The Daily Newsstand · Free, Always
Friday, November 20, 2026

נתניהו, ותר על האגו והטייטל

Translate

אפשר לשחרר את האחדות. זאת מילה גדולה מדי ולא מציאותית לעידן שאנחנו חיים בו. אפשר לשים בצד את הרומנטיקה. מצער לחשוב ככה, מצער לומר את זה אבל כדאי להיות מציאותיים: יותר מדי דם רע עבר בין המחנות הפוליטיים בישראל ולא נצליח בבת אחת לפתור את כל הבעיות. אלה לא צריכים להיות נישואים שמבוססים על לבבות שמתפקעים מאהבה. אפשר לחזור כמה דורות אחורה כשבני זוג כרתו (או כרתו בשבילם) ברית של אינטרסים. בלי פרפרים בבטן ובלי זיקוקים באוויר.

עד שנשוב לאהוב אנחנו צריכים להתמקד באינטרסים המשותפים, והם רבים. בקיצור, נשים בצד את ה"אחדות" ונקרא לממשלה שתקום: ממשלת שיתוף פעולה ציונית.

באין אופציה לממשלה הומוגנית, שממילא לא טובה לעם ישראל, לאמון במוסדות המדינה ולטיפול בכמה סוגיות קריטיות. ולכן, במפת המנדטים הנוכחית, הממשלה האידיאלית מבחינת האינטרס הציוני ארוך הטווח היא ממשלה שיקימו שני ראשי הגושים, נתניהו ואיזנקוט, ואליהם מצטרפים סמוטריץ' ובנט, מפלגה אחת ציונית ופרגמטית מכל גוש - ובסך הכל 66 מנדטים ביטחוניסטיים.

הרי גם עם מיקרוסקופ לא תמצאו הבדלים מהותיים בין בוחרי ארבע המפלגות האלה בענייני: איראן, הצורך להגדיל את צה"ל, מה נכון לעשות כעת ברצועת עזה, ועוד. הרי איזנקוט הבטיח למוטט את חמאס בתוך שנה וחצי מרגע שייבחר לראש ממשלה. סמוטריץ' ונתניהו אחזו עד עכשיו בהגה ולא ראינו מהם תוצאות.

ממשלה ציונית כזאת יכולה גם לעסוק בפצצת הזמן שהיא החברה החרדית במתכונתה הנוכחית. היא תוכל לגשת בעיניים פקוחות לאתגר הפנימי הכי דחוף, וזה הרבה מעבר לענייני השוויון בנטל. אני חוזר לנתונים שפירסמה במוסף זה חברתי חן ארצי סרור: בעוד ארבע שנים רוב הילדים היהודים בכיתה א' יהיו ילדים חרדים. אלה ילדים מתוקים, הם אחים שלנו, אבל כרגע המדינה, במימוננו, מסלילה אותם להיות אזרחים שלא יוכלו לפרנס את עצמם ולא יוכלו להגן על עצמם ועלינו. החרדים הופכים אט-אט להיות הרוב, אשריהם, אבל אנחנו, המיעוט הציוני, לא נוכל לשאת לבד את עלויות קיומה וביטחונה של המדינה.

ואל תדאגו, עולם התורה לא יופקר ולא יזרקו יהודים תמימים לכלא בעוון לימוד תורה כמו שהתעמולה החרדית אוהבת להבטיח. מה שכן, אנחנו נפסיק לממן עשרות אלפי צעירים בריאים שלא לומדים, נבהיר לחרדים שכמו שבכל הדורות חכמי ישראל למדו מקצוע, כמו שאחיהם בעולם לומדים תורה וגם עובדים, גם כאן אפשר להתנהל ככה.

נתחיל לתמרץ עבודה ולא בטלה, ויהיו גם לומדי תורה שכן ימומנו מקופת המדינה. הם פשוט יהיו נתונים לפיקוח אמיתי, שממנו העסקנים החרדים מנסים להימנע בכל דרך משום מה. פירוק האוטונומיה וסיום הקומבינה. אגב, הלוואי שכל זה יקרה בשיתוף פעולה עם החרדים, שמנהיגיהם יעדיפו להיות מעורבים במקום שזה יקרה מעל הראש שלהם.

וגם האתגר העצום בקרב ערביי ישראל, האוטונומיה הענקית של בנייה בלתי חוקית, של כלי נשק לא-חוקיים, של פרוטקשן, של פשיעה, יש מחלוקת בין ארבע המפלגות הללו בצורך הדחוף לטפל בכל זה?

אחר כך, מעל אותו רף של 61 ח"כים, על בסיס קווי היסוד הציוניים, שיצטרפו כולם: ליברמן והחרדים, ובן גביר, ויאיר גולן, וגם הערבים. אם הם מקבלים את העקרונות ואת תוכנית העבודה, ברוכים הבאים.

ועכשיו למוקש הכי גדול שעומד בפני ממשלת שיתוף הפעולה: חוסר האמון. זה כאמור חוסר אמון בין-גושי. יותר מדי שנים של רק ביבי ורק לא ביבי. שני הצדדים צודקים במידת מה, וגם קצת טועים ומגזימים. אבל יש משהו שאי-אפשר להתעלם ממנו: חוסר האמון הספציפי בנתניהו. הוא קנה אותו בעמל רב. הם תמיד תמימים וטובי לב, נכנסים איתו לשיתוף פעולה כלשהו, והוא מקפיד ביסודיות להשתמש ולזרוק, לנצל ולעקוץ. מעל כולם מתנוססים כמובן שני הרמטכ"לים שאול מופז ובני גנץ שנכנסו תחת כנפיו לממשלות אחדות. אבל יש רבים וטובים שאנחנו לא בהכרח זוכרים. תמיד כשהוא זקוק להם, הוא יודע להיות שם.

הימים הם ימי מערכת הבחירות של שנת 2013. משה כחלון, שר התקשורת בקדנציה שבדיוק נגמרה הביא לעולם את רפורמת הסלולר המוצלחת. ודווקא בגלל זה, באופן לא מפתיע, נתניהו ממרר את חייו, מקטין ומרחיק אותו, וכחלון בוחר לצאת החוצה. אבל אז מגיע רגע שבו מחירי הנדל"ן הגואים בישראל הופכים לנושא נפיץ בקמפיין. נתניהו אץ רץ להביא את כחלון למלון ענבל בירושלים ומכנס מסיבת עיתונאים שבה הוא מכריז: אחרי הבחירות כחלון ימונה ליו"ר מינהל מקרקעי ישראל ויוריד את מחירי הדיור בישראל כמו שעשה בסלולר. נתניהו הוא חתן שיודע להחמיא לכלה וגם ליצור ציפייה אצל בני משפחתה: "אני שם את האיש הנכון, במקום הנכון, בתפקיד הקריטי ביותר", הוא אומר במסיבת העיתונאים.

אתם יכולים להביט בתשלומי המשכנתה שלכם ולהבין לבד: כחלון כמובן לא מונה, ומחירי הדיור לא ירדו. זה כמובן לא מנע מנתניהו לדלג אל הקורבן הבא (היה שם גם ניר ברקת שבבחירות 2020 נתניהו הכריז עליו כשר האוצר בממשלה הבאה, היו עוד רבים וטובים).

מעל כולם היה גנץ. ומה שמטורף זה שהכל מתועד, איך נתניהו מכיש בשלושה מהלכים: זה מכמיר לב, מצחיק וגם מרתיח בו-זמנית

וכאמור, מעל כולם היה גנץ. ומה שמטורף זה שהכל מתועד, איך נתניהו מכיש בשלושה מהלכים: זה מכמיר לב, מצחיק וגם מרתיח בו-זמנית. בזמן מערכת הבחירות נתניהו מזהיר את אזרחי ישראל מפני בני גנץ: שימו לב היטב, האיש הזה לא שפוי ולא אפוי. אי-אפשר לסמוך עליו כי האיראנים פרצו לו לטלפון ובכלל כרמטכ"ל הפקיר את ביטחון ישראל. ואז מגיעות תוצאות הבחירות, ומתחיל מחול החיזור. כשנכנסים איתו לחופה הוא מאהב לטיני. מרעיף שירות, תשבחות ודברי קילוסין, מנצל את המיקרופון ואת ההתרגשות של הקהל, ומסביר בבריטון בטוח למה הקשר החדש נדרש כל כך. למה צריך לשים בצד את העבר, ואת אותו גנץ, שחייו הפרטיים חשופים לגמרי לעיני האיראנים, זה שהפקיר כביכול את חיילי גולני בצוק איתן, ממש את הגנץ הזה נתניהו ממנה לשר ביטחון בממשלתו וגם עושה אותו ראש ממשלה חליפי. אבל כבר ברגע הזה הוא שותל בתוך ההסכם הקואליציוני את העז שתאפשר לו שלא לקיים את הרוטציה, ואת ההמשך כולנו מכירים.

אז העניין כרגע עם נתניהו הוא שהאינטרס הלאומי והציוני הוא ממשלת שיתוף פעולה אבל הוא עצמו בלתי חתין. נתניהו זוכה בצדק רב לאפס אמון מצד המחותנים הפוטנציאליים, ואם כמו שהוא מרבה לדבר בימים אלה, אחדות היא צו השעה, שיתכבד, ייתן לגדי איזנקוט לעמוד בראש וייטול לעצמו את התור השני. שיהיה הוא החליפי, עם לשכה ומאבטחים ושיירה. אחרת, חברים מהגוש השני לא ייכנסו איתו לשיתוף פעולה. ואפשר להבין אותם.

View the original on ynet →

KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.