץ הגולגולות". למעשה היה מדובר ברצועת ראש מפלדה, קלת משקל ומסורבלת פחות מקסדה, שהיתה חסונה מספיק לשאת את משקלו של אמצעי ראיית הלילה, אם כי היה לה חיסרון, שנרמז בכינוי שזכתה לו - היא הכאיבה מאוד לגולגולת. בזהירות, הוא התקרב לדלת של הולדר והאזין. אני מקווה שהחלאה לא סובל מנדודי שינה. הוא החדיר את כלי הפריצה שלו למנעול וסובב לאט את ידיו כדי לפתוח את הדלת. הודות לשימון שדאג לו בפעם הקודמת, היא נפתחה לרווחה בלי להשמיע צליל.

הוא נכנס לסלון החשוך וסגר בשקט את הדלת מאחוריו. החדר, שהיה שרוי בעלטה מוחלטת, נחשף לעיניו בגוונים משתנים של ירוק ושחור כשסרק אותו באמר"ל הקטן. האור המועט שבקע מהשעון הדיגיטלי שעל המיקרוגל ומהנורית בטלוויזיה זהר בבהירות מבעד לעדשה. אחר כך שלף את ה HK עם משתיק הקול והצמיד אותו לחזהו, מוכן לפעולה. במשך כדקה הוא עמד דומם לחלוטין, מאזין לכל סימן לכך שהעיר את היעד שלו. לשמחתו, הוא לא שמע דבר מלבד זמזומם של מכשירי החשמל. הוא התקדם במסדרון באטיות ובמודעות לכל תנועה כדי לא להשמיע ולו צליל מיותר אחד. כשהגיע לדלת חדר השינה של הולדר, שוב עצר והאזין לכל סימן לתזוזה. כשהיה מרוצה מהשקט, הושיט את ידו הנתונה בכפפה, נגע בידית וסובב אותה באטיות ככל שסבלנותו אפשרה. הוא קילל בלב למשמע נקישות חרישיות שבקעו מהמנגנון. לבסוף פתח את הדלת ביד שמאל בעודו אוחז באקדח בימינו וגופו משוך ימינה בזווית כדי להקשות על מי שאולי מתחבא מאחורי הדלת לנסות לקחת אותו ממנו.

ג'וש הולדר שכב פרקדן על גבו, ולגופו רק תחתונים כהים. השמיכות הוסטו לרגלי המיטה. הוא בטח סובל מהזעות לילה. ריס פסע לאטו לתוך החדר ומצא על השידה את מה שחיפש: אקדח הזיג תשעה מילימטרים של הולדר, שסופק על ידי משרד ההגנה, תחוב בנרתיק קיידקס לחגורה. האקדח היה גרסה קטנה יותר של האקדח שהוא עצמו השתמש בו ביחידה.

בנוגע לחלק הבא בתוכנית הוא התחבט במשך ימים: האם לעשות את הדבר הנבון או את הדבר הצודק? אם יירה בהולדר באקדחו שלו, החוקרים אולי יחשבו שמדובר בהתאבדות, מה שקרוב לוודאי יקנה לו עוד כמה ימים להפתיע את מי שברשימה לפני שהרשת תתהדק. מנגד, מה יהיה צודק יותר מאשר להרוג את האיש שהצליח להפתיע את בוזר דווקא בנשק באותו קליבר שחברו אהב כל כך? העובדה שאקדח ה ACP בקליבר 0.45 היה מושתק היתה הדובדבן שבקצפת והפחיתה את הסיכויים שייראה או יישמע בדרכו החוצה. הוא החליט שיירה בהולדר באקדח הזה, יאסוף את התרמיל הריק, ואת אקדחו האישי של הולדר ישאיר דרוך על חזהו, כשכדור אחד חסר במחסנית. זה לא ישטה בבלשים לאורך זמן, אבל מצד שני הוא לא צריך הרבה זמן.

הוא עמד מעל גופו השרוע של הולדר כדי לקבוע את הזווית הטובה ביותר לירי, בהתחשב בכך שהזירה אמורה להיראות כמו זירת התאבדות, כאשר הולדר שאף פתאום אוויר בחדות וזינק מעלה לתנוחת ישיבה, בעיניים פקוחות לרווחה. התנועה הפתאומית הבהילה את ריס, שהיסס לרגע קצרצר לפני שדחף את המשתיק של האקדח ישר לתוך פיו הפעור של הולדר הוא הרגיש את שיניו מתנפצות מהחדירה האלימה וסחט במהירות את ההדק.

הקול העמום הועצם על ידי האקוסטיקה של חדר השינה הקטן, כשמוחו של הולדר ניתז על קיר הגבס הלבן וגופו צנח לאחור על המיטה. ריס לא נתקף פאניקה, אבל הסיוט של הולדר בהחלט הבהיל אותו. זה בשבילך, בוזר.

ריס חטף את הזיג של הולדר מהשידה, שלף אותו מהנרתיק, פלט כדור אחד ושמר אותו, השאיר את הפטיש דרוך כדי שייראה כאילו ירו באקדח ולבסוף שמט אותו על חזהו החשוף של הולדר, אסף את תרמיל ה 0.45 של הקליע שירה ויצא מהחדר בהליכה לאחור. הוא סגר את דלת חדר השינה והעיף את האמר"ל כלפי מעלה בעודו ממהר לדלת הדירה. הוא לא היה בטוח אם הכדור שירה חדר את קיר הגבס ונעצר במסך הטלוויזיה השטוח של השכנים או במדיח הכלים שלהם, או אם הרעש היה חזק דיו להעיר אותם. אם כן, הוא העריך שיש לו כחצי דקה עד שהשכנים יתקשרו למוקד החירום או יבואו לבדוק מה קרה, או שיעשו את שני הדברים.

הוא סגר מאחוריו את דלת הדירה של הולדר ושלף את כלי הפריצה מהכיס. בבהילותו הפיל אחד מהם לרצפה. תתאפס על עצמך, ריס. תירגע, תטפל במנעול. הוא נשם עמוק, החדיר את כלי הפריצה למנעול ונעל את הדלת. אחר כך רץ באמוק על פני החניון וזינק מעל הגדר כמו אצן משוכות אולימפי. הוא השליך את התרמיל שלו על המושב, הניע את הקרוזר והתרחק לאטו מזירת האירוע. רק אחרי שעקף את החלק האחורי של הבנק, הדליק את הפנסים ושם את פעמיו אל מחוז אורנג'.

-פרק 52-

משרדי קפסטון קפיטל לוס אנג'לס, קליפורניה

סטיב הורן פרח כשהשליטה היתה בידיו, אבל כרגע הוא לא הרגיש בשליטה כלל וכלל. הוא ישב במשרדו, אבל לא היתה לו שום יכולת לזמן אדם שיוכל לתת לו תשובות. יד ימינו, הדבק שהחזיק את הפרויקט הזה, מת ממנת יתר, מכל הדברים בעולם. דוחות הרעלים עוד לא חזרו, אבל הבלשים היו בטוחים שמדובר במנת יתר פזיזה, שכמותה ראו לעתים קרובות מדי. הוא בדק עם מקורותיו העצמאיים ברשויות האכיפה וכולם אישרו שכן, העסק נראה ומריח בדיוק כמו מוות שגרתי מתרופות מרשם.

מעגל האנשים שהיו בסוד העניינים בפרויקט הזה היה מצומצם ביותר, כפי שהיה מוכרח להיות. ראשית, סכום הכסף היה מוגבל, ויש גבול למספר ההבטחות למיליארדים שאפשר להבטיח לפני שנגמר ההון העצמי. שנית, הרגישות של ההשקעה היתה בשמים. פחות מתריסר אנשים עלי אדמות הכירו את כל חלקי הפאזל, ואחד מהם מת. הורן היה מוכרח לתהות אם הדברים קשורים זה לזה.

דלת המשרד נפתחה בפתאומיות וקלסי, העוזרת שלו, התפרצה פנימה ונראתה מבוהלת. "מר הורן, אני כל כך מצטערת. הבלש וותרלי בדיוק התקשר. הוא אמר שמצאו את ג'וש הולדר מת בדירתו הבוקר. הוא אמר שהוא ירה בעצמו. הוא תמיד היה כל כך נחמד אלי, מר הורן." היא פרצה בבכי והתמוטטה לתוך אחת מכורסאות העור הגדולות שמול שולחנו, ראשה טמון בין ידיה.

זאת לא היתה שום התאבדות מזדיינת. הורן לקח את האייפון שלו וגלל מטה אל שמו של מרקוס בויקין. הוא נגע במסך כדי לחייג אליו, והשיחה עברה ישר לתא הקולי. תחושת בטן אמרה לו להקליד את שמו של בויקין בשורת החיפוש במחשב השולחני. הקישור הראשון שעלה העביר בו צמרמורת.

www.wyomingnews.com

תושב סטאר ואלי נהרג בתאונת ציד

מרקוס בויקין, 57, מחוות סטאר ואלי, נמצא מת ברכבו...

"קלסי, תשיגי לי את מייק טדסקו בטלפון! עכשיו!"

-פרק 53-

פיקוד הלוחמה הימית המיוחדת קורונדו, קליפורניה

לאורך הנסיעה מביתו, מייק טדסקו כבר השלים עם מר גורלו ככפרה על מעשיו. לבו היה מלא חרטה על שהסתבך בפרויקט הזה מלכתחילה. סטיב הורן הארור. לפחות משפחתו לא תיפגע. הוא מצא בכך מעט נחמה. לפחות במעשה האחרון שעשה הוא גילה אומץ.

הוא שאף שאיפה עמוקה ופתח את דלת הבנטלי קופה שלו. למרות הבד הקליל של החליפה היוקרתית שנתפרה במיוחד למידותיו והצווארון הפתוח, הוא הזיע בכבדות. ברכיו רעדו כשעשה את הדרך הקצרה אל הכניסה לבניין. השומר שמאחורי הדלת זיהה אותו מיד והושיט לו תג אורח דרך החרך שמתחת לזכוכית המשוריינת. טדסקו צעד במסדרונות כמו בתוך ערפל ולא היה מסוגל להתרכז או למחות את המבט האטום והמיואש מפניו. אלה שזיהו אותו התבוננו בו בתמיהה. האיש, שבדרך כלל צעד במסדרונות האלה בנינוחות אריסטוקרטית, שופע ביטחון עצמי וקסם אישי ובהופעה ללא דופי, נראה עכשיו כמי שעושה את דרכו לגרדום.

עוזרו של האדמירל קם משולחנו כשעבר על פניו אל דלת משרדו של פילזנר. "מר טדסקו, האדמירל מצפה לך?" שאל לשווא, בזמן שטדסקו פתח את הדלת המחופה עץ ונכנס פנימה.

אדמירל פילזנר ישב מאחורי שולחנו במדי חאקי מעומלנים. אפו עדיין היה חבוש, ושטפי הדם השחורים סביב עיניו החלו לדהות לגוון גרוטסקי של סגול צהוב. הבעת פניו הסגירה הפתעה. לא התאים למייק לקפוץ בלי שעוזרו יתקשר קודם לתאם פגישה. הוא הופתע עוד יותר מהופעתו המוזנחת. טדסקו נעצר כמטר לפני שולחנו, בדיוק כשעוזרו של האדמירל התפרץ פנימה גם הוא.

"אדוני, אני מצטער, ניסיתי לעצור אותו "

"הכול בסדר, מר טדסקו תמיד רצוי במשרדי, אתה יודע את זה. שב, מייק. מה הבעיה? אתה נראה נורא."

בדיוק באותו רגע החל טלפון סלולרי לצלצל מתוך מקטורנו של טדסקו. הצלצול נשמע כמו צלצול של טלפון חוגה מיושן.

"מר טדסקו, אסור להכניס טלפון סלולרי לבניין הזה!" זעק העוזר, שציית בקפידה לכללי האבטחה בוורקום.

טדסקו שלף את הטלפון, שנראה כמו דגם זול שנטען מראש, והושיט אותו לאדמירל מעבר לשולחן. "זה בשבילך, ג'רלד," אמר בנימה שהדהדה בחדר באיום.

האדמירל לקח את הטלפון בחוסר אמון והביט בו המום, כאילו מעולם לא ראה מכשיר כזה. לאט, הוא הצמיד אותו לאוזנו. "שלום, מי זה?"

טדסקו עצם את עיניו. זאת היתה הכפרה שלו.

"זה התליין שלך, קלון מהלך מזוין. חיסלת את הצוות ואת המשפחה שלי, והכול רק בשביל כסף וקידום. נתראה בגיהינום, בן זונה."

ג'יימס ריס לחץ על "SEND" בטלפון סלולרי שני וחיבר את השיחה לטלפון שהוצמד אל גופו של מייק. הטלפון קיבל את השיחה הנכנסת ושלח פרץ אלקטרונים אל צרור חוטים שהוביל לנַפָּץ טעון בחומר נפץ, שהתפוצץ וגרם לפיצוץ אדיר של C-4 במשקל של יותר מקילו, שהיה תפור בתוך אפוד הנפץ שלבש טדסקו מתחת לחולצה המכופתרת.

גופו של טדסקו מיקד את עוצמת הפיצוץ והפנה את כל האנרגיה קדימה, לעבר שולחנו של האדמירל. האנרגיה הזאת הפכה את רצועות המסמרים, שהוטבעו בחזית חומר הנפץ, לרסס לוהט שנע במהירות גבוהה בהרבה ממהירות הקול וריטש את פניו ואת פלג גופו העליון של פילזנר כמו עשרות קליעים של רובה ציד. ההדף העיף נתחים מגולגולתו המפוחמת דרך החלונות הענקיים, שהתנפצו מיד מעוצמת הלחץ והמטירו אלפי רסיסי זכוכית על החוף היפהפה שלמטה. גופו של טדסקו נחצה לשניים מהפיצוץ, והחלקים של אדמירל פילזנר שהיו מעל שולחן העץ המאסיבי פשוט חדלו מלהתקיים.

ריס הניח את הטלפון הסלולרי על שולחן האוכל של מייק טדסקו המנוח והביט באלמנתו, שישבה במרחק מטרים ספורים ממנו וערסלה בעדינות את בנם התינוק. ג'נט טדסקו מיהרה לחזור וללטף את ראשו, אך לרגע היה לה נדמה שהבחינה בניצוץ של עצב בעיניו של האיש הגדול. כשהרימה שוב את מבטה, האיש נעלם.

-פרק 54-

סן דייגו, קליפורניה

לנארד הווארד נחשב לעורך דין כושל למדי בשוק הפרטי. הוא אמנם הצליח בלימודים, אבל לא היה מוכן לעומס העבודה הכאוטי של עורך דין אזרחי. הוא גם גילה כי למרות מה שראה בחלומותיו, הוא גרוע מאין כמותו באולם המשפט. בכל פעם שהשותפים במשרד שלחו אותו לטפל בדיון שגרתי, הוא היה נתקף חרדה. הביטחון העצמי שלו התנפץ, פיו התייבש כליל, וקולו נסדק.

הוא פוטר מהמשרד בתוך זמן קצר ולא ידע מה יעשה. היה רק מקום אחד שעורך דין עצלן שפוחד מבתי משפט יכול לשגשג בו: שירות המדינה. חבר מלימודי המשפטים סיפר לו על תוכנית הפרקליטים הצבאיים של הצי, והוא התלהב בן רגע מהרעיון. המדים הוסיפו לו מיד גאווה ויוקרה, ובתוך הבירוקרטיה הצבאית הסבוכה הוא היה יכול להצטיין. הוא אהב במיוחד לחתום על המיילים שלו בתואר "השופט" דרך לא רשמית לרומם את עצמו באמצעות התקשורת האלקטרונית.

לאחר יותר משני עשורים במדים, הווארד טיפס לדרגת קפטן והיה הפרקליט הצבאי הראשי של פיקוד הלוחמה הימית המיוחדת. כשחבריו ושכניו בפרבר איסט לייק בסן דייגו התייחסו אליו בטעות כאל לוחם בסילס בגלל עבודתו במטה של קצין בסילס, הווארד מעולם לא תיקן אותם. אדמירל פילזנר התייחס אליו כאל בעל ברית מהימן, ויחד הם הפעילו את מלוא העוצמה וההשפעה של הצי האמריקאי נגד כל מי שעמד בדרכם. זה בהחלט היה עניין של "אנחנו" נגד "הם". הקשרים הפוליטיים של פילזנר עשו אותו מועמד סביר לכהן כשר ההגנה, והווארד היה אמור להתקדם לצדו כאיש סודו המהימן ביותר.

לקפטן הווארד היה תור באותו בוקר והוא עמד להגיע באיחור לעבודה. רוב הגברים בגילו כבר עברו מזמן את השלב שבו הם זקוקים לגשר בשיניים, אבל שיניו של הווארד היו במצב מחריד עקב הזנחה של שנים, ואשתו הצליחה לבסוף לשכנע אותו לעשות משהו בנידון. היא קיוותה שזה יעזור לצחנה התמידית שהדיף מפיו כמו גם למראהו. הצי דחה את בקשתו לגשר, בטענה שהסיבה היא קוסמטית גרידא. לרוע מזלו, אותה בירוקרטיה שאפשרה לו לשגשג היתה לעתים משוכה בלתי עבירה. לכן, הוא שילם על הגשר בעצמו, והיה לו תור קבוע אצל האורתודונט שלו בפרברים.

הוא כיבה את הטלפון הסלולרי בזמן שהיה במרפאה, כפי שביקש השלט על הדלת, והדליק אותו שוב כשיצא החוצה אל רכב הפנאי שטח שלו.

הבלקברי הצבאי שלו התעורר לחיים והציג כל התראה אפשרית כשהתחבר מחדש לרשת: הודעות קוליות, הודעות טקסט ומיילים כולם הגיעו בזמן שהמכשיר שלו היה כבוי. הוא סרק תחילה את המיילים ונעצר במקום כשפתח את ההודעה העדכנית ביותר:

פיצוץ בוורקום: 2 הרוגים, פקודה להתפנות מיד

הוא בדק את ההודעה הקולית מסגנו, וגל של בחילה גאה בו כששמע את החדשות: אדמירל פילזנר נהרג בפיצוץ במשרדו, ככל הנראה פיגוע טרור.

הוא נכנס מיד לחדשות כדי לבדוק אם יש מידע מעודכן יותר. לבו הלם בחוזקה, הוא מצמץ כדי לחדד את ראייתו וניסה להדוף את התקף החרדה שחש, כשהכותרת הכתה אותו בהלם.

ראשו של מנהיג אסלאמי מתון מקומי נערף בפשע שנאה אכזרי.

הוא לחץ מיד על הקישור וקרא:

אימאם חמאדי איסמעיל מסעוד מסן דייגו נרצח אמש במה שנראה כפשע שנאה. ראשו הערוף נמצא הבוקר על ידי השכנים, כשהוא משופד על חוד של שער ברזל בכניסה למסגד שבו התגורר ושבו שימש כמנהל השירותים האסלאמיים במרכז האסלאמי לשלום ולשגשוג של דרום קליפורניה.

ללא היסוס הוא חייג לטלפון הסלולרי של אשתו. "איימי, תקשיבי לי, אל תדברי. תוציאי את הילדים מבית הספר מיד וקחי אותם לנמל התעופה. אני אפגוש אתכם שם. לא, אין לי זמן להסביר, וכן, זה קשור למה שאת רואה בחדשות. ג'רלד מת. אנחנו חייבים לעזוב עכשיו. אני אפגוש אתכם בדלפק הכרטיסים. תזרקי כמה בגדי קיץ לתיק וסעי."

הווארד נכנס לב מ וו X3 שלו ויצא במהירות מהחניון לכיוון נמל התעופה הבינלאומי של סן דייגו.

-פרק 55-

אלפיין, קליפורניה

עד שהידיעות על הפיצוץ התפרסמו, ריס כבר היה בדרכו לעיירה אלפיין בהרים שמצפון מזרח לסן דייגו. ארבעים דקות לאחר מכן הוא התפתל במעלה דרך העפר לכיוון ה"קניון" מטווח רובים פרטי כמעט לאלף מטרים, שהיה שייך לחברו קלינט האריס. האריס קיווה להפוך את האתר, שנבנה על מסלול המראה ישן גבוה בגבעות, למתחם אימונים מלא לשימוש צבאי ומשטרתי. למרבה הצער, ארגוני סביבה תבעו אותו, והוא הסתבך בהליכים משפטיים מאז ועד היום. הוא היה יכול לעשות במטווח שימוש פרטי ולהניח לאורחיו להשתמש בו, אבל לא היה יכול להפעיל אותו כעסק עד שהתביעות יוסדרו.

האריס היה איש עסקים ממולח והיה קטלני עם רובה. הוא בילה זמן לא מבוטל מאחורי כוונת טלסקופית בדרום מזרח אסיה, וגם בגיל שישים ושמונה עדיין השתווה לצלפים המובחרים ביותר של ריס, ולעתים אף התעלה עליהם. הוא אהב לארח את ריס ואת הצוות שלו במטווח הם התאמנו והוא בחן את עצמו מול הטובים ביותר. האריס גם היה טיפוס מתבודד ועצמאי, שלא רחש חיבה יתרה לממשל הפדרלי. כשריס פנה אליו עם הבקשה הזאת, הוא הסכים ללא היסוס. נכון שלא היתה לו משפחה, אבל הוא עדיין הסתכן במאסר ובחורבן כלכלי אילו יתגלה אי פעם שסייע לבריחתו של ריס.

ריס ידע את הקודים לשני השערים שבדרך למתחם וניווט ישירות אל דלת המוסך, שבו אחסן האריס את כלי הרכב ששימשו באתר האימונים וטיפל בהם. הדלת הנגללת היתה פתוחה, והאריס נסע ברוורס בפולאריס ריינג'ר תפעולי עד לארגז של הקרוזר וכבר העביר ציוד כולל מתנת פרידה ממרקו ממנו אל הריינג'ר, וכל זה עוד לפני שריס הספיק להעביר את מוט ההילוכים למצב חניה. מרקו דאג שהנהג שלו ימסור לריס תרמיל ובו מאה אלף דולר במגוון שטרות אמריקאיים זמן קצר לאחר הגיחה שלהם למקסיקו, כך שהוא לא יוכל לסרב. בפנים היה פתק בכתב יד: "למקרה שתצטרך קצת כסף לדרך, חבר. שמור את העודף. מרקו". ריס קפץ החוצה ועזר להאריס להעמיס את ארגזי הנשק הכבדים מתוצרת פליקן ואת התיקים לארגז של הריינג'ר.

"אני לא יודע איך להודות לך על זה, קלינט. באמת."

"היית עושה את אותו הדבר בשבילי, ריס, זה כל מה שחשוב. עכשיו תגיד שלום לחבֵרה שלך פה. אני מבטיח שהיא תמות מוות מהיר."

ריס טפח על הלנד קרוזר האהובה שלו ונפרד ממנה לאחר שנים רבות של שירות נאמן. הוא ידע שהרכב ייעלם עד הזריחה מחר, לאחר שכנראה ימצא את דרכו אל תחתית מאגר לאבלנד הסמוך. האריס משך בשרשראות כדי להוריד את דלת המוסך, ושניהם טיפסו אל הפולאריס ריינג'ר. רעש המנוע שלו היה חזק מכדי שיוכלו לדבר בזמן שגמאו את המרחק הקצר אל המטווח, ובכל מקרה לא היה הרבה מה לומר. האריס עצר בפינה הצפונית של המטווח הארוך והשטוח ושלף מכשיר קשר של מוטורולה מחגורתו.

"טיידר, כאן קניון, שומעת?"

"קלטתי, קניון, אני חמש דקות משם," ענה קול נשי עם מבטא דרומי שהיה בלתי אפשרי לפספס, אפילו מבעד לאות הרדיו הצורמני.

"רות, אנחנו מחכים לך כאן. יש רוחות קלות ממערב, פחות מחמישה קמ"ש. המטווח נקי."

"רות, קניון, נתראה בעוד חמש."

"הנה היא." האריס הצביע על נקודה באופק, בקו ישר צפונה. כשהנקודה התקרבה, ריס שמע את הזמזום של מנוע הטורבו פרופ. כלי הטיס חלף ישירות מעליהם לפני שביצע פנייה רחבה שהציבה אותו בנתיב ישר עם הקצה הנגדי של המסלול הישן, שאורכו כמעט קילומטר. כשכני הנסע מורדים ונעולים והמדפים בפתיחה מלאה, הטייסת הנחיתה את מטוס הפילאטוס PC-12 NG ממש לפני סוללת העפר שבקצה המטווח, תוך ניצול כל מטר מהמסלול.

המטוס החד מנועי האלגנטי, הצבוע בכסף, נראה כמו עוף דורס. הוא האט במהירות, ופחות משש מאות וחמישים מטרים מנקודת הנחיתה כבר נסע במהירות רגילה. הטייסת חלפה על פני הגברים בפולאריס וסובבה את המטוס במאה ושמונים מעלות, כך שחרטומו פנה בחזרה לכיוון שממנו הגיע. המטוס נעצר, סיבובי המנוע האטו, ולפי צליליו היה ברור מתי עבר להילוך סרק קרקעי, שבו המנוע המשיך לפעול בעוד המדחפים היו ב"מצב נוצה" כדי לא ליצור דחף. כעבור שניות אחדות, המנוע דמם והמדחף החל להאט.

כמעט מיד, הדלת בצדו השמאלי של המטוס התקפלה מטה, וליז ריילי ניצבה בפתח על כל מאה ושישים וחמישה הסנטימטרים שלה. היא הרכיבה משקפי טייסים, שערה היה אסוף בקוקו, ולראשה חבשה כובע מצחייה ארגמני של אוניברסיטת אלבמה. בגופייה אפורה ובמכנסי יוגה צמודים שחורים היא נראתה כאילו יצאה הרגע משיעור קרוספיט ולא מתא הטייס של מטוס. כתפיה וזרועותיה היו שריריות, בלי להיות גבריות, תודות להתמכרות לכושר שנולדה במהלך השיקום אחרי שנפצעה בעיראק. על כתפה הימנית ועל חלק מזרועה התנוסס מארג מורכב של קעקועים. היא דילגה בזריזות במורד המדרגות וחיבקה חזק את ריס.

"אני כל כך מצטערת על הכול, ריס. באמת."

ריס החזיר לה חיבוק חזק. ליז היתה כמו אחות בשבילו. "הפעם תורך להציל את התחת שלי, ליז."

"בשמחה! בוא נעמיס את הציוד שלך ונטיס אותך מפה."

היא תפסה את אחד מתיקי הציוד וזינקה במעלה המדרגות אל תא המטוס, הניחה את התיק ונעמדה בפתח.

"חבר'ה, תעלו אלי את הציוד. אני צריכה לאזן את המשקל כמו שצריך."

הגברים החלו לפרוק את המטען שבארגז של הריינג'ר אל רצפת המטוס, וליז הניחה את התיקים ואת הארגזים במקומות המתאימים לדעתה. היא לא היתה בחורה שמציעים לסחוב בשבילה את הציוד. היא עמדה בקדמת התא והצביעה על הפריטים השונים בעודה עורכת חישובים מהירים בראש.

"אוקיי, חבר'ה, סיימנו להעמיס. תיכנס, ריס."

ריס לחץ את ידו של האריס וחיבק אותו ביד השנייה.

"נתראה כשתחזור," אמר האריס.

ריס הנהן, והמבט על פניו היה חד וברור. אני לא אחזור. אחר כך טיפס במדרגות אל המטוס. ליז הראתה לו את מושבו בתא הטייס, משכה את דלת המדרגות כלפי מעלה, נעלה אותה, טיפסה בזריזות למושב השמאלי, הרכיבה את מערכת הקשר ודקלמה לעצמה במהירות את רשימת הבדיקות שלפני הטיסה. כשהיתה מרוצה, הניעה את המטוס ודחפה את המצערת עד הסוף בלי להסיר את עיניה ממד הסל"ד המטפס. כשהמנוע צרח, שחררה את בלמי הגלגלים ושינתה את זווית הפסיעה של להבי המדחף המסתובבים. המטוס זינק קדימה, וריס נהדף לאחור במושבו כשהאיץ במורד מסלול העפר. כשש מאות מטרים מנקודת ההתחלה, ליז משכה אליה את ההגה, וחרטום המטוס נסק בזריזות השמימה. הפילאטוס חלף מעל סוללת המגן במרווח ביטחון גדול וצבר גובה במהירות, כשכני הגלגלים מתקפלים אל תוך גוף המטוס.

ליז הפנתה את המטוס מזרחה ודיברה בפעם הראשונה מאז תפסה את ההגאים. "לאן עכשיו, ריס?"