בייבי בלוז - חלק 11

בוב חזר רק ביום רביעי. הוא אמר שכוחות הצבא ברמת הגולן, שהצליחו סוף סוף להתארגן, הבינו שהוא לא שייך וסילקו אותו משם. הוא לא הפסיק לדבר על המלחמה. למרות כל ההתרגשות הוא לא שכח לשאול אותי אם התקשרתי כבר להורים שלי. רצתי לטלפון הציבורי והתור שם היה הארוך ביותר שראיתי בחיים. אולי מאה חיילי מילואים עמדו שם, על חלקם כבר היו סימנים של מלחמה ומוות. אחרים היו במצב הרוח המרומם הזה של בוב, אולי ככה נראים אנשים שנמצאים ליד הרפתקה גדולה, שומעים את הקולות ורואים את העשן, אבל חייהם עוד לא היו נתונים בסכנה של ממש.

בבית היתה רק לנה, שאמנם שמחה לשמוע את קולי, אבל קלטתי שדעתה פזורה מרוב היסטריה עד כדי כך שלא שאלה כלל לשלומי. הבן הגדול של בקה נקרא למילואים והקטן עדיין היה בסדיר, לנה לא ידעה איפה בדיוק הם משרתים. היו אזעקות בחיפה, היא אמרה, ובכל לילה יש האפלה והיא לבד בבית. אבא ופואד לא גויסו אבל הציוד הכבד שלהם כן. הם לא רצו להיפרד ממנו ולכן נסעו איתו לסיני, אל קו בר לב, שהם היו בין אלה שבנו אותו. אפילו לנה ידעה שהקו הראשון קרס ואפילו אני ידעתי שזאת לא אשמתו של אבא.

עברו עוד כמה ימים והתחילו להגיע הבשורות הרעות. זעקות אימים עלו בוקר אחד מהבית של חיה שפירא. בוב היה בבית כי בגלל המלחמה לא היו לימודים באוניברסיטה. הוא הקיש בקדחתנות על מכונת הכתיבה שלו כשעל ראשו מערכת האוזניות של הטייפ שבו השתמש בימים שהיה ברמת הגולן והקליט קולות של מלחמה ומי יודע מה עוד. אולי מחשבות בשביל הדוקטורט.

טלטלתי אותו כי הזעקות והצעקות הפחידו אותי. הוא הלך לשם וחזר כעבור כמה רגעים בעיניים דומעות ודיווח שאליעד שפירא נהרג. בוב אמר שאנחנו חייבים להיכנס לשם מיד, וגם ללכת להלוויה וגם לבקר כל יום בשבעה, כי אנחנו שכנים וככה מתנהגים שכנים. להלוויה לא הסכמתי ללכת, בית הקברות הפחיד אותי. אבל כשבוב חזר הביתה מבית הקברות לקחתי צלחת של עוגיות ג'ינג'רמֶן (הייתי בטוחה שחיה שפירא לא תכעס עכשיו שאלה עוגיות חג המולד) והלכנו אליהם עם רובין. מסביב הלכנו, כמו אורחים, ונכנסנו מהדלת הראשית, שהיתה פתוחה, ולא כמו תמיד מהדלת הקטנה של הגינה.

חיה נראתה רגיל, חוץ מהעיניים. העיניים שלה נראו לכודות, פראיות ורדופות אבל גם מאיימות, מחוברות אבל גם מנותקות. היו שם הרבה אנשים וגם חיילים. הם הקיפו את חיה ויעקב, שאליעד היה בנם היחיד, אבל גם הם לא ידעו מה להגיד, אז הם בעיקר שתקו. הנחתי את העוגיות על השולחן וחיה בקושי העיפה בהן מבט. החיילים טרפו אותן ואילו חיה הרימה את רובין אל ברכיה וחיבקה אותה כל כך חזק שפחדתי שהיא תמעך אותה. אבל רובין העגלגלה, שאין בה זוויות, הרגיעה מעט את חיה, והמבט המטורף שהיה לה בעיניים קצת נמס. וכשקמנו ללכת היא הסתכלה עלי ואמרה, "בבקשה תביאי אותה גם מחר, תביאי אותה שוב, תביאי אותה בכל פעם שאת צריכה עזרה. אני פנויה עכשיו."

אחרי כמה שבועות המלחמה נגמרה. אפשר להגיד שברחוב העליון הכול נשאר כמו שהיה. אנשים ישבו ועישנו, הלכו למעיין, קבוצת ההגות התאספה. מי שצייר צייר ומי שכתב כתב ומי שניגן ניגן והכלבים רבצו בשמש שהלכה והתמעטה. הימים נעשו קצרים וקור של ממש עלה מהאבנים שהתחממו רק שעות ספורות בבוקר, וזה לא הספיק אפילו לכלבים. אריאלה ואני אפינו כעת עוגיות מדי יום ובכל שבוע היינו מבשלות עוד מולסה בגינה. כי בחלק התחתון של המושבה הסתובבו עכשיו עשרות ואולי מאות אנשים, חיילי מילואים אבל גם אנשים אחרים שהיו תמיד בדרך לרמת הגולן או ממנה, ואם הם לא עברו בתוך המושבה ממש הם עמדו בצומת מחניים והצלחנו למכור די הרבה עוגיות. ומרוב שהיינו עסוקות רובין בילתה עכשיו שעות אצל חיה שפירא, שטיפלה בה יפה מאוד, סרגה לה המון סוודרים קטנים ומתוקים בכל הצבעים, לקחה אותה לגינת המשחקים כדי לשחק עם ילדים קטנים אחרים ובישלה עבורה מאכלים רומניים שרובין אכלה בשמחה. כשהיינו חוזרות, אריאלה ואני, את כל העלייה מצומת מחניים, עייפות מיום שלם של מכירת עוגיות והדיפת מילואימניקים חרמנים, לפעמים היתה חיה שפירא מושיבה אותנו ליד השולחן ונותנת גם לנו צלחת מרק. עדיין היינו סדום ועמורה אבל היא העריכה את זה שעבדנו. העבודה שלנו, מוזרה ככל שהיתה בעיניה, השאירה לנו פחות זמן לסדום ועמורה. וחוץ מזה, היא לא רצתה לריב. היא רצתה את רובין.

רק לקראת יום הולדתה הראשון של רובין, ביום הראשון של 1974, אבא ואמא ופואד הגיעו לביקור. הכלים הכבדים עוד היו מגויסים אבל סוף סוף הוחזרה הסאאב, שהיתה מגויסת אף היא לשירותו של איזה מפקד בכיר במילואים. הכנו ארוחה גדולה עם כל מה שהיה בסל של אמא, ובוב הלך להזמין את חיה ואת יעקב.

לאבא ואמא ופואד כבר נודע על האובדן ולכן הם פתחו בסדרה של ניחומים מאוחרים לבני הזוג שפירא. חיה עברה מיד לשיחת חולין. כבר הבחנתי שהיתה בה החלטה נחושה לא לדבר על אליעד דיבורים ריקים של ניחומים מפלסטיק עם אנשים שלא הכירו אותו. שמתי לב שבכל פעם שהיו מגיעות כל מיני משלחות מהצבא היא היתה משתתקת, מגישה תה ועוגה ולא אומרת מילה, או שהיתה עוברת לשיחה על כל נושא שבעולם שלא קשור למלחמת יום כיפור, לאליעד או למוות בכלל. כך עשתה גם בשיחת הניחומים עם אמא, אבא ופואד. היא שתתה תה ואכלה עוגה ופנתה מיד לנושא שבו היא הרגישה בטוחה וצודקת. היא רצתה להרגיש כמו עצמה. לנושא הבטוח שלה קראו "מה שנעשה במושבה". זה היה נושא קל עבור אישה שהלב שלה התרסק. היא רק היתה צריכה לחזור ולשנן כמה סעיפים שהופיעו בדפי הסיכום של האסיפה האחרונה של המועצה.

כי זה היה הנושא כעת, משהתהפך העולם. דממת הברושים הופרה, הכביש למטה, ליד המשטרה, נקרע לחתיכות מהשרשראות של הטנקים ואפילו החרמון, על פסגתו המושלגת לעתים, חדל להיות הכתר באשליית התום והשלווה, ומעתה סימן תזכורת קבועה לשחיטה הגדולה שכמעט היתה עלולה לקרות ובאיזו דרך נס לא קרתה. אבל האיכרים לא באמת האמינו בנסים. הם האמינו בקורבנות. זה מה שחיה שפירא אמרה. ככה האבות המייסדים התיישבו על ההר הזה לפני מאה שנה. תינוקות, ילדים, נשים וגברים מתו שם כמו זבובים. אפילו חיות המשק מתו. ראש פינה לא קמה על הנס, היא אמרה, אלא על עיקשות ועל היאחזות. ולכן גם בתוצאה הסופית של המלחמה האחרונה לא ראו הישג של כוח עליון וסירבו להתייחס לכמעט חיסולם על ידי השריון הסורי, ולקרבות הבלימה ולניצחון של השריון הישראלי, כאל נס.

גם ההיסטוריונים לא חשבו שקרה נס. "זה היה דם שהחליק את הדרך לניצחון", ככה כתב בוב בדוקטורט שלו, בחלק הלא מדעי, בהקדמה שהוא נתן לי לקרוא. ובדם האיכרים הבינו היטב. ואחרי ששילמו בדם התעורר ובער הצורך לתעד את המחיר הכבד. אבל המחיר הכבד הזה נכרך והתפתל וחלחל ונסע כמעט מאה שנים לאחור בזמן. כעת רצו לתעד את כל המחירים ששולמו, מאז ומעולם. אריאלה סיפרה לי שכמעט בכל שבוע יש עכשיו אסיפה. אנשים צריכים לפרוק, היא אמרה, ולפעמים היתה הולכת להקשיב. אף אחד לא הזמין אותה אבל אף אחד גם לא גירש אותה. היא סיפרה שהיו אסיפות שבהן דיברו על מצבו המזעזע של הכביש. או שדנו בנזקי המלחמה האחרים, ביבולים שלא טופלו. היו להם חלקות רבות מעבר לכביש הראשי, באזור מחניים, שבגלל המצב ובגלל גיוס המילואים הנרחב, לא היו יכולים לטפל בהן. והיה צריך להגיש טפסים ולתבוע פיצויים ולזרז את תיקוני הדרך ובכלל, להחזיר את השגרה ולגרש את הכאוס. ובין כל הניסיונות להחזיר את השגרה השתרבב לו באופן של קבע סעיף חדש לדיונים, שבשם חיבה מקוצר וכולל חיה שפירא קראה לו "מה שנעשה במושבה", ולעתים, כדי לקצר עוד יותר, קראה לו "הרחוב העליון".

בוב הסביר לי כבר כמה פעמים למה לדעתו זה קורה בדיוק עכשיו. הוא אמר שהמלחמה סיימה באופן לא רשמי את הנמנום המשתאה של הוותיקים אל מול הפלישה של הסרחנים והחשישניקים לרחוב העליון. עד כה זכו המתנחלים החדשים ברחוב העליון, בין אם גרו בחורבות שאליהן פלשו ובין אם שילמו שכר דירה לבעלי בית, צאצאי הראשונים, ליחס של זרים לא מסוכנים. הבגדים המרושלים, הזקנים, הגיטרות, הנשים בשמלות השקופות בלי החזיות, החשיש בחושיהם המחודדים ידעו האיכרים היטב שלא יקום פה כוח לחימה של ממש. הביטניקים לא יֵצאו לשום קרב שמתחיל לפני ארבע אחרי הצהריים, ובכלל הם שידרו פציפיזם כנוע בהגדרה. אבל המלחמה, כך אמר בוב, הזכירה לאיכרים שבדמם זורם אותו דם של האבות המייסדים. פתאום עלו על השולחן שאיפות לתיעוד היסטורי ועמן כתובות ממשלתיות לדרישת תקציבים. מילה חדשה שוגרה לחלל האוויר. הנצחה. מעתה, אמר בוב, כל מי שיעמוד בינם לבין הנצח יהיה אויב וכל פולש למרחב ההיסטורי שכולו שלהם יהיה אִיוּם. "מה שנעשה במושבה" כבר חדל להיות עוד אנחה סתמית או משיכת כתפיים בסיומה של שיחה ליד הדואר. כעת זאת היתה התגלמות התבוסה המאוחרת במלחמה שהסתיימה לכאורה בניצחון. כן, רק לכאורה. הניצחון האמיתי יושג רק עם סיום ההנצחה. ועד אז, כל מיתר גיטרה וכל עננת חשיש קטנטנה יהוו תזכורת לכך שמלחמת יום כיפור כמעט מחקה אותם מעל פני האדמה עוד לפני שהתפנו להנציח את האבות הראשונים. המלחמה בסורים היתה עמידה נגד האיום על החיים. המלחמה בסרחנים היתה עמידה נגד האיום על אורח החיים. עד כה דבר מאורח חייהם של צאצאי הראשונים לא הוטל בספק. כעת הכול נראה ארעי, מפחיד ומסוכן. הכביש המרוסק, היבולים שקמלו, הבנים שנפלו, הדם שנשפך. סעיף ההנצחה היה לנושא המרכזי והבוער. מישהו הציע את הסיסמה "להחזיר חיים לרחוב העליון", אלא שברחוב העליון כבר היו חיים זה זמן רב. אנשים באו והלכו, עלו וירדו, ניגנו והקשיבו, דיברו ועישנו, קראו וכתבו, קמו ושכבו. פה ושם רצו תינוקות עירומים ברחוב. כלבים נבחו. חתולים פיהקו בשמש ועציצים הושקו ופרחו. היו חיים ברחוב העליון אבל אלה היו חיים לא קרואים. שונים ומשונים.

אריאלה היתה הראשונה שהתחילה לדאוג. אולי בגלל שכבר גירשו אותה פעם מהבית שלה. החושים שלה היו מחודדים כמו לפני אסון והיא התחילה ללכת לכל האסיפות והיתה חוזרת ומספרת לי שכבר מדברים בגלוי על כך שצריך לפנות את הרחוב העליון ולהתחיל במלון המתפורר. ובכלל, היא אמרה, האיכרים מרגישים שהמושבה כולה נשמטת להם בין האצבעות. הרחובות הקטנים והשקטים, שתמיד נראו ריקים ומנומנמים, התמלאו כעת בעוברים ושבים. חיילים ומילואימניקים, שפעם רק עצרו שם לרגע, נדבקו למרכז המושבה כבליינים קבועים. גם תיירים הגיעו, אבל הם לא היו מהסוג הרצוי. חיה שפירא קראה להם "המשוגעים עם העיניים הבוערות". באוזני אמא ואבא ופואד היא מנתה את ההבדלים בינם לבין הסרחנים המוכרים זה מכבר. "אני מזהה אותם תכף," היא אמרה. "אני יודעת רק לפי העיניים מי מסטול מחשיש ומי משוגע על כל הראש ממש."

מתוך הלחץ החדש שנוצר, גם המשטרה הנהיגה סיבוב יומי ברחוב העליון. זה לא היה יותר מסיבוב, רק ניידת שעלתה וירדה, ברוב המקרים השוטרים אפילו לא טרחו לעצור או לצאת מתוכה. זה נעשה רק כדי לצאת ידי חובה, כדי שבמועצה לא יתלוננו על הסדום ועמורה. אבל זה הספיק כדי שלא יעשנו ממש באמצע הרחוב וכדי שיתחילו להחביא קצת יותר טוב את החשיש. עננה נתלתה מעל גן העדן.

בחורף נעשה קר מדי וכבר לא יכולנו לטבול במעיין. המעיין נקווה לבור עמוק בקצה הרחוב העליון, וירדנו אליו במדרגות שבורות שהצמחייה איימה לכסותן כליל. אפילו בקיץ המים בבור הטבילה היו די קפואים, ואם הייתי טובלת עם רובין קצות השפתיים שלה היו מכחילים, אבל בוב אהב את זה, הוא אמר שבור המעיין הוא הדבר הטוב ביותר שיש ברחוב. הוא אהב את תחושת הסגפנות שהיתה בזה. אז בחורף היינו רק הולכים לטייל לאורך המעיין שזרם מההר שהפריד בין ראש פינה לצפת. כל פרחי החורף התגלו שם, נרקיסים וכלניות ורקפות. כשהיינו חוזרים מהטיולים האלה בוב היה מכין לכולם דייסת סולת חמה עם קינמון וחמאה וסוכר. החיים עדיין היו טובים.

אחר צהריים אפור ומעורפל אחד, בחורף שאחרי המלחמה, הלכנו שלושתנו, בוב, רובין ואני, לטייל בוואדי של המעיין. רובין היתה בת שנה וקצת. בוב הרכיב אותה על הכתפיים. המעיין זרם מההר אל תוך הוואדי והמים היו צלולים והיה אפשר לראות את חלוקי האבן בקרקעית. שמענו נגינת גיטרה אבל לא ראינו מי מנגן. ואז המנגן התחיל לשיר. היה לו קול יפה. הוא שר, כמעט בלי זיופים בכלל, את "פִּיפְּל אַר סְטְרֵיינְג'". הלכנו בעקבות השיר ומצאנו אותו. הוא ישב על סלע מאחורי שיח. הוא היה בחור בגילי בערך, בלונדיני אדמוני, והיה לו שיער ארוך מאוד ופרוע. לצדו על הקרקע היו זרוקים תרמיל גב קטן ונרתיק עור שחור ופעור של גיטרה. הוא שר את כל השיר ומדי פעם טפח בידו על חלק העץ של הגיטרה. אני הכי אוהבת בשיר הזה את השורה שאומרת שהרחובות נראים עקומים כשיש לך מצב רוח רע, כי ככה תמיד העולם נראה לי עוד לפני שהכרתי את השיר הזה, רק שבשיר הזה ההרגשה שלי נאמרה במדויק.

עמדנו וצפינו בו, לא רצינו להפריע. אבל הבחור בכלל לא הבחין בנו. אחרי שהוא גמר לשיר הוא ישב ובהה באיזו נקודה לא ברורה. לפעמים פרץ בצחוק פרוע שהרעיד את כל גופו, כמו מישהו ששמע סיפור מצחיק במיוחד או שנזכר בבדיחה ישנה. בין התפרצות צחוק אחת לשנייה הוא פרט כמה אקורדים אבל כבר לא ליווה אותם בשירה.

אני לא יודעת למה אבל הרגליים שלי נדבקו למקום ולא זזו. בוב מסר לי את רובין והתקרב עוד לזר עד שנעמד ממש מולו, ורק אז הבחור הבחין בו, או שלפחות החליט לשאת אליו את פניו והשתיק את המיתרים בחבטה מהירה ושטוחה של אצבעותיו.

"הַיי," אמר בוב. "אני רוברט."

"סוֹרִי," אמר הבחור במבטא אמריקאי. "לא עברית."

"אני רוברט. רוברט סטיבנסון," אמר בוב באנגלית.

הבחור פרץ בצחוק.

"רוברט סטיבנסון," הוא אמר. "רוברט לואיס סטיבנסון?" ואז הוא צחק שוב.

גם אם בוב הבין את הבדיחה הוא לא צחק עם הזר. אני לא ידעתי מי זה רוברט לואיס סטיבנסון ולמה זה אמור להיות מצחיק.

"לא," אמר בוב. "אני רוברט הנרי סטיבנסון."

"גם אני רוברט," אמר הבחור. "רוברט צימרמן."

את זה אפילו אני הבנתי.

"מצחיק מאוד," אמר בוב.

אבל הבחור לא ענה. ראשו נשמט לפתע על חזהו. הוא נרדם או שאולי איבד את ההכרה לרגע. בוב ניגש אליו ואחז במפרק ידו ובדק לו את הדופק. כעבור חצי דקה הוא אמר, "הוא בסדר. נראה שהוא רק סְטוֹנְד." בוב אף פעם לא אמר מסטול. רק סטונד.

רצתי למעיין והבאתי קצת מים בבקבוק של רובין. בוב סטר לבחור על הלחיים, אני שפכתי על פניו קצת מים. הוא היה יפה תואר, כמו ג'יזס כרייסט סופרסטאר בכרזה של הסרט החדש שראיתי על לוח מודעות בחיפה כשנסעתי עם בוב לפני שבוע לדוכנים שמכרו סחורות של ימאים ברחוב העצמאות כי רציתי לקנות ג'ינס. למרות שהמים מהמעיין היו קפואים הוא לא התעורר. זה היה מפחיד. עמדנו שם כמה דקות ואז החלטנו שאנחנו לא יכולים להשאיר אותו ככה, סטונד או לא. קר מדי בלילה. הוא עלול למות. בוב ארז את הגיטרה שלו בנרתיק ואני נשאתי על גבי את התרמיל שלו, את רובין הושבתי על הכתפיים מעל התרמיל ואת הגיטרה נשאתי ביד אחת כשביד השנייה אני מהדקת אלי את רובין, שאהבה לטלטל את הרגליים הקטנות שלה באוויר ולבעוט בהן לכל הכיוונים. בוב נשא את רוברט צימרמן במין גרירה מתחת לבתי השחי שלו. חמש פעמים עצרנו בדרך ובקושי הגענו עד לקצה הרחוב העליון. שם בוב השכיב את המטען האנושי שלנו על הכביש ורץ הביתה להביא את הטנדר.

בזמן שחיכינו לבוב ולטנדר, הבחור הזה, צימרמן הישו, התחיל למלמל מילים לא מובנות וטלטל את ראשו מצד לצד, אבל כעבור כמה שניות שוב שקע בתרדמה. אחרי עוד כמה גרירות וטלטולים לטנדר וממנו הגענו הביתה. רובין אכלה משהו ונרדמה ובוב ואני השכבנו את הזר במיטה שלי. בוב הרתיח על האש מים וחלב ואני הפשטתי אותו ורחצתי אותו בעזרת מגבת שהרטבתי במים חמימים עם סבון. הוא הסריח נורא, מין סירחון ישן של זיעה שהחליפה כבר עשרות פעמים מצבי צבירה. ואני יכולתי לשאת כל דבר שבעולם בתוך המיטה שלי, אבל לא ריחות רעים.

גם כשרחצתי אותו הוא לא התעורר ואני בחנתי את גופו. הוא היה שזוף כמו שמשתזפים הבלונדינים הזרים, במין צבע חום דבש. הוא היה כחוש, רך, יפהפה. אפילו הריסים שלו היו בהירים. הפשטתי ממנו את כל הבגדים ועשיתי מהם ערימה לכביסה. הוא קרע לי את הלב באומללות שלו. בחוסר הישע שלו. "יש לו סינדרום ירושלים," אמר בוב פתאום וגם זה דקר לי את הלב. נזכרתי בטירוף שזרח לו בעיניים כשניגן לעצמו בוואדי. כמה זה עצוב לבוא ולהשתגע ככה בארץ זרה. היה לו מראה של כלב אבוד, יתום חסר הגנה.

בוב הכין דייסה ותה לכולם. הוא הרים את הזר למצב של חצי שכיבה. הזר עפעף כמה פעמים ופקח זוג עיניים כחולות והלב שלי פרפר. הוא אכל מעט, בקושי בלע כמה כפיות מהדייסה ואז מלמל כמה מילים ונשמט שוב לשכיבה. כיסיתי אותו בשמיכה, העברתי את רובין לספה ובוב הכין לעצמו שק שינה על הרצפה ליד הספה, כדי להשאיר לי מקום ליד רובין. אבל בלילה הלכתי וישנתי ליד הזר. פחדתי שיקרה לו משהו, פחדתי שהוא יפסיק לנשום או שהוא יתעורר והוא לא יֵדע איפה הוא ומה קרה לו. הסינדרום שלו לא הפחיד אותי בכלל אבל בוב החביא את כל הסכינים בבית לפני שהוא הלך לישון.

עשינו עוד משהו לפני שהחשכנו את הבית. חיטטנו לו בתרמיל. והיו שם דברים. חצי רבע שק חשיש, שבוב קבר מיד בחצר כי הוא אמר שזאת כמות בעייתית להחזיק בבית. הבעיה השנייה היתה מקטרת לעישון הרואין, מאולתרת מקשית פלסטיק, מנייר כסף ומצמר פלדה. הרואין לא היה, אבל בכל זאת בוב שבר את המקטרת לחתיכות וזרק אותה לפח. היו גם מאתיים דולר, שמונים לירות ופספורט. כשבוב חזר מקבורת החשיש בחצר הוא הניח את הכסף במגירה של שולחן העבודה שלו ופתח את הפספורט.

"באמת קוראים לו רוברט צימרמן," הוא אמר בהשתאות והעביר לי את הפספורט. אבל אני לא הסתכלתי על זה בכלל. בהיתי כמו מהופנטת בדמות הישנה במיטה. רגליו השרוטות היו פשוטות בפישוק קל לצדדים, נקיות כעת. כולו עירום, החזה שלו רך ולבן, גופו ארוך ורזה, ומרחוק רק הזקן הבהיר מבדיל אותו מאישה ומסמן שהוא גבר. השמיכה שבה כיסינו אותו התקפלה וכיסתה כעת רק את הזין שלו. בלי הזקן הוא באמת היה יכול להיחשב לאישה. הלב שלי רעד, העיניים שלי התכווצו, רציתי לשכב לידו ולחבק אותו ובסוף גם עשיתי את זה למרות שבוב אמר שצריך לתת לו לנוח. כיבינו את המנורה והאור היחיד שזרח עליו היה המעט שהגיע מהחדר השני.

שום דבר לא נשאר אותו דבר. זה נכון תמיד אבל הפעם זה היה נכון פי מיליון. פי מיליארד. פי כל הכוכבים הקרובים והרחוקים, הידועים ואלה שעוד יתגלו. מהיום שהנווד, ככה בוב קרא לו, חזר להכרה, שום דבר כבר לא היה אותו דבר בשגרה שהצלחנו ליצור בראש פינה.

קודם היו השמות. בפעם הבאה שהנווד חזר להכרה הוא אכל קצת וגם דיבר. הוא לא נראה מופתע מהבית החדש שבו מצא את עצמו, הוא התנהג רגיל כאילו זה ביתו וזוהי מיטתו. הוא אמר שקוראים לו בוב. ושני בוב באותו בית זה כבר היה קצת יותר מדי לכולם. מכיוון שאף אחד משני הבוב לא התכוון להיפרד משמו נוצר צורך מעשי לבדל ביניהם ובוב היָשָׁן נקרא מעתה בוב הנוצרי ובוב החדש נקרא בוב היהודי.

ואז היה המתח. בפעם הראשונה מאז שפגשתי את בוב הנוצרי נוצר בינינו מתח, מתח שלא הבנתי ולא ידעתי איך לפרש. זאת היתה הפעם הראשונה שראיתי את בוב הנוצרי מאבד את הסבלנות הבודהיסטית שלו. הוא אמר שהוא רוצה שבוב היהודי יבריא וילך להיות המשיח בכל מקום אחר, רק לא בבית שלו. זאת היתה הפעם הראשונה שהוא התייחס לבית שלנו כבית שלו. כלב תועה, הוא אמר באנגלית, סְטְרֵיי דוֹג, והיה כעס בקול שלו. אריאלה חשבה שאולי הוא מקנא אבל אני חשבתי שזה לא יכול להיות. אני הסתובבתי בבית חודשים, חצי מהזמן בלי בגדים, ורבע מהזמן צמודה לבוב בלילות שבהם לא רציתי לישון לבד. אמרתי לאריאלה שבוב הנוצרי אפילו לא זרק מבט לכיוון שלי. אבל אריאלה אמרה שאני לא מבינה. שזה לא את הגוף שלי שאנשים תמיד רוצים, יש כאלה שרוצים את הנשמה שלי, זאת שאני לא מדברת אותה ולא מראה אותה ולא מספרת עליה לאף אחד, אבל אריאלה אמרה שאם מסתכלים לי בתוך העיניים רואים את הנשמה שלי ושבוב הנוצרי רואה אותה ושהוא רוצה אותה, אבל הוא מבין כעת שהוא לא יוכל לקבל אותה לעולם כי הנשמה שלי פגשה נשמה אחות. את בוב היהודי.

ברגע שבוב היהודי הרגיש טוב יותר (ידענו שהוא מרגיש טוב יותר ביום שהוא שאל על החשיש שלו. על המקטרת הוא לא שאל) אז ברגע שהוא הרגיש טוב יותר ובוב הנוצרי התחיל להיות חסר מנוחה, עשינו סידורים חדשים. אני עברתי עם בוב היהודי לחדרון של אריאלה במלון ואריאלה עברה לחדר שלי אצל בוב הנוצרי. המשכתי לשלם לבוב הנוצרי שכר דירה כי לאריאלה לא היה כסף בשביל זה. היא חסכה את הכסף שלה כדי לנסוע להודו או לאפגניסטן, אחד המקומות האלה שבהם היא חלמה לחיות בזול ובשקט.

אבל רובין היתה בעיה. גם בוב הנוצרי וגם אריאלה חשבו שזה יהיה ממש לא אחראי מצדי לקחת אותה למלון. המקום של אריאלה היה בקומה השנייה, המרפסות בקומה היו במצב של התפוררות ולא היו מעקות בשום מקום ובוב הנוצרי נתן לי עוד פעם את הנאום שהוא נתן לי ביום שנפגשנו, על הפרעושים והפשפשים והעכברים וכל הרעות התלאות. אריאלה אמרה לי להשאיר אותה בבית של בוב הנוצרי ושהם יטפלו בה והם ידאגו לה, וממילא אני ארד כל בוקר להיות איתה ואעלה למלון רק בערב, אחרי שהיא תירדם.

אבל עם ילדים זה לא ככה. הם צריכים שאת תהיי בבית, זה לא מספיק שהם נשארים בבית שלהם. הבית הוא בית רק אם אַת בו. הם צריכים שאת תהיי בבית גם כשהם לא בבית. רובין היתה צריכה לדעת שגם כשהיא יְשֵנָה אני שם, קרובה, אבל אני לא הייתי שם.

פירקתי את הנוכחות שלי מהבית של בוב הנוצרי כמו שמפרקים תמונה או מדף מהקיר. העברתי אותה למעלה, למלון, ושם אהבתי את בוב היהודי ושכחתי מהבת שלי, כי גם כשהייתי יורדת לפעמים למטה, זה לא היה בכל יום, זה אף פעם לא היה בכל יום. אני לא הייתי אף פעם אישה שיכולה לעשות משהו מדי יום, אפילו לא אהבה. גם כשהייתי יורדת למטה החיים התנהלו כעת בלעדי. החיים סוגרים את פער ההיעדרות של כל אחד. אריאלה ובוב הנוצרי טיפלו ברובין לסירוגין, כמו שני הורים עובדים, וכאשר שניהם היו צריכים לעבוד הם השאירו אותה אצל חיה שפירא שטיפלה בה הכי יפה מכולם, ורובין היתה כרוכה אחריה כל כך עד שכאשר הייתי הולכת היא לפעמים לא הסתכלה עלי בכלל.

עכשיו הילד שלי היה בוב היהודי. טיפלתי בו ורחצתי אותו ודאגתי לו והקשבתי לו והאכלתי אותו וזה לא היה כל כך פשוט במלון. הייתי צריכה להיות מאוד יצירתית. הכול היה שם עם גזייה ועם סירים מפויחים בשכבות שחורות כאלה של פיח שכבר לא היה ניתן לגרד. הכול היה כל כך רעוע עד שלפעמים היה יותר פשוט לעשות מדורה בהר ולצלות תפוחי אדמה ולהכין תה ולבשל קפה על האש.

למרות מראה הנווד שלו, בוב היהודי לא כל כך אהב לגור במלון, אבל לשנינו לא היה כסף לעבור לבית אחר. עכשיו, כשהייתי איתו, כבר כמעט לא עבדתי עם החולצות ועם העוגיות והכסף שלי נגמר מהר. אבא ואמא ופואד, שהגיעו לביקור החודשי שלהם, מצאו את הבית של בוב הנוצרי ריק, דפקו בפראות נוראה על הדלת עד שחיה שפירא שמעה אותם כאילו הם דפקו על הדלת שלה ממש, הזדרזה לפתוח ולצאת לגינה, ורובין הלכה לידה. אבא ואמא ופואד נחרדו בהתחלה כי חשבו שקרה לי משהו אבל חיה שפירא סיפרה להם את האמת ואז הוסיפה עוד כמה סיפורים עלי, על איך שיום אחד ירדתי מהמלון לשמור על רובין אבל נרדמתי ורובין יצאה לגינה ושם חיה שפירא מצאה אותה "עם חיתול מלא עד לכאן" (היא סימנה בידה על המותן וכשלנה חזרה באוזני על הסיפור היא חזרה גם על התנועה). זה לא היה סיפור כל כך טוב בשבילי, כי שלושתם נגררו מיד למעלה ושם הם מצאו אותי ואת בוב היהודי יושבים ומעשנים ג'וינט על חומת האבן הרחבה והנמוכה שמול המלון (זה היה אחרי שהניידת כבר עשתה את הסיבוב היומי שלה). הם כולם כעסו עלי נורא. הם אפילו לא רצו להקשיב, אבא אמר, מספיק כבר עם השטויות, יש לך תינוקת שם למטה. הוא לא הבין שאני לא יכולה להפסיק כי זאת הייתי אני האמיתית, אני שנושמת בזכות בוב היהודי, בזכות המוזיקה שלו, בתוך הגוף הרך שלו, אני שרואה את האור שמקיף אותו וזורח מתוך העיניים שלו. אני שלא יכולה להפסיק.

"זאת אהבת אל חזור," אמרתי להם אבל הם הסתכלו עלי בכעס. בתיעוב. "רובין," הם אמרו, "היא תינוקת," הם אמרו. "את זרקת אותה לבד עם זרים."

"היא מוקפת באהבה," אמרתי. "אני איתה כל יום," שיקרתי. אבל זה לא עזר לרכך את הכעס שלהם והם הלכו בסוף עם האכזבה הגדולה שהיתה להם בגלל התקווה הגדולה שהיתה להם שהאמהות תשנה אותי. הם ירדו לאט בכביש האבנים העתיקות הצר והתלול, אמא נזהרת עם העקבים, אבא תומך בה בידו, ופואד הסתובב פעם אחת לאחור והסתכל בי, עיניו עצובות וכתפיו שמוטות, ידיו מונחות בכיסים בתבוסה, כאילו כבר הבין שאין טעם הפעם לסנגר עלי באוזני אבא, וידעתי שבזמן הקרוב אני לא אקבל כסף ואפילו לא אסימון.

בוב היהודי היה אהוב ברחוב העליון. ככל שחששו מבוב הנוצרי ולא נתנו בו אמון, לא בו ולא בטנדר שלו ולא בלימודי הדוקטורט הצבאיים שלו, על שׂערו הקצר, הענייניות היבשה, החום המדוד והציניות הקבועה, וגם שפם הפרנק זאפה שלו שלא עזר בכלל, ככה הם אהבו את בוב היהודי, שהיה פשוט, אדיש, חבר של כולם במידה שווה ומסטול באופן תמידי מעל ומעבר לכל חשד. הוא תמיד הוזמן לעשן ותמיד הזמין לעשן, הוא ניגן ואנשים באו וישבו איתו והוא נראה כמתעניין בכל מה שאנשים דיברו עליו גם כאשר ידעתי די בוודאות שהוא לא מקשיב לאף מילה כי זה פשוט לא חודר אליו. שום דבר לא עניין אותו מלבד המחשבות שהיו לו בראש, שרק לעתים רחוקות דיבר עליהן והיו קשורות תמיד לאיזו תיאוריה שהיתה לו על היקום. דברים עמוקים כמו שירה, שהוא האיר אותם בזוויות של המבט האישי שלו. אבל בעיקר אהבו אותו כי היה בו משהו אלוהי. הוא מעולם לא אמר מילה רעה או שיפוטית, מעולם לא לגלג על איש ואפילו לא שיקף ביקורת במבט או בעפעוף. לא היה אדם שישב איתו ויצא ממנו מאוכזב. בהיעדר של הכול נעדר גם הרע, על כן היה אהוב על כולם.

כמה חודשים אחרי שהוא הגיע נגמר לנו כל הכסף, גם שלי וגם שלו. כבר הפסקתי לשלם לבוב הנוצרי על המגורים של אריאלה ושל רובין אבל גם זה לא עזר. לא נשאר כלום. בקושי נשארו מעט הדולרים שההורים של בוב היהודי שלחו לו מניו ג'רזי. שם הם גרו ושם הוא נולד והוא לא דיבר על זה מילה ואני הבנתי אותו. גם אני לא דיברתי איתו מילה על הילדוּת שלי. היה בינינו משהו נקי מאוד אבל כמו עם כל הדברים הנקיים היה צריך להיזהר. העולם אוהב להכתים את הדברים הנקיים, לשבור אותם לחתיכות ולחסל אותם כדי להצדיק אחר כך את הציניות ואת המוסר המעוות ולהגיד, הנה, אין באמת שום דבר נקי בעולם הזה.

זה לא היה צפוי שהפתרון יגיע דווקא מבוב היהודי, ששידר תלישות מכל הבנה שכדי להשיג דברים, אפילו הכי בסיסיים, צריך כסף. הוא היה תלוש יותר ממני, אני כבר ידעתי את זה. אבל דווקא הוא התחיל לדבר יום אחד על הבעיה שיש לנו עם כסף וביקש ממני שאבקש מבוב הנוצרי את הטנדר, ליום אחד.

"אתה יודע לנהוג?" לא הייתי מסוגלת לשייך לו שום פעולה נרכשת, שום פעולה שהיא לא טבעית כמו נשימה, אכילה, סקס ונגינה.

"כן, בטח," הוא אמר.

ביקשתי מבוב הנוצרי את הטנדר ליום אחד, אמרתי לו שבוב היהודי ואני ניסע לעכו כדי לקנות חולצות וצבעים כי אני חייבת לחזור לעבודה. הוא ידע שנגמר לנו הכסף ולכן הוא האמין.

בעכו קנינו מעט חולצות והרבה חשיש. מישהו מהחברים החדשים של בוב היהודי אמר לו למי ללכת וממי אפשר לקנות בזול. ואז חזרנו הביתה ובוב היהודי התחיל למכור את החשיש שהוא קנה בעכו. הוא חילק את השק לרבעים ואת הרבעים לחצאים ואת החצאים החדשים לרבעים שנחתכו לעוד חצאים ואחרי כל זה יצאו בסוף הרבה בּוּפים קטנים שאותם הוא מכר בשתקנות החיננית שלו, בעיקר לאורחים התל אביבים שהגיעו להיזרק בסופי השבוע ברחוב העליון. התל אביבים, איך שהם הגיעו הם היו מתיישבים אצל החברים שלהם, מקבלים כוס תה ושואלים, יש משהו לעשן? אז בוב היהודי היה הכתובת שאליה הם נשלחו לקנות משהו לעשן. די מהר היה לנו מספיק כסף כדי לחיות וכעבור שנה אפילו מספיק כסף כדי לעבור לבית אמיתי, כי המלון כבר התפורר ממש ויום אחד באו מהמועצה וסילקו את כולם ואטמו את הכניסות ושמו שלט "סכנה".

כשעברנו לבית רגיל רציתי לקחת אלינו את רובין, וגם כלב וחתול. אבל היא היתה בת שלוש ובוב הנוצרי ואריאלה רשמו אותה לגנון. הם היו מביאים אותה לגן בבוקר וחיה שפירא היתה מוציאה אותה בצהריים.

"תעזבי אותה, טוב לה עכשיו," אמר בוב הנוצרי. אריאלה לא אמרה מילה ואילו לחיה שפירא לא העזתי להתקרב, כי המבטים שלה שיפדו אותי אפילו מעבר לגינה. גם לא לקחנו כלב. החתולים של השכנים היו באים להשתרע לפעמים על המדרגות שלנו וזה היה הכול.

עכשיו נסענו לעכו כמעט מדי שבוע. בוב הנוצרי לא אמר מילה, כי תמיד החזרנו לו את הטנדר בזמן ומילאנו דלק עד הסוף. אבל היתה צרימה באוויר. לא כולם אהבו את זה, כי למעלה לא היו סודות ומהר מאוד ידעו שאנחנו מוכרים. פחדו שיבואו זרים. שתבוא משטרה. אבל בוב היהודי היה אחד שסולחים לו יותר בקלות. ובגלל שהוא היה יפה כמו אישה, כמו מלאך, אז סלחו לו גם על זה. המצב ממילא כבר נהיה גרוע ברחוב העליון. אנשים התחילו לעזוב. המועצה התקדמה מדיבורים למעשים. התחילו להסתובב שם מהנדסים ויועצים. בעלי הבתים הישנים אותרו. האסיפות הלכו ותכפו. העולם האמיתי התגלגל מלמטה למעלה, עיקש ועקבי, כמו גל מים ענקי שעלייתו למעלה בכביש הצר והתלול עמדה בניגוד לכל חוקי הטבע אבל אי אפשר היה להתעלם מנחישותו של הנחשול הזה להגיע, לשטוף, להרוס ולסחוף ולקחת בדרכו את הכול.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-12 של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)