שולי רנד הוא בדחן, אבא ונוכל קטן - בסרט שישאיר לכם חיוך על הפנים

אחרי ״אושפיזין״ ו״אגדת חורבן״, גידי דר ושולי רנד שבים לשתף פעולה ב״הבדחן״: רנד מגלם בדחן ירושלמי כושל שמנסה לגייס כסף לחתונת בתו, ומזהה הזדמנות אצל חבר ילדות עשיר שהגיע מאמריקה. בין הומור, יידיש וכליזמרים, הסרט מחיה את העיירה היהודית בלב ירושלים של ימינו - ומגיש אגדה טובת לב על משפחה, חברות וחולשות אנושיות

יצירתם המשותפת של גידי דר ושולי רנד תופסת מקום משמעותי בתולדות ייצוגה של החברה החרדית בקולנוע הישראלי. במשך עשורים רבים נעדרה החברה החרדית כמעט לחלוטין מהמסך הישראלי, אך בשלושת העשורים האחרונים הפכו דמויותיהם ועולמם של החרדים לנוכחות בולטת יותר ויותר בקולנוע המקומי. את הייצוגים הללו אפשר לחלק, בהכללה, לשני סוגי מבט: מבט חיצוני, של יוצרים חילונים המתבוננים בחברה החרדית מבחוץ, כפי שנעשה למשל ב"קדוש" ו"הסודות"; ומבט פנימי, של יוצרים ויוצרות שצמחו מתוך החברה החרדית או הדתית, כמו ב"חופשת קיץ" וב"למלא את החלל". שיתוף הפעולה המתמשך בין דר לרנד מציע אפשרות שלישית, המשלבת בין שני המבטים הללו. דר הוא יוצר חילוני, ואילו רנד, שחי ופעל במשך שנים בעולם החילוני טרם חזר בתשובה, מביא עמו היכרות אינטימית עם שני העולמות. המפגש ביניהם מייצר שתי נקודות מבט על החברה הישראלית ועל מקומה של המסורת היהודית בתוכה.

זהו שיתוף פעולה מסקרן במיוחד, שהניב עד כה יצירות שונות מאוד זו מזו בצורתן ובתוכנן. "האושפיזין" (2004) היה סרט פורץ דרך באופן שבו העניק ביטוי למפגש בין העולם החילוני לעולם הדתי במסגרת של אגדה מודרנית, ששילבה בין אמונה, הומור וריאליזם יומיומי. סרטם המשותף הבא, "אגדת חורבן" (2021), פנה אל העבר היהודי ואל אחד האירועים המכוננים בתולדותיו – חורבן בית שני. באמצעות רצף מרהיב של ציורים דוממים, שהקול והתנועה הקולנועית מפיחים בהם חיים, שב הסרט אל האירועים שהובילו לחורבן, תוך הישענות על מקורות שאינם שכיחים בקולנוע הישראלי: אגדות חז"ל ותיאוריו ההיסטוריים של יוסף בן מתתיהו ב"מלחמת היהודים". בשני המקרים, גם אם בדרכים שונות בתכלית, ניכר ניסיונם של דר ורנד להפוך את המסורת היהודית למקור חי של סיפורים, דימויים ומשמעויות קולנועיות.

סרטם החדש, "הבדחן", שהיה מועמד השנה לתריסר פרסי אופיר והקרנת הבכורה העולמית שלו נערכה בפסטיבל טרייבקה הניו-יורקי, חוזר אל הטריטוריה המוצלחת שבה פעל "אושפיזין". אגדה יהודית מודרנית טובת לב שישנה בו אהבה רבה לעולם החרדי (מה שוודאי לא ימצא חן בעיני הנגועים בחרדופוביה העכשווית). זהו סרט שצופים בו עם חיוך רחב, וייחודו הוא בכך שהשפה המדוברת בו היא בעיקרה יידיש. אז כן, הדמויות בחלקן מוגזמות ומגוחכות, כמו בכל סיפור אגדה; אבל זהו קודם כל סרט שמבקש להתחבר למקורותיו היהודיים, ולזהות את העיירה היהודית של פעם, השטייטל, גם בירושלים של ימינו, שבה מתרחשת העלילה. באופן כמעט פרדוקסלי, זהו סרט שקורה בהווה אבל מתרחש בעבר.

הבדחן הוא דמות מסורתית בחתונות חסידיות, זמר וקומיקאי שתפקידו ללוות את החתונה באמצעות דיבור בחרוזים ושירה, כמו גם לעג לדמויות סמכות. בסרט רנד מגלם את דמותו של אחד כזה, מוישה שטריקר שמו, מי שהיה אחד מגדולי הבדחנים בירושלים, אבל התמכרותו לאלכוהול הביאה אותו ואת משפחתו לחיי עוני. את אשתו של רנד מגלמת צופית גרנט-רנד, רעייתו גם בחיים, כשם שב"אושפיזין" גילמה מיכל רנד, רעייתו דאז, את אשת דמותו. הליהוק הזה יוצר טשטוש מסקרן בין הבדיוני לביוגרפי, ומעניק למערכת היחסים שעל המסך ממד נוסף של אינטימיות ואותנטיות. נדמה כאילו משהו מחייו של רנד עצמו מחלחל אל העולם הבדיוני של הסרט (שבו עם בני הזוג מתגוררת גם סבתא בגילומה המשעשע של נירה רבינוביץ').

כאשר בתם היחידה (מלכי גולדמן), הכמעט מזדקנת במונחי החברה החרדית, מוצאת לה סופסוף שידוך בדמותו של צעיר מגמגם – מוישה נדרש לגייס בדחיפות 20 אלף דולר לצורכי החתונה. לגמרי במקרה נודע לו כי חבר ילדותו, ישראל בומצ'יק (טל פרידמן), שהפך לעשיר גדול באמריקה, מגיע לירושלים כדי להשיא את בנו. מוישה רואה בכך הזדמנות להיחלץ ממצוקתו: אם יצליח לשכנע את הגביר לשכור את שירותיו כבדחן בחתונה, יוכל להרוויח את הסכום הדרוש לחתונת בתו שלו. הבעיה היא, שאותו בומצ'יק כבר שכר את שירותיו של בדחן אחר (אילון גולד המצוין), כוכב-על שהגיע במיוחד מאמריקה, וכיצד יוכל מוישה להתחרות בסגנונו המודרני והראוותני של הנ"ל?

מה שקורה בהמשך משלב בצורה מרנינה ממזריות יהודית, מאבק סמלי בין מסורת ומודרנה, שפע של יידישקייט, ובעיקר הבנה עמוקה לחולשות אנושיות. מוישה נוקט בדרכים מפוקפקות לעיתים, אך מעשיו נובעים ממצוקה ומצורך נואש לשרוד, וקשה שלא להישבות בקסמה של דמותו, על כאבה וחולשותיה. רוחו של שלום עליכם נחה על הסרט הזה – את התסריט כתב רנד לפי סיפור מקורי שלו ושל דר – בזכות ההומור והדמויות הצבעוניות, ותיאור עולם שבו נוכלים קטנים וגדולים מתקיימים לצד אמונה בלתי מעורערת בכוחן של חברות ומשפחה.

"הבדחן" לא מבקש לייצר רומנטיזציה של החברה החרדית. הוא פועל במרחב שנדמה סגור הרמטית מכל רמיזה עכשווית, אבל בה בעת שומר על מידה של ריחוק אירוני. זהו סרט שישנה בו אהבה לדמויות ולעולם שהוא מתאר, וקסם השמור לאגדות העיירה היהודית.

רגע קסום כזה הוא סצנה לילית מצוינת שבה נקלע מוישה הנואש לבית כנסת שבו הוא נתקל בשלישיית כליזמר ציורית. החיבור בין המוזיקה היפהפייה, שכמו עולה מתוך העיירה היהודית של פעם, והסיטואציה הלילית הופך את בית הכנסת למרחב שמתקיים מחוץ לזמן, מעין ממלכת רפאים שבה העולם היהודי הגלותי נוכח על צליליו, דמויותיו ורוחותיו. הגבול בין העבר וההווה נמחק, והסרט עצמו חוצה אותו וחודר אל תוך עולם של זיכרון שבו הממשי והרפאי מתקיימים זה לצד זה. העולם החרדי העכשווי הוא פה המשכה החי של העיירה היהודית שאבדה; עולם תרבותי שהעבר ממשיך לפעום בתוכו.

ראוי בהקשר זה לשבח את הצילום הנהדר של גיורא ביח ("לבנון") שאכן מעניק לסביבה הירושלמית מראה כמו-אגדתי, ואת המוזיקה המצוינת שכתב אסף תלמודי. גם צוות השחקנים כולו נהדר: רנד מעניק לדמותו של מוישה משהו מגיבוריו של שלום עליכם, אותם יהודים קטנים שמנסים לשרוד בעולם באמצעות תושייה וממזריות; טל פרידמן מספק לדמותו של הגביר מידה מדויקת של שובבות; ומלכי גולדמן, שהיא מבחינתי התגלית של הסרט, מעצבת דמות של כלה שאינה מסתפקת בציפייה נואשת לחופתה, אלא מגלה נחישות ותושייה בניסיונה לקחת את גורלה בידיה.

"הבדחן" הוא סרט שנועד להיות להיט, גם בקרב קהל מהחברה החרדית. דר ורנד משכילים לחרוג מאותה דיכוטומיה מוכרת של מבט חיצוני ומבט פנימי על החברה החרדית, ובמקומה מציעים מבט שנע בין עבר להווה. התוצאה היא סרט מקסים שמחייה את העולם היהודי של פעם מתוך המציאות החרדית של ימינו. ואולי יש בזה גם תזכורת לכך שהגולה, שהישראליות ביקשה פעם להתנער ממנה, מוסיפה להתקיים בתוכה – לא רק כזיכרון, אלא כעולם תרבותי חי.