מ"אני וסימון ומואיז הקטן" ועד "גשם אחרון": כך הלחין חנן יובל את הפסקול הישראלי

80 שנה, שישה עשורים על הבמה, ומנגינות שהפכו מזמן לנכס צאן ברזל. לכבוד הגיעו לגבורות של חנן יובל, בחרנו שמונה שירים שמספרים על הילד שנולד בקיבוץ משמרות ונכנס עמוק לפסקול המקומי: מהסולו הראשון ב"צרות טובות", דרך "גשם אחרון" ועד ב"שהשמש תעבור עלי". האזינו

סתיו 1946 היה שמח בקיבוץ משמרות. לבית התינוקות שבמשק הצטרפו שני חברים חדשים: שלום חנוך, וחודש לאחר מכן חנן יובל. שניהם יבחרו לימים באותו המקצוע – בדומה למאיר אריאל, חברם המבוגר יותר לקיבוץ. הם ישרתו יחד באותה להקה צבאית (להקת הנח"ל) וישתפו פעולה לזמן קצר גם לאחר השחרור (בשלושרים), אבל כל אחד מהם בחר בדרך אחרת. בעוד שחנוך הפך לאבי הרוק הישראלי, יובל רק פלרטט פה ושם עם הז'אנר, ונשאר זמר ומלחין המזוהה בעיקר עם שירי ארץ ישראל. לסגנון שיובל התמחה בו – וכונה כאן בעבר גם בשם "מוזיקת אמצע הדרך" – הייתה עדנה במהלך שנות ה-70 וה-80. זה היה שילוב מאוד מקומי בין לחני פולק רך ופופ מלודי לבין מילים שתיארו את נופי הארץ ואת אנשיה. היום זו בעיקר נוסטלגיה שאפשר לאתר רק בשירים ישנים.

יש כמה דרכים לסקור את הקריירה של יובל שחוגג היום (שבת) את יום הולדתו ה-80. הגעתו לגבורות תצוין בחודש הבא במופע הצדעה רב משתתפים בהיכל התרבות בתל אביב, המעיד על המעמד המיוחד שלו זכה יובל עם השנים, גם אם הוא לא תורגם תמיד ללהיטי-על או לאלבומים שנמכרו בעשרות אלפי עותקים. את הדרך שעשה אפשר לסקור דרך ההרכבים שבהם היה חבר בתחילת דרכו (השלושרים, כיף התקווה הטובה ושובבי ציון). אפשר גם לבקר בלהיטים שהלחין לאחרים ("אני וסימון ומואיז הקטן" ליוסי בנאי, "שהשמש תעבור עלי" לירדנה ארזי או "הלילה הוא שירים" ו"לכל איש יש שם" ששרה חוה אלברשטיין, ויש כמובן עוד). ואפשר פשוט להאזין ל"המיטב" - האוסף הכפול שיצא ליובל ב-2003 וביקש להקיף את יצירתו.

"המיטב" שזמין גם בשירותי המוזיקה, מטייל במשך קרוב לשעתיים וחצי בפינות המוכרות של יובל, וגם בכמה נסתרות יותר, כמו למשל בשיר "פטמה" שתיאר את מצבה הקשה של החברה הבדואית ובוצע במסגרת המופע "קרוב יותר" שעלה בשלהי שנות ה-70. האוסף המומלץ הזה מיטיב להאיר את הפנים השונות של יובל כמוזיקאי וכמגיש שירים – כזה שלצד הדימוי הנעים, התברך ביכולת להלחין שירי משוררים (למשל "פגישה" של רחל ו"בטרם" ו"שנינו ביחד וכל אחד לחוד" של יהודה עמיחי), כמו גם בכישרון לבחור שותפים לכתיבה, ובהם בין היתר אהוד מנור.

מנור, שעבד עם יובל במהלך שנות ה-80, ידע כיצד לכתוב עבור שותפו. בשיר "אחרת לא הייתי שר" שהופיע ב"אמצע החיים", האלבום שיובל הוציא לפני כ-40 שנה, יובל כמו שר-מסביר את הבחירה בדרכו ("אך איך אפשר לזמר איך אפשר/ בלי מחר בלי מחר / איך אפשר לזמר איך אפשר / אם חלום לא נשאר"). הלחן היפה והחצי חיוך שנדמה שבו יובל שר את המילים מיטיבים לתאר את המהות של יובל – זמר שלא מחפש תהילה, אבל ידע להלחין ולהגיש שירים שכל אחד אוהב להיזכר בהם. שמונה מהם מופיעים כאן.

השלושרים, שבה יובל היה חבר לצד שלום חנוך ובני אמדורסקי, הוא הרכב שעשה שפגט; מחד, בכמעט כל שיר שעיבד מישה סגל לאלבום היחיד של ההרכב אפשר היה לשמוע השפעה ברורה של הביטלס, הגיטרה של דני סנדרסון הצעיר שניגן בהקלטות נגעה קצת בפסיכדליה וברעיון המקורי לעטיפה שתכנן דוד טרטקובר לאלבום היה אמור לככב ג'וינט. מאידך, אמדורסקי, חנוך ויובל התמקדו בפופ מאוד ישראלי עם השפעות רוסיות ("איפה נטשה ופייר"), ביצעו תרגום עברי לשיר של וויליאם שייקספיר ("האוהבים את האביב") והופיעו בפסטיבל הזמר החסידי. חנוך, שהלחין את מרבית שירי האלבום, אחראי גם לסולו הראשון שקיבל יובל ב"צרות טובות". בשיר שכתבה שמרית אור, מתאר הדובר רומן שהוא מנהל במקביל עם שתי אחיות תאומות, כשהראשונה לא יודעת על השנייה, ולהפך. לא בטוח שהאחיות האלו נהנו מהסיטואציה, אבל לפחות יובל הרוויח שיר שסדיר לו ספתח יפה.

בדומה להרבה סופר-גרופס, גם כיף התקווה הטובה – הלהקה הישראלית הראשונה שזכאית לשאת בתואר הזה - לא האריכה ימים. ההרכב שכלל את ג'וזי כץ (אשתו של שמוליק קראוס שהלחין את שירי ההרכב), הבסיסט אלי מגן, המתופף זהר לוי, גיטריסט-העל שלמה מזרחי ויובל – הותיר אחריו מעט שירים והתפרק עוד לפני שהשלים אלבום. "בלדה לעוזב קיבוץ", השיר הכי מזוהה עם ההרכב, שאת מילותיו כתב יענקל'ה רוטבליט, תיאר את המשבר שעבר על התנועה הקיבוצית בראשית הסבנטיז, בדומה למה שהוצג גם בסדרת הטלוויזיה "חדוה ושלומיק". יובל, שמנגן כאן בגיטרה אקוסטית ובעצמו עזב קיבוץ בצעירותו ועבר עם משפחתו ממשמרות לפרדס חנה הסמוכה – בוודאי הזדהה עם המסר ששרו כץ ומגן. כשההרכב התפרק יובל מצא בית מוזיקלי חדש כשהצטרף לשובבי ציון, שבה שיתף פעולה עם צמד הקובים – קובי אשרת וקובי רכט.

שלושה מבוגרי תור הזהב של להקת הנח"ל שבין שלהי שנות ה-60 לבין ראשית שנות ה-70 נפגשו על הבמה של פסטיבל הזמר והפזמון של שנת 1973. בניגוד לאפרים שמיר ולירדנה ארזי, שהיו אז משוחררים טריים מהלהקה, ליובל כבר היה ניסיון בשוק המוזיקה האזרחי. שילוב הקולות החד-פעמי ביניהם אחראי ליצירת המופת הזו, שלא נמאסת גם בהאזנה האלף. נתן אלתרמן, מחבר הפואמה המרהיבה הזו - שנפטר שלוש שנים לפני שהשיר בוצע, כנראה לא דמיין שניתן בכלל להלחין את המילים האלו ("היה צלמה לקול זמרת פזמון תועה / עוד ימשכו המה כמו נימה מחלב / נפשו של דור, גם בשדה זרועה / לזכור, לא רק לרע, ימי רעה", וזה רק בית אחד מתוך שיר מאוד ארוך), אבל זה בדיוק מה שיאיר רוזנבלום הצליח לעשות באחת מפסגות הזמר העברי. הלחן המורכב שהוא חיבר הגיע לטריו הזה די במקרה. רוזנבלום התבקש להלחין שיר לפסטיבל עבור יהורם גאון, פתח במקרה ספר של אלתרמן ומצא בו את הטקסט המדובר. גאון שהבטיח להגיע בבוקר המחרת כדי לשמוע את התוצאה, לא הגיע, והשלישייה שהורכבה לצורך הפסטיבל זכתה בשיר. הם אומנם לא סיימו את התחרות במקום הראשון, אבל בהחלט סיפקו את הרגע המזהיר ביותר בתולדותיה.

השיר היפהפה והעצוב הזה שהופיע באלבום הבכורה של יובל מ-1974, נולד במדור שיהונתן גפן כתב באותן שנים ב"מעריב". דרך השירים שגפן יודע שאנחנו זוכרים, הוא מבקש גם להזכיר את אלו שאינם – בני מושב נהלל שנפלו במלחמת יום הכיפורים. בדומה להרבה שירים שנכתבו בעקבות טראומת המלחמה ההיא, גם "אתם זוכרים את השירים" מבקש לספק מעט מזור לכאב דרך הנוסטלגיה שמאפשרת להיזכר בימים לא כל כך רחוקים שבהם "הכל היה כל כך פשוט – לשיר, לחיות ולא למות". השיר שיובל ביצע בתחילה בהופעות מילואים מול החיילים המאובקים והעייפים שישבו במוצבים בסיני וברמת הגולן, הופיע בהמשך בגרסה נוספת באלבומו השלישי בעל אותו השם שיצא ב-1977.

כשלוש שנים לאחר "ליל חניה" רוזנבלום ויובל חזרו לשתף פעולה בשיר היפה הזה שנכתב עבור הסרט "לופו בניו יורק". הסרט שבו כיכב יהודה ברקן קצת נשכח מאז, אבל השיר זכה לחיים נוספים כשהגיע ללהקת פיקוד צפון ובהמשך גם זכה לקאבר מוצלח של עברי לידר. הצלע השלישית ב"גשם אחרון" – אהוד מנור, שסיפר לימים שכתב אותו לזכר אחיו הצעיר יהודה – יהפוך בעשור הבא לשותף המרכזי ליצירה של יובל.

קשה לחשוב על שניים עם ביוגרפיות כה שונות כמו יובל ויוסי בנאי. הראשון, נולד בקיבוץ והתבגר במושבה חקלאית ומולו השני, שהתרוצץ בצעירותו בסמטאות של שוק מחנה יהודה בירושלים. אבל יובל היטיב להלחין את השיר הכי מזוהה עם בנאי, ולמרות הלוקיישן המאוד מקומי שבו הוא מתרחש, ידע לספק לו גם ארומה צרפתית קלילה. "אני וסימון ומואיז הקטן" מתאר את קורותיהם של שלושה ילדים ירושלמים בנעלי שבת ובכובע של ברט, בעברית יפה עם ע' ועם ח', ומשלב את גיבורי הקולנוע של התקופה ואת משחקי הילדות שהשלישייה אהבה לשחק בהם. והגם ש"אני וסימון ומואיז הקטן" מתאר הווי של חבורה מאוד ספציפית ובתקופת זמן ומקום מוגדרים (ירושלים של שנות ה-30 וה-40 של המאה הקודמת), אפשר להעתיק את הרוח הקסומה שנושבת בו לכל חברות ישנה בין ילדים שכבר הפכו למבוגרים אבל אוהבים לחזור מדי פעם לסמטאות של ילדותם.

ליובל יש קשר ארוך ומעניין עם מסורת ישראל ועם סידור התפילה - הרבה שנים לפני שהעמיק בהם בספר-אלבום "סידור אישי" הוא הלחין שיר תפילה לירדנה ארזי. ארזי של אמצע שנות ה-80 קיבלה מיובל את אחד מהשירים הגדולים שהקליטה אז, ובכלל. הלחן של יובל קולח ומפייס, והטקסט של יורם טהרלב נשמע כתפילה כל ישראלית וחילונית שהיא געגוע לארץ שכבר היה קצת קשה למצוא בחוץ (" ישנם ימים ללא מרגוע / בם לא אמצא לי נחמה / ומוכרחה אני לנגוע / בעשבים, באדמה / לפסוע באותה הדרך / בתוך פריחת הכרכומים / ולהיות כל כך אחרת / ולפרוח ערב הגשמים"). בהמשך יובל ביצע את השיר בעצמו וגם חבר לזמר החסידי אברהם פריד שהפך את השיר הזה ללהיט בקרב קהל שלא ממש לקח צד ביריבות המוזיקלית הכי זכורה מאמצע אותו העשור.

ראשית שנות ה-80 היו נקודת שפל עבור יובל. בריאיון שערכתי איתו כאן לפני כמה שנים הוא סיפר שהוא אפילו שקל אז לחפש לעצמו עיסוק אחר. בקיץ 1982, רגע לפני שתכנן להעלות מופע חדש, נפל בן דודו אורי בילנסקי ז"ל, במהלך פעילות מבצעית בלבנון, והפך לחלל הראשון במלחמה. מתוך הכאב הגדול נולדה בהמשך יצירה. יובל חבר לאהוד מנור ובשעות הרבות שהם העבירו בכבישים בדרך להופעות, הוא למד כיצד להמציא את עצמו מחדש. את התוצאה אפשר לשמוע באלבום "דור" שיצא ב-1985 ונקרא על שם בנו של יובל.

כשמאזינים ל"דור" היום הוא נשמע כשילוב בין כתב אישום לבין כתב הגנה על הימים ההם. חוץ ממלחמת לבנון, האלבום עוסק בירידת קרנם של הקיבוצים ושל דור מייסדי המדינה; דן בחברים שירדו מהארץ ("חברים רחוקים"), וגם מנבא את עליית המוזיקה המזרחית ("ים תיכוני"). "דור", שקצת נשכח מאז (ולא בצדק), הופק בידי יאיר שרגאי ובהקלטות השתתף גם גרי אקשטיין, הוא קפסולת זמן של ישראל שלפני 40 שנה. מנור שבמהלך העבודה עם יובל על האלבום העיר לשותפו שהתוצאה עשויה לצאת דיכאונית מדי, ידע להמתיק את הגלולה עם "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר" שסוגר את האלבום במשב רוח של תקווה, שסללה את החצי השני של הקריירה של יובל.