מ"מעודדות צמודות" ועד דאלאס קאובויס: יפות, חזקות - וממש לא מה שחשבתם

לפני שהפכו לסמל סקס בחצאית קצרצרה, המעודדות הראשונות היו בכלל גברים בחליפות. מאז הן עברו מהקווים לתחרויות אקרובטיקה מפרכות, כבשו את המסך והפכו לגיבורות של סרטים, סדרות וריאליטי. אלא שגם כשהעולם למד לראות בהן ספורטאיות, לא ויתרו להן על החיוך, הרזון והשיער המושלם - ורק הוסיפו לדרישות: להבין בפוטבול, להתמצא בפוליטיקה ואפילו לדעת מה עושה ה-CIA

גם אם בחיים לא ישבתם ביציע של משחק פוטבול, לא למדתם בתיכון אמריקני ולא פגשתם מעולם בפונפון ענק, אתם מכירים היטב את הדימוי שעולה לראש כשמדברים על המעודדת האמריקאית. חצאית קצרצרה, חיוך שובר לסת, שיער מושלם, זינוק מהסוג שגורם לאיברים שלכם להתחיל לדאוג, ואיפשהו ברקע גם קוורטרבק שרירי. במשך שנים המעודדת הייתה הקומפלקס שכל אגדה זקוקה לו: הבחורה היפה, הפופולרית שהכול בא לה בקלות, אבל גם קלת הדעת, השטחית, שלא לומר מאותגרת שכלית, שקופצת בהפסקות הפרסומות על המגרש כדי שתשומת הלב הגברית ביציעים לא תזלוג למקומות אחרים.

אבל בנקודה מסוימת בהיסטוריה הסיפור התחיל לתפוס כיוון אחר. כשהמעודדת מיצתה את נפנוף הפונפונים שלה, היא התחילה לזנק, לעשות סאלטות באוויר, ליצור פירמידות אנושיות, להתחרות, להתאמן ולהיפצע. הצ'ירלידינג (עידוד, בעברית צחה) הפך מהפוגה ממלאת חללים בין חלקי המשחק לדבר בפני עצמו, עם תחרויות מקצועיות, אימונים מפרכים, אקרובטיקה ברמה גבוהה להפליא, עם גוף בינלאומי שמרכז את הקבוצות, עם מלגות קולג' (לא בסטנדרטים של שחקני פוטבול, אבל יש). בשנה שעברה, ה-NCAA - הגוף שמנהל את ענייני האתלטיקה במכללות ברחבי ארצות הברית - צירף ענפי ספורט שנגזרים מעידוד כענפים מתפתחים במכללות. אליפות העולם בעידוד כוללת יותר מ-70 מדינות, בין היתר יפן, סין, אוסטרליה ובקטגוריות מסוימות גם ישראל, במנותק לגמרי מתרבות ספורט המכללות האמריקני - בעיקר הפוטבול - שממנה צמחה.

אלא שפונפון וקוץ בו - גם כשנדמה שהצ'ירלידינג מקבל את הכבוד הראוי לו כספורט עצמאי, בעולם המקצועני הנשי כבר לא מספיק להיות אובייקט - האישה צריכה להיות גם אתלטית מעולה ובמקביל להמשיך ולעמוד בתנאי הסף של האריזה המקורית - כלומר יפה, רזה, סקסית ומטופחת. הגברים בקבוצות בספורט התחרותי צריכים לדעת להרים אישה באוויר, אבל האישה גם צריכה לעוף וגם להיראות טוב תוך כדי.

תאמינו או לא, לפני שהמעודדת הייתה סמל סקס, היא בכלל הייתה גבר. הצ'ירלידינג נולד בסוף המאה ה-19, במכללות הגברים היוקרתיות בארצות הברית. החבורות הראשונות הורכבו מגברי אלפא שכונו Yell Masters או Rooter Kings - גברים צעירים וכריזמטיים בחליפות מחויטות שעמדו מול הטריבונות במשחקי הפוטבול וניצחו על הקהל בצעקות במקצב צבאי כדי להרים את המורל, ממש כמו אנשי הגדר של הכדורגל. התפקיד הזה נתפס כסמל למנהיגות, יוקרה ויוזמה, והם אפילו הושוו למעמד של הקוורטרבק בקבוצה. ולא רק זה - התפקיד הזה נתפס כמנבא הצלחה בקריירה עסקית ופוליטית אחרי הלימודים, ואולי שמעתם על שני גברים צעירים שהיו מעודדים בצעירותם, קוראים להם ג'ורג' בוש ורונלד רייגן.

הנשים נכנסו לזירה באופן מורגש רק בשנות ה-40 במאה הקודמת, במהלך מלחמת העולם השנייה. זאת לא הייתה המלחמה הראשונה שבה גברים נשלחו לחזית ונשים תפסו את מקומם, אבל השינוי המאסיבי הזה גם שינה לחלוטין את אופי העידוד והפך את הפעולה לנשית. חליפות התחלפו בחצאיות קצרצרות, הצעקות בחיוכים מתוקים, הפונפונים השוו להן אופי ילדותי ורך. הפרדוקס נולד: מדובר בספורט שדרש מנהיגות ויכולת פיזית אבל נארז מחדש כדרישה צייתנית לעליזות, נימוס וריצוי. זה לקח עוד שניים-שלושה עשורים עד שקבוצות ה-NFL הבינו שהנשים שמקפצות על הקווים לא רק מלהיבות את הקהל באיצטדיון אלא גם מוכרות את הקבוצה.

הקבוצה הראשונה שלקחה את זה קדימה היא הדאלאס קאובויס. קבוצת המעודדות שלה הופיעה בסופרבול ב-1976 והפכה בן לילה לתופעה לאומית. אמריקנה בשיאה: מיניות מלוטשת, שיער נפוח וחיוך נצחי. זה היה הרגע שבו נבראה המעודדת כחלק מהמיתוג, מהמופע, והכי חשוב - מהפנטזיה. זה אומר תוכניות טלוויזיה, פרסומות, סרטים, טוק-שואוז, הופעות ואפילו בובת ברבי. התופעה הזאת התאימה בדיוק לאבולוציה של שידורי הפוטבול באותן השנים: מתיעוד המשחק הם הפכו לאירוע ספורט, ובהתאמה לשואו טלוויזיוני. יותר מצלמות, יותר אווירה, יותר תשומת לב למה שקורה מסביב למגרש. המעודדות נכנסו לפריים, המצלמות עברו לקלוז-אפים על המעודדות ולפעמים על איברי גוף מסוימים של המעודדות. אחת מהן, רחמנא ליצלן, אפילו קרצה למצלמה. בכתבה מ"הוושינגטון פוסט" אמר איש CBS ש"ה-NFL נתן לנו את הבנות".

מעמדן של הדאלאס קאובויס צ'ירלידרס (DCC, בקיצור) היה מעוגן כל כך בתרבות הפופ האמריקנית, עד שבשנת 1979 נחתה על סף דלתם של מפיקי סרט פורנו בשם "דבי עושה את דאלאס" תביעה מהנהלת הקבוצה. הטענה, שגם זיכתה את ההנהלה בניצחון במשפט, הייתה שהמדים שלבשה הגיבורה בסרט (שעלילתו כלל אינה מתרחשת בדאלאס, וגם הגיבורה שלו אינה משגלת אנשים מדאלאס) דמו דמיון מדאיג למדי המעודדות של ה-DCC ולכן היו עלולים להטעות את הציבור. קלוזאפים על חזה ורגליים זה ניחא, אבל באותה שנה פוטרו גם שתי מעודדות של קבוצת Denver Pony Express משום שהעזו להצטלם למגזין "פלייבוי".

האייטיז נצרבו במוחנו כתקופה עגומה ומלנכולית, אך עבור המעודדות הן היו לא פחות מאמנסיפציה. קבוצות המעודדות המקצועיות פרחו על הקווים ואפילו החלו להתחרות האחת בשנייה בתחרויות ייעודיות, מה שנתן בוסט מיידי לרמת המופע והעביר את האוחזות בפונפון ללבל של הנפות וסאלטות. הטלוויזיה החלה לסקר את התחרויות האלו, עד שב-1984 קרה דבר מעניין: לתחרות הגיעה קבוצה מריצ'מונד שהוקמה שנתיים קודם לטובת התחרות בלבד, ולא הייתה קשורה לאף בית ספר או קבוצת פוטבול גברית. ב-1986 היא גם זכתה באליפות העידוד, ושנה לאחר מכן ארגון העידוד הלאומי (NCA) כבר פתח עבורה ועבור קבוצות דומות קטגוריה נפרדת בשם All-Stars. המעודדת כבר לא עודדה שום דבר ואף אחד, היא עלתה על המזרן אך ורק עבור הניצחון של עצמה.

גם הוליווד הבינה את הרמז והפכה את המעודדת ללא פחות מארכיטיפ. הקהל כבר השלים לבד את התמונה: מעודדת היא בחורה יפה, אובייקט תשוקה פאסיבי, פופולרית, משויכת לאליטה החברתית, נושמת אוויר פסגות של היררכיה תיכונית. בסרט "מלכות הכיתה" (Heathers) עם וינונה ריידר מ-1989 היא גם הופכת להיות אכזרית וכוחנית, כששלוש ההת'ריות (שרק אחת מהן מעודדת!) משתמשות במעמד שלהן כדי לרמוס אחרים. קיצור הדרך שהוליווד לקחה הפך את המעודדת לז'אנר בפני עצמו.

בסדרת האנימציה הסאטירית "דריה" מבית MTV, בשנת 1997, הדמות של בריטני טיילור הייתה קריקטורה מובהקת של הסטריאוטיפ הזה: קפטנית נבחרת המעודדות, בלונדינית, פופולרית, בעלת קול מצווח, עם ממוצע אקדמי בשלבי התאבדות. בריטני גילמה את כל מה שדריה, האלילה הצינית, תיעבה בנערות בגיל שלה: הכניעה המוחלטת לתכתיבי יופי נוקשים ואפס מודעות עצמית.

גם במציאות, אגב, אמריקה לא חדלה לחבוט במעודדות ולגלות כלפיהן אובססיה בו זמנית. בזמן שהן השתכרו שכר זעום, חתמו על חוזים משפילים ונדרשו לעמוד בבדיקות אחוזי שומן דרקוניות, היו עיתונאים שבנו קריירות שלמות סביב שנאה בלתי פוסקת למעודדות. הכותב מרטי בקרמן, למשל, פוטר מהעיתון שעבד בו אחרי ששאל מעודדת בת 13 "איך זה להרגיש כמו כתם שתן על מושב האסלה של אמריקה". זה לא הפריע לו להוציא בהמשך ספר בשם "מוות לכל המעודדות", שבו הגדיר אותן כ"זן של בימבוס מופקרות עם קיבולת מוחית של צואת סנאים". בחור מעודן, אין מה לומר.

אפילו כשהגיע סרט עם עומק דרמטי שקשה להתווכח איתו כמו "אמריקן ביוטי" (1999), המעודדת אנג'לה לא מצליחה להיחלץ מהטייפקאסט. כאן הדמות שלה מנקזת אליה את כל החרדה והתשוקה המינית של גבר מבוגר במשבר גיל העמידה. היא לא מסמלת מעמד חברתי, אלא קוד של יופי, נעורים ופנטזיה מינית, שכבר למדה למדוד את עצמה דרך האטרקטיביות המינית שלה למרות שהיא בערך בת שש.

"באפי ציידת הערפדים" ב-1997 הייתה צדיקה בסדום, כשהתבררה כאחד הניסיונות החתרניים והיותר מהנים לפרק את הקלישות. באפי מתחילה בנקודה שבה הוליווד אהבה לשים מעודדות: הנערה הלבנה, הבלונדינית, הרזה, ממעמד הביניים - בעולם סרטי האימה היא תמיד הראשונה להירצח - אבל באפי ניצלה את כישורי הגו-גו שלה כדי לבעוט לערפדים בראש ואתגרה כהוגן את ההנחות האוטומטיות של הצופים. היא גם הניחה את היסודות להבנה של הוליווד את הפוטנציאל החתרני של הארכיטיפ הצ'ירלידרי.

שנות ה-90 ייזכרו כתקופה שבה תדמית המעודדת התפצלה בין העידוד המקצועני, זה ששייף וליטש את הריקודים על הקווים, ובין העידוד התחרותי, שניתב את התחום למופעים מרהיבים של אקרובטיקה ותחרותיות ומיתג אותו כספורט לכל דבר. אבל אז הגיע הסרט שעשה לשני הזרמים - המקצועני והתחרותי - טובה גדולה. בישראל קראו לו משום מה "מעודדות צמודות" (טוב שלא "המעודדת מתה מצחוק"), אבל השם המקורי שלו, Bring it On, די מעביר את המסר.

"מעודדות צמודות" פירק את הסטריאוטיפ מבפנים. כבר בסצנת הפתיחה הסרט מבהיר כמה הוא מודע לסטריאוטיפ שבו כלואות גיבורותיו. בסיוט של הגיבורה טורנס, היא וחברות הנבחרת קופצות על המגרש ומדקלמות את שיר העידוד: "אני גדולה, אני שואגת! נשבעת שאני לא מופקרת! שונאים אותנו כי אנחנו יפות, ובכן, גם אנחנו לא אוהבות אתכם!" - סצנה שאפשר בקלות לזהות בה ניצנים של פארודיה עצמית. הסטריאוטיפ הזה זוכה בהמשך לניסוח אפילו בוטה יותר מפיו של הכוריאוגרף השרלטן ספארקי פולסטרי, שמגדיר מעודדות כ"רקדניות שלקו בפיגור".

חשבתם שהמעודדת לא יוצאת מהקווים? תחשבו שוב. התסריט של ג'סיקה בנדינגר שדרג את קלישאת המעודדת והפך אותה לספורטאית תחרותית עם שאיפה בלתי מתפשרת לניצחון ופרפקציוניזם אתלטי. הקפטנית הקודמת של קבוצת הטורוס, ביג רד (לינדזי סלואן), היא כמעט פארודיה על מודל המנהיגות הגברי. נטולת רגשות, מלאה רק בדרייב לנצח בכל מחיר. הבעיה היא שביג רד, המנהיגה של הקבוצה הלבנה והעשירה, גם גנבה באופן שיטתי כוריאוגרפיות מנבחרת הקלוברס - קבוצת מעודדות שחורות ממעמד פועלים נמוך בלוס אנג'לס שלא היו להן האמצעים להגיע לתחרויות הארציות. וככה "מעודדות צמודות" עלתה על הרכבת המקבילה: במקום להתמקד בנערות בחצאיות קצרות ושיניים לבנות היא מתחפרת בשאלות מטרידות על ניכוס תרבותי, פריבילגיה של מעמדות, וגם בשאלה מי גורף את הרווחים מיצירתיות של נשים מוחלשות.

המעודדות בסרט לא מטוהרות - הן עדיין מיניות, הריקודים נשארו בוטים והחצאיות קצרצרות. אבל גם בסצנות שצועקות החפצה, כמו בזאת שבה הטורוס שוטפות מכוניות בביקיני כדי להשיג את הכסף שהן צריכות לתחרות, מיסי (אלייזה דושקו) מסבירה ביובש ש"אני מרוויחה כסף מגברים שמסתכלים על הסחורה שלי". לא מופת של העצמה נשית, אבל היי, גם מודעות עצמית היא התחלה. והנה הגיע תורה של הדעה הקדומה הוותיקה ביותר על המעודדות: אם התקבלת לנבחרת המעודדות - כנראה שבכניסה השביתו לך את האונות (או שהגעת איתן מושבתות מהבית).

מיסי עצמה מגדירה בתחילת הסרט את העידוד כמשהו ש"לא דורש נוירונים", אבל ככל שהיא נכנסת פנימה מתברר שצריך לזכור קומבינציות, ללמוד תרגילים, לעבוד בתיאום מושלם, לפתח משמעת ברזל, כוחות רצון ולהיות טים-פליירית. כל מה שהפך את הסטריאוטיפ השטחי של המעודדת למכונה המטורפת שהיא היום. בעקבות יציאת הסרט בשנת 2000, חלה קפיצה חסרת תקדים בסיקור התקשורתי של העידוד כספורט תחרותי לגיטימי, ולפתע הוליווד הילכה בנתיב חדש: המעודדת לא צריכה לבחור בין להיות סקסית ללהיות ספורטאית - היא יכולה להיות שתיהן בו-זמנית.

אז אחרי שהוליווד הוכיחה מה שהיה להוכיח והטמיעה את הרעיון שהמעודדות הן ספורטאיות עצמאיות ורציניות, הגיע הזמן להתחיל לשחק ברעיון. ב- 2006 העולם הכיר ב"גיבורים" את קלייר בנט (היידן פנטייר, שנפטרה לפני זמן קצר), בדיוק הטיפוס שהייתם מצפים לראות על הקווים, אלא שהפעם היא מגיעה עם בונוס - יכולת לריפוי עצמי. בפעם הראשונה, כמו שאומר הסלוגן שליווה את התוכנית, הצלה של המעודדת באמת יכולה להציל את העולם.

בסרט "הורמונים בפעולה" (Sugar & Spice) מ-2001 חבורת מעודדות משתמשת בכל מה שהפך אותן לקבוצה מושלמת - משמעת, תיאום ואקרובטיקה - כדי לתכנן שוד בנק. ב"הגוף של ג'ניפר", סרט אימה קומי מ-2009, ג'ניפר היא המעודדת היפה והסקסית, אבל הפעם כל הג'אז הזה הופך למלכודת קטלנית לגברים שמתקרבים אליה. קווין פאברי בסדרה Glee מתחילה כמעט כקריקטורה של קפטנית המעודדות הנבזית, אבל הריונות, נידוי ומשברים חברתיים הופכים אותה בהדרגה לדמות הרבה יותר מורכבת. ליילה גאריטי ב"אורות ליל שישי" (Friday Night Lights) מתחילה על תקן החברה של כוכב הפוטבול, אבל מגלה להפתעתה שיש לה חיים והצדקה גם כשהוא לא בתמונה.

ואתם יודעים איך זה: במקום שבו יש אימונים, מבחנים, הדחות, יריבויות, פציעות וגיבורים, יש גם ריאליטי, או לפחות דוקו-ריאליטי. בעשור הראשון של שנות ה-2000 צצו שלל סדרות שבהן לא הייתם צריכים לקנות כרטיס למשחק כדי לצפות במעודדות - הן היו הסיפור עצמו. ב-Making the Team מבית DCC, שתיעדה את האודישנים וההכשרה של קבוצת המעודדות והפכה את התהליך הזה לסוג של סדרת מתח. Cheerleader Nation עקבה אחרי נבחרת המעודדות של תיכון בקנטקי ו-Cheer Perfection עשתה את אותו הדבר אבל עם קבוצת עידוד תחרותי בארקנסו.

ב"צ'יר", סדרת הלהיט של נטפליקס מ-2020, הכרנו מקרוב את המחיר הפיזי הבלתי נסבל של המקצוע, והבנו שההצלחה נקנית בהרבה כאב. העסקה הזאת מתבצעת בחדרי האיפור, במבחני הקבלה, באימונים, בבכי אחרי ההדחה ובוויכוחים על השיער ובהחלמה מפציעות. וכמובן, אי אפשר שלא להזכיר את "המעודדות של דאלאס קאובויס" (America's Sweethearts: Dallas Cowboys Cheerleaders), סדרת להיט נוספת של נטפליקס שעוקבת אחר הקבוצה האיקונית ושהעונה השלישית שלה עלתה ביוני האחרון. ממנה אנחנו למדים בעיקר איזה מאמצים כבירים - וכמעט לא הגיוניים - מושקעים מאחורי הקלעים בליטוש מופע של מעודדות, ואיזה מחיר הן משלמות. לצד אלה יש גם התפתחות חיובית: מעונה לעונה המעודדות עצמן הופכות לסלבס, כשבעונה השנייה הן אפילו נאבקו על השכר שלהן ובעונה השלישית כבר נהנו מעליה של 400 (!) אחוז. ריספקט.

ובכל זאת, במקום שבו אנחנו מקבלים את המעודדות במקום החשוף והתובעני ביותר שלהן, מתבררת אמת נוספת על הגלגול הנוכחי של המעודדת בתרבות: היא מעולם לא הפסיקה להיות רזה, יפה, מטופחת וייצוגית, לצלוח שיעורי נימוסים ולהגיע עם פחות מ-20 אחוזי שומן בגוף לצילומי לוח השנה, בארבע וחצי לפנות בוקר. למעשה פשוט התווספה לה דרישה נוספת למנילה: להיות גם אתלטית. והרשימה, אגב, לא נגמרת שם. המעודדת המודרנית מתבקשת - שלא לומר נתבעת - להבין בפוטבול, להפגין כריזמה בראיונות מול מצלמה, חלקן אף נדרשות לעבור מבחן בעל פה שבו הן מתבקשות להפגין התמצאות במצבם הפיזי של שחקנים בעונה, ומשם גם לפרט את ראשי התיבות של ה-CIA ותפקידו ו"לתחזק אינטליגנציה פוליטית", כדי לוודא שהן לא "סתם יפות".

אז כן, מסתבר ששוב המהפכה שהייתה אמורה לשחרר נשים מסטריאוטיפ מגביל ולהעניק להן חופש לא בדיוק הורידה מהן מחויבויות אלא פשוט הוסיפה להן שיעורי בית, ממש כמו בחיים עצמם. אז בפעם הבאה שאתם רואים מעודדת מחויכת או מרוסקת, תזכרו: היא כבר עודדה את כולם, אולי הגיע הזמן לעודד גם אותה.