הכפר הפלסטיני שהתפכח: "שנים לקחנו חלק בהתנגדות המזוינת לישראל"

"הבנו שאלימות לא תביא אותנו לחירות אמיתית", אומר עאדל מהכפר א-טוואני. לא רחוק משם, באום אל-חיר, הפכו השירותים של סאלם - אחיו של עודה שנורה למוות בידי מתנחל - לשטח שאסור לו להיכנס אליו. בחווה הסמוכה מתגאים בחיכוכים האלימים, אך האיש שייסד את מועצת הר חברון מזהיר: "ההפקרות לא נעצרת בדם פלסטיני". סדרת כתבות מצולמת, מתוך הספר "בדרך האבות"

הרב בני לאו|

לקראת הביקור בחוות "דרומא" שבדרום הר חברון קיבלתי שיעורי בית ממפקדי וחברי אל"מ במיל' רון שכנר, ממייסדי היישוב היהודי באזור וראש המועצה הראשון שלו: "תצפה בסרט 'אין ארץ אחרת'".

הסרט, שעוטר בפרס אוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר לשנת 2025, הוא מפעל תיעוד משותף, ישראלי-פלסטיני, המגולל את מאבק ההישרדות של תושבי כפרי אזור מסאפר יטא נגד מה שהם חווים כעקירתם מבתיהם. הבמאים הישראלים של הסרט, יובל אברהם ורחל שור, מוכרים היום בכל העולם בזכות סרטם מעורר מחלוקת "נז"א".

הכניסה לחוות דרומא עוברת דרך היישוב אביגיל. ראשיתו לפני 25 שנה, כשאלישע מדן (מגיבורי המלחמה שאיבד את שתי רגליו וכעת משוריין בליכוד) עלה לגבעה החשופה עם אוטובוס. המאבק המשפטי הממושך הסתיים רק בספטמבר 2023, כשהמקום קיבל מעמד רשמי של יישוב בחתימתו של אלוף הפיקוד.

תושבי אביגיל מדגישים שאינם עסוקים בהתפשטות מזרחה אלא בשמירה על יישובם המוקף גדר, אך ניסיונות חוזרים של פלסטינים להתקרב אליהם הובילו להחלטה להקים "מוצב קדמי" מחוץ ליישוב. כך נולדה חוות "דרומא".

ממרפסת החווה, הצופה על בתיה החרבים של מסאפר יטא, התחלנו את הסיור. מתחתינו עובר "ציר ההברחות" המאפשר מעבר מהיר מהר חברון לבקעת ערד להברחת שב"חים, אמצעי לחימה וסמים, בחסות היעדרה של גדר הפרדה. שכנר מסביר את השטח, ומחבר אותנו לעובדה שבסרט המדובר רואים ושומעים את התושבים הפלסטינים שמבכים על עקירתם מהבית - אך הסרט משמיט פרט קריטי: בג"ץ פסק שהבתים האלה יושבים בשטח אש מוכרז מ-1980. המדינה אף נשענה על מחקרו של המזרחן יעקב חבקוק, שתיאר את האזור ב-1980 כשטח מרעה עונתי בלבד שמרבית התושבים לא שהו בו ברצף, וערערה בכך על טענת הקביעות שלהם.

על פניו, החיים בחוות "דרומא" נראים פסטורליים: מתנדבים, חקלאות, בנות שירות ובני נוער שומרים על האדמה. אך התמונה מורכבת הרבה יותר: "אנחנו עושים כיבוש. אנחנו לא מתבלבלים ולא מתנצלים", אומרת לנו בפשטות אביה, המארחת שלנו. "אנחנו לא באים להיות אלימים אבל יש חיכוכים".

כשאני תוהה אם החיכוכים הללו זוכים לברכתה, התשובה מטרידה: "האומץ של הנערים להביא את עצמם למאבק בשטח הפתוח מול הפלסטינים הופך את החווה למקום רגוע יותר". הנזק המוסרי והדיפלומטי למדינת ישראל לא מעסיק אותה. כשאני שואל אותה על "טרור יהודי", התשובה שלה מהדהדת: "זה נותן לנו להיות לגיטימיים. בעבר תפסו אותנו כקיצוניים. בזכותם אנחנו מתמרכזים".

עמיחי, האיש שאיתה, מוסיף בחיוך שאפילו הפלסטינים באזור נוהגים לצחוק יחד איתו על פעילי השמאל האירופאים שמגיעים לאזור.

אבל עד כמה קטלניים יכולים להיות אותם "חיכוכים" שאביה מברכת עליהם?

את התשובה המדממת אפשר למצוא במרחק נסיעה קצר משם, בכפר אום אל-אל חיר, השוכן ממש בסמוך להתנחלות כרמל. כשעמדתי שם לא יכולתי להתיק את עיניי מהבתים המזרחיים של כרמל, מושקעים ומרווחים, שצופים במרחק נגיעת יד מבתי הכפר העלובים. מתישהו החליט מישהו להעמיד כמה קרוונים מחוץ לגדר היישוב ולהקים "שכונה". לטענת אנשי כרמל השכונה הזו היא חלק מהקו הכחול של היישוב. החיכוך הפך להיות בלתי אפשרי.

ביולי 2025 הפכה המתיחות שם לטרגדיה. ינון לוי, מתנחל מ"חוות מיתרים" שעליו הוטלו סנקציות בינלאומיות, הגיע לשכונה החדשה שבתוך אום אל חיר, מלווה בדחפור, במטרה לבצע עבודות תשתית סמוך לבתים, בשטח פרטי פלסטיני. כשהתושבים ניסו לעצור את העבודות בידוי אבנים ירה ינון בנשקו הפרטי וממרחק קצר הרג את עודה אלהד'אלין – מורה לאנגלית, אב לשלושה ופעיל בולט. אלהד'אלין עצמו היה אחת הדמויות שהופיעו באותו סרט תיעודי. לאחרונה הגישה הפרקליטות כתב אישום נגד ינון לוי בגין המתה בקלות דעת.

הביקור באום אל חיר והמפגש עם סאלם, אחיו של עודה, היה קשה. הייאוש היה נוכח וסמיך. הם לא יכולים להוציא יד מחוץ לקירות הבית כי השטח כולו מוגדר כשטח צבאי. תחושת חנק ממלאת את המקום. סאלם מכניס אותי לחדר הפנימי של הבת שלו, שלומד לבגרות. מהחלון שבחדר משקיף פחון קטן ששימש למשפחתו כשירותים. אבל השטח הזה כעת נחשב לשטח צבאי ורק לתושבי השכונה היהודית מותר להיות בה. נדנדה שהוצבה בפתח הפחון קובעת את כללי המשחק החדשים. "אם רק אוציא יד מהחלון - יכולים לירות בי", אומר סאלם.

התקווה היחידה היא המצלמה של פעילים, ישראלים וזרים (המכונים בפי הישראלים המקומיים "אנרכיסטים"). בכפר א-טוואני הסמוך פגשנו את עדאל שמדבר על התפכחות מהמאבק המזוין ועל הבחירה בהתנגדות לא אלימה: "אנחנו אנשי הכפר, כמו כפרים רבים אחרים, היינו חלק מההתנגדות המזוינת במשך שנים רבות, אלא שעם הצטברות הכישלונות וההשלכות הקשות של המאבקים - הבנו שאלימות לא תביא אותנו לחירות אמיתית ושיש לבחור בדרך של התנגדות לא אלימה".

העמדה הזו, של מאבק לא אלים בעזרת תיעוד והפצה, נמצאת בעמדת מיעוט ברורה בחברה הפלסטינית, ולכן מרובים הפעילים (מהעולם ומישראל) שמוצאים כאן מוקד לסולידריות. עאדל מספר לנו על אירועים אחדים המשקפים את המציאות היומיומית פה. "הכפרים כאן באזור מסאפר יטא מאוימים בפינוי לאחר שהמאבק המשפטי לא צלח. הדרך היחידה למנוע את הגירוש היא להותיר את הכפרים בתודעה הציבורית הבינלאומית".

בשנים האחרונות יותר ויותר ישראלים בוחרים לשמש "נוכחות מגינה" על הפלסטינים, ובהם גם קבוצת "בני אברהם" - יוצאי הציונות הדתית הפועלים מכוח מחויבות דתית-מוסרית לכך שארץ ישראל חייבת להיות מקור ברכה לכל יושביה.

בדרך חזרה, שכנר מישיר מבט אל המציאות ולא חוסך בביקורת על המחנה שלו. "החוות האלה הן אליה וקוץ בה", הוא קובע. מחד, הוא רואה בהן חסם מפני השתלטות לאומנית פלסטינית. מאידך, ההפקרות מחרידה אותו: "אם נפקיר את השליטה להתנהלות בריונית של אזרחים, אנחנו יורים לעצמנו ברגל. ראשי המועצות חייבים לרסן את המתיישבים שעושים בשטח ככל העולה על רוחם. ההפקרות לא נעצרת בדם פלסטיני. כשאתה מתנהל כאדון – הכל הופך להיות מותר. לא סופרים את היישובים, את הצבא, את המדינה. זו אנרכיה שמסכנת את כולם".