קשובים לפחדים: הדרך לאיחוי השסע הישראלי
האם תקום ממשלה שתשים בראש סדר העדיפויות את ההתחשבות ברגשות הצד השני כשיקול מרכזי באיחוי השסעים?
מוטי שקלאר|
במכון הרטמן מתכנס מדי שבוע פורום העוסק בהתמודדות עם השסע בחברה הישראלית. במוקד הדיון עומדת השאלה: האם התחשבות ברגשות ובפחדים של המחנות השונים יכולה להפחית את האיבה ההדדית?
גישה זו אינה דורשת לוותר על אידיאולוגיה או להגיע לפשרה ערכית; היא פוטרת אותנו מוויכוחים אינסופיים על "מי צודק", ומאפשרת להתמודד ישירות עם המנוע העמוק המנהל אותנו – הפחד ההדדי בין השבטים. בכל פחד יש גרעין של אמת, אך ללא הכרה בו הוא מוביל להטלת אשמה, לניכור ולפירוק.
דוגמה לכך היא מחקרו של פרופ' עוז אלמוג על הציונות הדתית, שבו לצד המחמאות לציבור זה, הוא מוגדר כ"קטר שיביא להרס המדינה". כיצד ניתן להכליל ציבור מגוון של כמיליון אזרחים? כיצד אפשר לדבר על "ברית המשרתים", כאשר מחנה ששילם מחיר כבד מנשוא במלחמה מוקע כמי שמביא לחורבן? מה מרגישות המשפחות שנשארות בבית מתוך דאגה עמוקה?
כדי להתחיל באיחוי, עלינו להבין ממה באמת חרד כל מחנה:
החרדים חרדים מהחילונים ומציבור הציונות הדתית. לדידם, הציונות העמיקה את החילון המאיים על קהילתם, בעוד השירות הצבאי ולימודי הליבה נתפסים כניסיון להמרת דת. הציונות הדתית, המשלבת "ספרא וסייפא", נתפסת כראש גשר מסוכן המנרמל את היציאה מהמחנה. מבחינתם, המפגש הצבאי ולימודי הליבה עלולים להוביל אותם לשמד רוחני.
המדינה שקמה על בסיס המרידה ביהדות האורתודוקסית עומדת, לשיטתם, בפני איום קיומי. בעוד הציבור הכללי לקח אחריות על הביטחון, ההתיישבות והכלכלה, העולם החרדי נתפס כמי שמסרב להיכנס תחת האלונקה המכבידה.
הפחד מהציונות הדתית קיים אף הוא: על אף השותפות בטנק, בבית החולים ובהייטק, החילונים חוששים שהאידיאולוגיה הדתית תביא למלחמת נצח ותחנק כל סיכוי לשלום. "האש הקדושה" נתפסת כ"אש זרה", והדרישה לשינויים במערכת המשפט נתפסת כחתירה תחת התשתית הקיומית של המדינה. לטענתם, הציונות הדתית שאימצה את "תורת המקף" שינתה כיוון, ואינה עומדת עוד על המשמר באיזון העדין שבין היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית.
אנשי הציונות הדתית שותפים למפעל הציוני למעלה ממאה שנה, אך חשים כי הניסיון של המחנה הליברלי, בחסות בית המשפט והתקשורת, מייצר דה-לגיטימציה להשקפתם. לשיטתם, הסכמי אוסלו וההתנתקות נעשו ללא הסכמה לאומית רחבה והובילו לאסונות כבדים ולטבח 7 באוקטובר. מבחינתם, אימוץ עמדות המחנה האחר והקמת מדינה פלסטינית יביאו לסוף המפעל הציוני. בנוסף, הניסיונות הבלתי פוסקים לצבוע אותם בצבעים של משיחיות ולאומנות קיצונית מצטיירים בעיניהם כניסיון להדיר אותם מהשיח הישראלי.
גם התנהלות העולם החרדי מעוררת בהם פחדים: חוסר הנכונות של החרדים להתאים את עצמם לעולם המודרני אינו יכול להימשך, והגישה השמרנית של "חדש אסור מהתורה" עלולה להפוך את היהדות ללא רלוונטית. החשש הגדול הוא שבני הציונות הדתית, הנושאים יחד עם הציבור הכללי באלונקה הכלכלית והביטחונית, יאבדו את המוטיבציה – ובכך יעמידו את המדינה במצב של פיקוח נפש. עמידתם של החרדים מנגד, לראייתם, מאיצה את התפוררות החברה.
האתגר העומד לפתחם של המנהיגים הוא כיצד להתמודד עם הפחדים הקיומיים הללו. מדובר במשימה מורכבת וקריטית – רגע לפני הבחירות, ובמיוחד ביום שאחריהן.
השאלה המתבקשת היא: האם תקום ממשלה שתאמץ את המודל של ד"ר טל בקר ותשים בראש סדר העדיפויות את ההתחשבות ברגשות הצד השני כשיקול מרכזי באיחוי השסעים?
לשם כך נדרש קורטוב של תקווה, לצד מנהיגים שלא יאפשרו לפחד ולשנאה להשתלט על השיח. מנהיגות ראויה תראה כאידיאל את ההליכה לקראת הצד השני, תעשה הכל כדי לא לפגוע ברגשותיו העמוקים, ותאמץ מודל של פשרות, כיבוד אמונות והגעה להסכמות רחבות.
משמעות הדבר היא שנכון לבחון את נבחרי הציבור לא רק לפי התוכן של דבריהם, אלא גם לפי סגנון הדיבור ומידת האמפתיה שהם מגלים ליריביהם. האחדות הפנימית חייבת להיות הקריטריון המרכזי בהצבעה. ממשלה רחבה ובעלת רגישות תרגיע את הרוחות, תמנע שינויים חד-צדדיים חדים ותוריד את להבות הפחד.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.