"ביטלו לי חוזה בבריטניה בגלל שאני ישראלית" | ריאיון מיוחד

היא רכבה עם מגן דוד ענק ודמעות בעיניים אחרי 7 באוקטובר, ונאבקה להגיע לאולימפיאדה כמעט ללא מעטפת מקצועית. רותם גפינוביץ' הגשימה את חלום חייה בפריז, אבל אז ספגה מכה קשה: קבוצתה הבריטית ביטלה את החוזה בגלל הדרכון הישראלי, והיא נותרה ללא מסגרת ותקציב- עכשיו רוכבת האופניים הבכירה בכחול-לבן ניצבת בפני ההחלטה הכואבת בקריירה שלה – להילחם על לוס־אנג'לס או לפרוש: "מאוד קשה לי להגיד את זה בקול. אם לא תגיע תמיכה כלכלית, אשחרר"

רותם גפינוביץ' כבר הגשימה את החלום האולימפי, אבל כעת היא ניצבת בפני אחד הצמתים הקשים בקריירה שלה. רוכבת אופני הכביש בת ה-34, שייצגה את ישראל במשחקים האולימפיים בפריז 2024 והוכתרה לאחרונה לאלופת העולם למאסטרס, עדיין לא יודעת לאן יוביל אותה המסלול בחודשיים הקרובים. מצד אחד, התשוקה להתחרות בוערת בה והיא חולמת להגיע גם ללוס-אנג'לס 2028. מהצד האחר, מחשבות על פרישה מלוות אותה בכל רכיבה, ולא משנה כמה קילומטרים היא גומאת, הן מסרבות להיעלם.

עם פתיחת תקופת הקריטריון האולימפי, גם השעון מתחיל לתקתק. אלא שבניגוד למרוצים נגד השעון, שבהם היא יודעת בדיוק מה נדרש ממנה, הפעם גורלה אינו תלוי רק בביצועים על הכביש. אם לא תצליח לגייס תמיכה כלכלית שתאפשר לה להשתתף בתחרויות ברחבי העולם, היא תיאלץ לפרוש. הגיל, היא מדגישה, אינו המכשול. הבעיה היא המחיר האישי והאנרגיות שהיא משקיעה בניסיון להמשיך להתחרות בתנאים הקיימים.

"הבנתי מה נדרש ממני, וזה מה שהביא אותי לצומת הזה", היא אומרת. "זה לא רק הוויתורים, אלא גם הידיעה מה אני צריכה כדי להצליח. להגיע לאולימפיאדה זה מהמם, אבל אני לא רוצה להגיע לעוד אחת רק כדי להגיד 'עשיתי את זה'. אני רוצה להשיג משהו. סיימתי בפריז במקום ה־77. עשיתי כל מה שיכולתי כדי לעמוד בקריטריון של האיגוד, והיום אני יודעת שאפשר לעשות יותר. היה לי משבר גדול אחרי פריז".

בניגוד לענפים שבהם ספורטאי יכול להשיג בעצמו את הכרטיס למשחקים, באופני כביש המכסות האולימפיות נקבעות בעיקר על פי דירוג המדינות בעולם. איגוד האופניים הבינלאומי מקצה את המקומות לוועדים האולימפיים, והאיגודים המקומיים בוחרים את נציגיהם. במאי 2024 נבחרה גפינוביץ' לייצג את ישראל בפריז, בזכות הישגיה כאלופת ישראל, מעמדה כרוכבת הבכירה במדינה והניסיון שצברה במרוצים מקצועניים באירופה.

הספקת להתכונן בחודשיים שבין ההודעה לאולימפיאדה? "כל השנה הייתי מכוונת למטרה הזאת, אבל במקביל סחבתי איתי את האכזבות מריו ומטוקיו. הייתי במקום השני פעמיים, ובכל זאת לא ויתרתי. הג'וק הזה של הטבעות האולימפיות לא משחרר כל כך מהר. להיות ספורטאית אולימפית זה חלום, יש בזה ערך מיוחד".

אפילו יותר מהטור דה פראנס לנשים שבו השתתפת? "אלה שני מעמדים גדולים מאוד. אני אפילו לא יודעת להסביר מה יש במשחקים האולימפיים שכל כך משך אותי. התחלתי להתחרות באופן מקצועי בסוף כיתה י"ב. נסעתי לחצי שנה להתארח אצל משפחה הולנדית והשתתפתי בתחרויות מקומיות לנוער. עזבתי את הבית בתמיכת ההורים. אמא שלי אמרה שאם זה מה שטוב לי, היא לא תעמוד בדרכי. כשקיבלתי את הסמארטפון הראשון שלי, שמתי כתמונת רקע את הסמל של אולימפיאדת ריו 2016".

ושמונה שנים אחר כך הגשמת את החלום. "זאת הייתה חוויה מטורפת. כישראלים הגענו עם תחושת שליחות גדולה יותר, בגלל המצב שהמדינה הייתה בו. המשפחה שלי הייתה שם, גם ליאור, בן הזוג שלי. אחרי השנה שעברנו, לראות את האושר הזה ולהיות חלק ממנו, זאת הייתה גאווה עצומה. אבל לאורך כל השבוע של המשחקים הייתי צריכה להסתתר. לא יכולנו להסתובב יותר מדי מחוץ לכפר האולימפי. רוכבי אופניים מתאמנים בחוץ, ולנו אסור היה לרכוב עם דגל ישראל, בניגוד לספורטאים ממדינות אחרות שיצאו בגאווה עם הבגדים החדשים שלהן. הייתי תחת אבטחה צמודה, המאבטחים ממש רכבו איתי".

איך הגעת ליום המרוץ? "בתחושה טובה. המסלול כלל הקפה אחת גדולה, ואז חזרה לעיר לעוד שלוש הקפות. הייתי מאחורי נפילה של רוכבות, שפתחה פער, ושם איבדתי את הסיכוי להשיג תוצאה טובה יותר. לא הייתי מסיימת בשלישייה הראשונה, אבל גם לא באזור המקום ה־70. אחר כך אמרתי לליאור שאני רוצה לחזור שוב לכפר האולימפי, אבל הפעם עם תמיכה".

למה את מתכוונת? "את רוב הדרך עשיתי לבד. כשנבחרתי קיבלתי תמיכה מינימלית מהוועד האולימפי. נסעתי לבדי למחנה אימונים בגובה, בלי מאמן. הוא הכין לי תוכנית מסודרת, אבל לא היה איתי אפילו פיזיותרפיסט או מלווה. שכרתי רכב ונסעתי בעצמי. השתתפתי בתחרויות של הקבוצה הבריטית שבה רכבתי, HESS Cycling, שחשבתי שיתאימו להכנה שלי. גם שם טיפלתי בעצמי בכל העניינים המינהלתיים, מהרישום לתחרויות ועד לבקשות לעזרה. השקעתי אנרגיות במקומות שלא הייתי אמורה להתעסק בהם. בסוף הצלחתי, אבל רק כשהגעתי לכפר האולימפי נפל לי האסימון שזה באמת קרה. וכמה אנרגיה השקעתי בדרך".

"הוא אמר לי מיד שהם רוצים לבטל את החוזה. לא הבנתי מה העניין וניסיתי לברר. בהתחלה הוא פחד להגיד לי את האמת, כי הוא עצמו פרו־ישראלי לגמרי. אחרי שלחצתי עליו, הוא הודה שזה קשור לדרכון הישראלי שלי. מיד אמרתי שאני לא ממשיכה בקבוצה כזאת. היה לי ברור שדבר כזה עלול לקרות, אבל האמירה הזאת סגרה בפניי את כל הדלתות"

אנרגיה שהתבזבזה? "לא יודעת אם הייתי מגדירה את זה ככה, אבל היו המון דאגות. כשהגעתי לשם הייתי בהיי מטורף. הגשמתי חלום שעבדתי בשבילו קרוב ל-20 שנה. עשיתי את זה, ואף אחד לא ייקח את זה ממני. פשוט בדרך לכפר האולימפי עברתי לא מעט".

למשל? "התחריתי ב-14 באוקטובר 2023. ב-7 באוקטובר הייתי בספרד, והשבוע שאחר כך היה מורכב מאוד. מצד אחד הייתי רחוקה מכל הבלגן, ומצד אחר הרגשתי שאני בתוכו, כל הזמן בטלפונים עם המשפחה. אמא שלי, מאיה, עבדה במערכת הבריאות, ורציתי לחזור הביתה. סילבן אדמס היה באותו שבוע בג'ירונה והתייעצתי איתו. הוא שיכנע אותי להתחרות לזכר הנרצחים, להראות שאנחנו לא עוצרים. זה היה קשה מאוד. זינקתי בחליפה של ישראל, עם מגן דוד ענק, ובכיתי. סיימתי במקום ה־19, וזה קירב אותי לקריטריון האולימפי. סילבן תומך בי עד היום בנקודות מסוימות לאורך הדרך. למשל, באליפות העולם נגד השעון לפני חודשיים התחרתי עם אופניים שלו".

גפינוביץ' מעריכה שכ-85 אחוז מהדרך לפריז עשתה בכוחות עצמה. גם כשהצטרפו רוכבות נוספות למאבק על הכרטיס האולימפי, היא לא ראתה בהן איום, אבל הבהירה לאיגוד האופניים שהיא מצפה שהמאמצים שהשקיעה יובאו בחשבון. "הוכחתי שאני הכי טובה, אבל רציתי שגם הם יראו לי שזה הדדי. שלא ידרכו עליי, שלא תהיה פוליטיקה בספורט".

יום אחרי המרוץ בפריז, הגוף שלה כבר אותת שאינו מסוגל לשאת עוד את העומס. "חטפתי וירוס בטן חזק, משהו שידעתי שקשור גם למצב המנטלי שלי. הגוף פשוט קרס אחרי נפילת המתח. לקח לי זמן להתאושש, אבל כעבור שבועיים כבר התחלתי להתכונן לאליפויות אירופה והעולם. לפני אליפות העולם קיבלתי טלפון מהסוכן שלי בנוגע לקבוצה הבריטית. היה לי חוזה לעוד שנה, אז לא הבנתי מה קרה".

זה כבר לא נשמע טוב. "הוא אמר לי מיד שהם רוצים לבטל את החוזה. לא הבנתי מה העניין וניסיתי לברר. בהתחלה הוא פחד להגיד לי את האמת, כי הוא עצמו פרו־ישראלי לגמרי. אחרי שלחצתי עליו, הוא הודה שזה קשור לדרכון הישראלי שלי. מיד אמרתי שאני לא ממשיכה בקבוצה כזאת. היה לי ברור שדבר כזה עלול לקרות, אבל האמירה הזאת סגרה בפניי את כל הדלתות".

איך הגיבו הרוכבות האחרות? "הן שכירות כמוני, אין להן באמת כוח להשפיע. הן התאכזבו מאוד שככה הדברים עובדים, ולא רק הן. כל מי שמכיר אותי בענף הגיב באותה צורה כששמע מה קרה. לקח לי הרבה זמן לעכל שהוציאו אותי מהקבוצה בגלל הסיבה הזאת. זה פגע בי גם מקצועית. הייתי צריכה להתנתק מהכל, ובסופו של דבר לא השתתפתי באליפות העולם שהתקיימה באותו שבוע. מאז לא הצלחתי למצוא קבוצה חדשה, וזה רק מוסיף למחשבות על פרישה".

את כבר מכינה את עצמך ליום שאחרי? "עשיתי קורסים באוניברסיטה הפתוחה וקורס מאמנים בווינגייט, והתחלתי לעבוד בפרויקט בספורט הפראלימפי. אבל עדיין לא ויתרתי על החלום האולימפי. לוס־אנג'לס נמצאת לי בראש. אני צריכה לפחות 200 אלף יורו כדי להמשיך, וזה לא ריאלי. היום אני כבר יודעת בדיוק כמה כסף נדרש. אפשר להגיע לאולימפיאדה גם עם 30 אלף יורו, אבל מה עשיתי בזה? הגעתי רק כדי להגיד שהגעתי? את זה כבר עשיתי. אני לא רוצה לעשות דברים בחצי קלאץ'. אם לא תגיע התמיכה הכלכלית, אשחרר. מאוד קשה לי להגיד את זה בקול".

גפינוביץ' הגיעה לישראל כדי להצביע בבחירות לכנסת, אבל זו לא הסיבה היחידה לביקורה. זו השנה השנייה שבה היא משתתפת במסע "גלגלי האהבה", שייפתח ב־8 בנובמבר ונועד לגייס תרומות לבית החולים השיקומי לילדים אלי"ן. בשנה שעברה רכבה לצד הילדים המטופלים, נחשפה מקרוב לפעילות בית החולים ולתפקיד החשוב שיכולה הרכיבה למלא בתהליך השיקום. החוויה הותירה בה רושם עמוק, והשנה היא חוזרת לקחת חלק במסע.

"זה אירוע מרגש מאוד", היא מספרת. "יש מוזיקה, מחלקים לילדים מדליות, והאווירה נהדרת. רוכבים בכל הרמות ועל כל סוגי האופניים, גם אופני הרים. התרומות שנאספות במסע מסייעות לבית החולים להמשיך בפעילות החשובה שלו".