וילהלם רייך: המהפכה המינית והגבולות של שחרור האדם
מתלמידו של פרויד להוגה שקשר בין דיכוי מיני לסמכותנות: פרופ׳ אלכס גורדון בוחן את רעיונותיו של רייך, את תקוותיו במרקסיזם ואת יחסו לזהותו היהודית
תיאוריית המהפכה המינית לא הייתה נחלתו של אדם אחד בלבד. אחד מהאידאולוגים העיקריים של מהפכה זו היה היהודי הגליציאני וילהלם רייך (1897-1957). יהודי מזרח אירופה, שאליהם השתייך רייך, לא היו אהובים במיוחד בערים המרכזיות של האימפריה האוסטרו-הונגרית – וינה ובודפשט. הפסיכואנליטיקאי וילהלם רייך הרהר כיצד למקסם את חירותו של האדם, תוך התעלמות מחוסר החירות של יהודי מזרח אירופה באוסטרו-הונגריה.
ילדות יהודית, חינוך גרמני וזהות קוסמופוליטית
וילהלם רייך נולד בכפר קטן בגליציה בשם דוברינובצי, ובילה את שנות ילדותו ביורז'ינץ, שם אביו היה מנהל האחוזה: "אבי — חקלאי — שכר יחד עם דודו של אמי אחוזה גדולה למדי. […] המורה הראשונה שלי הייתה אמי. להורי היה חשוב מאוד שלא אדבר יידיש (אלא רק גרמנית. – א. ג.). בסביבתנו הדיבור ביידיש נחשב לסימן לגסות. השימוש בכל ביטוי ביידיש נענש בחומרה". לווילי לא הותר לשחק לא עם ילדי האיכרים, ולא עם ילדים יהודים שדיברו יידיש.
הפסיכואנליטיקאי לעתיד היה מבודד לא רק מהשפה היהודית, אלא גם מהסביבה היהודית: "אבי היה אדם בעל חשיבה חופשית, אך בה בעת הוא היה מנהל שנאלץ לשמור על מרחק מהאוכלוסייה האוקראינית ומהצוות המנהלי, שהורכב ברובו מיהודים. מבנה האחוזה היה היררכי ופטריארכלי לחלוטין. […] גם סבי היה הוגה דעות וחופשי מחשבה, עד כדי כך שיהודים אורתודוקסים הביטו בו בחשדנות, אך האיכרים האוקראינים כיבדו אותו מאוד. הוא היה, כפי שאומרים, קוסמופוליטי, ידידותי לאנשים, אך במקביל שמר על המסורות היהודיות". רייך היה נציג הדור השלישי של משפחה של יהודים אוסטרים שהתבוללו. במסה "הבט בעצמך, אדם קטן!" (1948) הוא טען: "אינני גרמני, אינני יהודי, אינני נוצרי. […] אני אזרח העולם".
חינוך זה במשפחה הוביל לניתוקו של וילהלם רייך ממוצאו היהודי. הדבר בא לידי ביטוי מאוחר יותר בכתביו, שבהם לא הוקדשה חשיבות רבה לשאלה היהודית.
מתלמידו של פרויד למבקרו
לאחר מות אביו ב-1914 נאלץ וילהלם לנהל את המשק המשפחתי לצד לימודיו. בזמן מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא האוסטרו-הונגרי, וממנו שוחרר ב-1918. באותה שנה החל בלימודי רפואה בווינה. רייך הוסמך כרופא בגיל עשרים וחמש והמשיך להתמחות בפסיכיאטריה. הוא נחשב לאחד מחלוצי הפסיכותרפיה הגופנית. רייך האמין במשאבים וביכולת הריפוי העצמי של הגוף והנפש באמצעות הסרת החסמים, ובאמצעות גילוי המשאבים וכוחות החיים הכלואים מאחוריהם.
רייך היה מתלמידיו של זיגמונד פרויד, עבד במרפאה הפסיכואנליטית בווינה, שימש בה סגן מנהל וניהל סמינר לטיפול פסיכואנליטי. הוא היה מרקסיסט נלהב ופעל במסגרת המפלגה הקומוניסטית הגרמנית. הקריירה של רייך הייתה מסחררת: כבר כעבור שנתיים של ההיכרות עם פרויד הוא זכה בזכות להופיע בביתו ללא הזמנה, מתי ואיך שרק רצה. אולם קרבה זו לא ארכה זמן רב. פרויד האשים את רייך בניסיונות בלתי מוצדקים לשלב את הפסיכואנליזה עם המרקסיזם, ורייך ראה בסירובו של פרויד לעסוק בפסיכואנליזה שלו – של רייך – עלבון אישי. רייך מתח ביקורת חריפה על מורו: "היכן וכיצד יכול המטופל לבטא את המיניות הטבעית שלו, כאשר היא פרצה החוצה ממעמקי התת-מודע? פרויד לא רק שלא אמר על כך מילה, אלא שאפילו, כפי שהתברר מאוחר יותר, לא יכול היה לשאת אפילו את עצם העלאת השאלה הזאת, בכך שסירב לפתור את הבעיה היסודית הזאת והניח את קיומה של נטייה ביולוגית של האדם לסבל ולמוות.
פרויד, בסופו של דבר, הקים במו ידיו מכשולים בלתי עבירים בפני עצמו".
המחלוקת בין רייך לפרויד העמיקה בסוף שנות ה-1920 ובראשית שנות ה-1930. היא נגעה, בין השאר, למעמד שרייך העניק לסיפוק המיני בהסבר הנוירוזות ולניסיונו לשלב פסיכואנליזה עם שינוי חברתי מרקסיסטי. רייך ניסח את עמדתו באופן חד: "לנוירוטיים יש בעיה אחת בלבד: היעדר סיפוק מיני מלא וחוזר". בשנת 1934 הוצא מן האיגוד הפסיכואנליטי הבין-לאומי.
המיניות כבסיס לבריאות ולשחרור
בספר "המהפכה המינית" (1936) קרא רייך לוותר על הפיקוח המוסרי על יחסי המינים מצד החברה השמרנית. הוא שאף לשכנע את הקורא בצורך להיאבק בדיכוי הצרכים הביולוגיים: "תהליך החיים הוא תהליך מיני – שני המושגים הללו זהים, וזו עובדה שהוכחה בניסויים. […] בכל דבר חי פועמת אנרגיה מינית-ווגטטיבית. […] אם מטפלים במטופל, ומטפלים בו מספיק זמן, באמצעות אנליזה, הוא יגיע בהכרח לחיי מין מבוקרים ומספקים. […] כל הנוירוזות שלנו הן תוצאה של קיפאון (עיכוב האנרגיה המינית). […] הניסיון הקליני היומיומי אינו מותיר ספק: הסרת הקיפאון המיני באמצעות פריקה אורגזמית מבטלת כשלעצמה כל ביטוי של נוירוזה. כל מי שהצליח לשמור בתוכו ולו שמץ של טבעיות, יודע: לאדם חולה פיזית דרוש דבר אחד בלבד – הנאה גניטלית מלאה ותכופה".
אלה היו טענותיו של רייך; אין לראות בהן ממצאים רפואיים מבוססים או הנחיות לטיפול.
ארתור קסטלר, יהודי הונגרי, שלימים הפך לסופר ועיתונאי בריטי, כתב על עמיתיו במפלגה הקומוניסטית הגרמנית, ובכללם על רייך: "מבין חברי התא שלנו אני זוכר את ד"ר וילהלם רייך. הוא פרסם את הספר 'תפקוד האורגזמה', שבו הציג תיאוריה שלפיה התמוטטותו המינית של הפרולטריון גרמה למשבר בתודעה הפוליטית; רק באמצעות סיפוק מלא ובלתי מוגבל של תשוקותיו המיניות יכול מעמד הפועלים לממש את מהפכנותו ואת משימתו ההיסטורית."
המשפחה הסמכותנית והפשיזם
"פסיכולוגיית ההמונים והפשיזם" (1933) מאת וילהלם רייך הוא חיבור קלאסי, שבו מסביר המחבר את ניצחון הנאציזם לא באמצעות פוליטיקה או כלכלה, אלא באמצעות דיכוי הצרכים הטבעיים של האדם. רייך סבר כי הפשיזם אינו רק אידיאולוגיה של האליטה או של מפלגה, אלא ביטוי לנפש המדוכאת של אנשים רגילים. המשפחה הסמכותנית משמשת כ"מפעל" של כניעה. בה הילד מדכא את רצונותיו ולומד לציית למבוגרים. דיכוי המיניות יוצר אצל האדם פחד פנימי מפני החופש. זה מאלץ אותו לחפש מנהיג חזק, שיחליף את דמותו של האב הקפדן. לדעת רייך, הכוח העיקרי של הפשיזם הוא המעמד הבינוני, שדיקטטורים מנצלים את ערכיו השמרניים ואת פחדו מפני הכאוס. רייך ניסח את ההסבר על מהות הפשיזם בהקדמה לספרו "פסיכולוגיית ההמונים והפשיזם" באופן הבא: "ברור לחלוטין שהפשיזם אינו מעשה ידיו של היטלר או מוסוליני כלשהו, אלא ביטוי למבנה הבלתי רציונלי של האדם ההמוני.
כיום ברור יותר מאשר לפני עשר שנים כי תיאוריית הגזע היא מיסטיקה ביולוגית. בנוסף, יש ברשותנו מידע רב בהרבה המאפשר להבין את הדחפים האורגזמיים של האדם, ולכן כבר התחלנו להבין באופן אינטואיטיבי שהמיסטיקה הפשיסטית היא דחף אורגזמי, המוגבל על ידי עיוות מיסטי ודיכוי המיניות הטבעית. הטענות בתחום האנרגיה המינית הנוגעות לפשיזם נראות כיום מבוססות יותר מאשר לפני עשר שנים". בקריאה הביקורתית המוצעת כאן, המוקד של תגובתו של רייך לזוועות הנאציזם הוא חוסר הסיפוק המיני של מבצעיו. הוא לא ייחס חשיבות רבה לסכנה הטמונה בגישה הגזענית של הנאצים, ולא הדגיש את היחס האכזרי כלפי היהודים כתוצאה מכך.
התקווה הסובייטית והאכזבה
רייך, שביקר בברית המועצות, קשר בתחילה תקוות בשינויים החברתיים שחוללה המהפכה הסובייטית. הדיון הבולשביקי במשפחה ובמיניות הציע לכאורה אפשרות להרחיב את השחרור החברתי גם לתחום האישי. אחת הדמויות הבולטות בדיון זה הייתה אלכסנדרה קולונטאי, שבמאמרה "פנו דרך לארוס המכונף" (1923) ביקשה לעצב יחסים המבוססים על שוויון, הכרה בזכויות הזולת ורגישות הדדית. היא הבחינה בין דחף מיני גרידא לבין אהבה הכוללת קשר רגשי, והכפיפה את האידיאל שלה למחויבות לקולקטיב. עמדתה הייתה מורכבת יותר מקריאה לסיפוק מיני בלתי מוגבל. רייך ראה בשינויים הסובייטיים הזדמנות ליחס חדש וחופשי יותר למין.
בסוף שנות ה-1910 ובמחצית הראשונה של שנות ה-1920 התחוללו ברוסיה הסובייטית שינויים בחוקי המשפחה ובשיח על המיניות. לצד קריאות לשחרור התנהל ויכוח על היחסים בין אהבה, תשוקה והמחויבות לחברה. בשיח זה הופיעה "תאוריית כוס המים", שהציגה סיפוק של צורך מיני כדבר פשוט, בדומה להרוויית צמא. אין לזהות תפיסה זו עם מכלול עמדותיה של קולונטאי או עם מדיניות אחידה של השלטון הסובייטי.
בהמשך, ברית המועצות פנתה לדרך שמרנית, למעשה "בורגנית", של שיקום וחיזוק המשפחה, לתסכולו העמוק של רייך. במהלך ביקורו בברית המועצות הוא כבר חווה אכזבה מהחינוך המיני הסובייטי: "בשנת 1929 שמעתי במוסקבה איך מתנהל החינוך המיני לנוער. מיד השתכנעתי כי חינוך זה היה אנטי-מיני. הוא כלל הנחיות בנוגע למחלות מין, במטרה להרתיע אותם מקיום יחסי מין. לא התקיים דיון פתוח על הקונפליקטים המיניים שעמם התמודד הנוער. דיברו רק על התרבות". רייך, המהפכן המיני והמרקסיסט, עורר טינה בקרב תומכי המהפכה הקומוניסטית.
הטראומה המשפחתית והמהפכה החברתית
רייך הכריז מלחמה על החברה הקפיטליסטית, ותקף את מוסד המשפחה: "משפחה סמכותנית היא מדינה סמכותנית בזעיר אנפין. מבנה האישיות האנושית מתעצב תחת השפעת איסורים מיניים ופחד לחיות בסביבה של תשוקה מינית. האימפריאליזם המשפחתי משוכפל אידיאולוגית באימפריאליזם הלאומי; המשפחה הסמכותנית היא מפעל שבו מיוצרים אידיאולוגיה ומבנים ריאקציוניים".
בגיל שלוש עשרה עבר רייך טראומה קשה: אמו התאבדה לאחר שנים ארוכות של חיים תחת שלטונו הרודני של אביו. כאשר וילהלם גילה במקרה שאמו בוגדת בבעלה עם המורה הפרטי שלו, מתוך "חובת מצפון", סיפר הנער על כך לאביו. פרץ סכסוך נורא, האב החל להכות את אשתו באכזריות, ובשנת 1910 היא התאבדה. הבן היה המום מהאירוע. רגשות השנאה כלפי הדיקטטורה המשפחתית ותחושת האשמה על מות אמו הובילו את רייך להכללות מרחיקות לכת. הוא השליך את התופעות המשפחתיות על התופעות החברתיות. בדומה להרברט מרקוזה, מאנשי אסכולת פרנקפורט, פירש רייך את פעולות המדינה כדיכוי מכוון של המיניות לטובת הקפיטליזם.
בשנות ה-1930 הפיץ רייך את רעיון "מהפכה מינית" ועשה כל שביכולתו כדי שהמהפכה הזו תהפוך למציאות. בדרישתו לחופש מיני, המדוכא על ידי החברה ה"מדכאת" של זמנו, קישר רייך את רעיון המהפכה המינית לתזה המרקסיסטית בדבר השינוי המהפכני של החברה הקפיטליסטית. במאמר "מטריאליזם דיאלקטי ופסיכואנליזה" (1929), שפורסם בכתב העת של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית "תחת דגל המרקסיזם", דן רייך בשילוב הפסיכואנליזה עם המטריאליזם ההיסטורי של מרקס, המאבק המעמדי והמהפכה הפרולטרית. הוא מגיע למסקנה כי הם עולים בקנה אחד, אם מיישמים את המטריאליזם הדיאלקטי על הפסיכואנליזה.
רייך סבר כי מהפכה פוליטית לא תוכל להצליח כל עוד לא יושמד ה"דיכוי" המיני. הוא הצהיר: "מתחוללת מהפכה מינית, ואף שלטון עלי אדמות לא יוכל לעצור אותה". לדעתו של רייך, אורגזמה נכונה היא זו המבדילה בין מחלה לבריאות. הוא היה מחברן של תוכניות חינוך מיני רדיקליות ונביא המהפכה המינית. הוא היה לוחם נגד הדיכוי המיני, וגם חייו האישיים התאפיינו במערכות יחסים ובפרידות. היעדר הדרישה למהפכה המינית במרקסיזם האורתודוקסי הניע את רייך בתחילת שנות ה-1930 להקים ארגון מיני-פוליטי מהפכני במסגרת תנועת הפועלים הגרמנית ("סקס-פול"), שממנו התנערו הן הפסיכואנליטיקאים והן המרקסיסטים.
ביקורת, זכויות נשים וגלות
קריאותיו של רייך לחזור למנהגים המיניים של חברות פרימיטיביות דחו רבים. מרקוזה ביקר את רייך בספרו "ארוס ותרבות", אף שהוא עצמו היה ניאו-מרקסיסט ותמך במהפכה המינית: "השחרור המיני כשלעצמו הופך עבור רייך לתרופת פלא לכל הצרות האישיות והחברתיות. […] בתורתו משתלט פרימיטיביזם חסר בושה, המבשר את נטיותיו הפראיות והפנטסטיות של רייך בשנים הבאות". הביקורת על רייך בגין ה"פרימיטיביזם" הפכה לדעה הרווחת על התאוריה שלו ועל הפרקטיקה שלו. עם זאת, הוא היה מהפכן אמיתי במאבק למען זכויות הנשים. רייך תמך בשוויון זכויות לנשים, בחינוך מיני ובנגישות לאמצעי מניעה. ככל הנראה, הטרגדיה שפקדה את אמו והאובדן הטרגי של האדם הקרוב לו ביותר הזכירו לו לאן עלולה להוביל ההתנהגות הרודנית כלפי נשים במשפחה ובחברה.
רייך קשר את תקוותיו לשינויים המהותיים ולשינוי החברה למרקסיזם. אך הקומוניסטים הגרמנים לא אהבו את רעיונותיו של רייך. מנהיגם, ארנסט טלמאן, מתח ביקורת עליו – הוא לא קיבל את התוכניות הרדיקליות לחינוך מיני של הגרמנים. רייך טען כי כל בעיות האנושות, כולל הנאציזם, נעוצות בחוסר סיפוק מיני. ב-10 במאי 1933 שרפו הנאצים את ספריו. הוא הבין את גודל הסכנה.
בניסיון להינצל מרדיפות הנאצים עזב רייך את גרמניה ב-1933. לאחר שהויות בדנמרק ובשוודיה השתקע באוסלו ב-1934. בנורווגיה המשיך בעבודתו, אך היה נתון לביקורת ציבורית ומקצועית חריפה. ב-1939, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ולפני הכיבוש הגרמני של נורווגיה, היגר לארצות הברית. מאוחר יותר, כאשר כבר התגורר בארצות הברית, הביע רייך אכזבה ממצב העניינים המיניים בברית המועצות: "היום, בשנת 1944, רוסיה הסובייטית, שהיא תוצר של המהפכה הפרולטרית, היא ריאקציונרית מבחינה מינית-פוליטית (אני מצטער שאני נאלץ לומר זאת), בעוד שארצות הברית של אמריקה, שנולדה במהלך המהפכה הבורגנית, יכולה להיות מתוארת כמדינה שהיא, לפחות, מתקדמת מבחינה זו".
השמאל החדש והשאלה היהודית
וילהלם רייך הוזכר במחצית השנייה של שנות ה-1960, במהלך המהומות הסטודנטיאליות ההמוניות בצרפת. השמאל החדש בחר ברייך כאחד מסמליו – המהפכה המינית הפכה לנושא מרכזי בסדר היום של תנועת הנוער העולמית, והתגלמה באידיאלים של תנועת ההיפים ובסיסמה "אהבה במקום מלחמות!". הוא זכה להערכה כאדם שהציב אתגר בפני הצביעות הבורגנית וניסה להוכיח כי באמצעות חיים פעילים (כולל מיניים), תוך התנערות מתסביכים פסיכולוגיים ומ"השריון השרירי" של קיפאון מיני (השריון השרירי – muscular armor- של וילהלם רייך הוא, לפי תפיסתו, מנגנון הגנה פיזי ונפשי שבו הגוף מכווץ שרירים כדי לחסום רגשות מודחקים וחרדות) כל אדם יכול להפוך את העולם לבריא ומאושר יותר. רייך הפך לאחד מעמודי התווך של השמאל האירופי. השחרור הפוליטי, הכלכלי והמיני הפכו לקטגוריות מאותו הסדר.
רייך היה מעוניין בתיקון כל אדם, כלומר הוא רצה לתקן את העולם על-ידי צמצום הסבל האנושי באמצעות מימוש מיני רב יותר. לפי הפרשנות המוצעת כאן, הוא שאף לשחרר את הפרט, תוך השארת נטל אי-השוויון היהודי בתת-המודע שלו. הוא היה אדיש כלפי העם היהודי, מתעלם מקשיי קיומה של האומה היהודית, וראה בבעיות היהודיות בעיות זניחות וחסרות חשיבות. הוא התעניין בשחרור האדם מרעב מיני, וחיפש את אושרו של האדם במימוש המיני. הוא החליף את השאלה היהודית בבעיה המינית של האדם ושל החברה האנושית.
בקריאה זו של הגותו, גם ההתייחסות להשמדת היהודים כפופה להסבר הכללי של רייך על דיכוי מיני וסמכותנות. הביקורת המוצעת כאן היא שהסבר כוללני כזה אינו מעניק משקל מספיק לאופייה הייחודי של האנטישמיות הנאצית ולמנגנון ההשמדה. רייך ביקש להבין את דיכוי האדם באמצעות המיניות; השאלה שנותרת היא מה אובד כאשר מסגרת הסבר אחת מבקשת להכיל תופעות היסטוריות שונות כל כך.
המאמר המדעי
זהו מאמר היסטורי ופרשני, ולא דיווח על מחקר מדעי חדש. לקריאה במקור ההיסטורי ובמקורות ביוגרפיים:
- אלכסנדרה קולונטאי: פנו דרך לארוס המכונף (1923)
- הביוגרפיה של וילהלם רייך באתר מוזיאון רייך
- ציר הזמן של וילהלם רייך באתר אגודת רייך
עוד בנושא באתר הידען
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.