גם ברק בכר יודע: היה זה סעיף יציאה ממירוץ האליפות | טור

בליגה שבה כל איבוד נקודות מול קבוצה שאינה אחת מקבוצות הצמרת הוא אירוע שפותח מהדורות חדשות, אי אפשר לרשום 0 מ-9 מול הגדולות. משחק העונה האמיתי של מכבי חיפה, לצערה, יהיה מול נתניה 

ניר צדוק|

להפועל ת"א הכל מסתדר, ולמכבי חיפה הכל הולך הפוך. נכון לתחילת חודש נובמבר, אלו שני הקצוות הכי מרוחקים בטבלת הקארמה של הכדורגל הישראלי. כשפרנאן מאיימבו לא מצליח לנגוח את הכדור לרשת מארבעה מטרים, צונאמי עושה לו טובה ומכניס את הכדור לרשת שלו. כשרועי אלקוקין בועט כדור שעושה את דרכו לאיטו לידיים המושטות של עמרי גלזר, דניאל דאפה שולח רגל ומנתב אותו לפינה השנייה.

יכול להיות שבין הפועל ת"א למכבי חיפה יש פערים גדולים – בעיקרון, מול הראשונה זה סיוט לשחק ומול השנייה חלום – אבל במחצית הראשונה אמש את הפערים הגדולים יצרו דווקא הפרטים הקטנים ביותר. רק השפיץ של שתי רגליים שהונחו בזווית מדויקות הפכו מה שיכול היה להיות 0:0 משעמם ל־0:2 לכאורה נחרץ. קשה לכנות את זה מזל – מכבי חיפה פרוצה בהרבה מאשר הפועל ת"א, ויש יותר סיכוי שדברים מקריים יקרו מולה – אבל מה שזה לא יהיה, מזל או לא, ב־45 הדקות הראשונות הוא הלך עם הטובים.

הפתרון של ברק בכר לבעיה היתה להחליף את כל אגף שמאל שלו. איאד חלאיילי ויילה בטאיי בחוץ, קני סייף וקנג'י גורה בפנים, כאילו הבעיה של מכבי חיפה הייתה שלמגרש יש צד שמאל. הבעיה שלה היתה שלמגרש יש שני צדדים וגם אמצע. למזלה זה לא היה כל כך משנה, כי זו לא הייתה שאלה של רגליים אלא של איבר אחר, בצד שמאל של החזה.

אי־אפשר היה להפריז בחשיבות המחצית השנייה של המשחק אמש עבור מכבי חיפה. זו לא הייתה מחצית אחת בשביל משחק אחד. זו הייתה מחצית אחת בשביל שלושת רבעי עונה. בליגה שבה כל איבוד נקודות מול קבוצה שאינה אחת מקבוצות הצמרת הוא אירוע שפותח מהדורות חדשות, אתה לא יכול לצאת לרחוב עם 0 מ־9 מול הגדולות. אחרי ההפסדים למכבי ת"א והפועל באר־שבע, הפסד להפועל ת"א היה על תקן גזר דין מוות לחלומות של מכבי חיפה. לא פשוט להילחם על החיים, עוד יותר לא פשוט לעשות זאת מפיגור 2:0.

פתיחת המחצית השנייה מול באר־שבע בשבוע שעבר, אז ספגה שלושה שערים בשש דקות, הציגה את מכבי חיפה באור מגמד במיוחד, כמי שיכולה להתפרק ברגע. המחצית השנייה אמש הוציאה אותה טוב יותר, אבל כנראה גם הוציאה אותה, נקודה. תשעה מחזורים לתוך העונה, היא קרובה יותר למכבי נתניה מאשר למקום הראשון. בשבת הקרובה משחק העונה מול אותה נתניה.

ביקום מקביל, שבו כדור הארץ נע על ציר ההיגיון, דקל צינו ניגש לאמאדו סאניה בדקה ה־95 של המשחק בין בית"ר ירושלים לקריית־שמונה, אומר לו שלא ידאג - אולי מוסיף אפילו נגיעה קלה בכתפו כדי לשכנע - זה לא כרטיס צהוב על התחזות כי טימוטי מוזי באמת שם לו גוף. "אני יודע, אני יודע", היה משיב לו סאניה ומתכוונן להמשיך בחייו, או לפחות המעט שנותר מהמשחק, בלי לחיות בתחושה שנעשה לו עוול. אלא מה, ביקום הזה, שבו גם ערכאת VAR לא תמיד מספיקה כדי לתקן את המעוות, צינו הצביע על הנקודה הלבנה וקריית־שמונה זכתה בלוטו אפילו בלי לשלוח טופס.

צינו והטעות בצד - עם כמה שזה קשה - בית"ר ירושלים היא מפעל הפיס בסיפור. היא זו שאיפשרה את הזכייה. תתכבד ותפרע את הצ'ק. לא יעלה על הדעת, אפילו זאת ההרפתקנית של אלמוג כהן שהשחקנים שלו יודעים לרוץ רק קדימה ולא אחורה, מצב של שניים על אחד בדקה ה־95 כשבית"ר ביתרון. יש אשם פרסונלי במקרה הזה - לוקה גדראני שאיבד את הצפון, רץ קדימה ובוטל במסירה שאיפשרה יתרון מספרי - אבל יש בעיקר אשם קונספטואלי.

בעצם, סיטואציה כזאת כנראה כן תעלה על הדעת של אלמוג כהן. זו הרי לא הייתה הפעם הראשונה - גם לא השנייה, השלישית או הרביעית שקריית־שמונה הגיעה לרחבה בהתקפת מעבר שנשענה על המהירות של סאניה. למזלה, קבלת ההחלטות הלא החלטית של מור סימנטוב הצילה אותה בפעם הראשונה, השנייה, השלישית והרביעית. בחמישית הוא כבר לא היה מעורב בסיפור, וכך נוצר הפתח לטעות שופט שלקחה לבית"ר שתי נקודות מול קבוצה שהפסידה לשלוש מארבע יריבותיה של בית"ר לצמרת בהפרש שערים מצטבר של 8:1.

צינו אולי אשם, אבל אלמוג כהן אחראי. זה בסדר להאמין בשיטת משחק אגרסיבית, אבל יש מקום לניואנסים. אי ־אפשר ללחוץ כל הזמן על הגז. גדראני יצא קדימה ופתח בור שכזה בתוך הקשר רחב שבו בית"ר תמיד מתנפלת, אפילו כשלא חייבים. "הפנדל הוא העונש שלנו על זה שבדקות האחרונות שיחקנו באש", אמר אלמוג כהן לשחקניו, כך לשון הדיווחים, ושיחק בידיו עם המצית.

למכבי נתניה יש בעיה. היא פחות טובה במובהק מחמש הקבוצות שמדורגות מעליה, ויותר טובה באותה נחרצות מהשמונה שמתחתיה. המקום שבו היא נמצאת בטבלה, השישי, הוא בו־זמנית הכי גבוה והכי נמוך. אין לה לאן לעלות, ולא מתקבל על הדעת שתרד. המרחק בין הרצפה לתקרה שלה כל כך קטן, שלא נותר שם מספיק מקום כדי שתעמוד. מכבי נתניה יכולה רק לשכב. זה נורא. כשאלו החיים, כשמבחן התוצאה יכול להציע להם כל כך מעט, מתפתחת חשיבות עליונה לצורה. יותר מלכל קבוצה בליגה, אפילו יותר מלבית"ר ירושלים והאתוס האסתטי שלה, למכבי נתניה מודל 2026/7 חשוב לשחק כדורגל טוב. מה שזה לא אומר, כולם מבינים למה הכוונה. לתוצאות יש גבול במקרה של נתניה. ליופי לא. אפשר להיות במקום השישי ולחיות בצבעים עזים בהרבה.

בוודאי שאם מכבי נתניה הייתה עכשיו במקום השלישי והכדורגל היה בלתי ניתן לעיכול, אוהדי נתניה היו חושבים שהעולם יפה. אבל זו היפותזה. היא לא במקום השלישי. היא לא יכולה להיות. והעולם לא יפה. הנה, נתניה היא הקבוצה היחידה שניצחה ביום רביעי. בית הדין העניק לה ניצחון טכני על הפועל פ"ת ועוד שתי נקודות. זה נחמד, אבל נקודות זה לא מספיק. הראש לא זוכר ולא סופר נקודות טכניות כמו שהוא סופר נקודות על הדשא. גם הוא מפעיל עליהן כוכבית, כמו הטבלה.

אוהדי נתניה לא היו בדיון וצעקו "ישששש" בפראיות אינסטינקטיבית כמו אחרי שער ברגע שהדיין היכה בפטיש. הם זוכרים שהיו זקוקים לפנדל בתוספת הזמן של אותו משחק כדי להשוות מול הפועל פ"ת, שהפסידה בשבעה משמונת משחקיה האחרים העונה. והם זוכרים את השוויון של טבריה בדקה ה־90. והם זוכרים את התיקו הביתי עם הפועל ירושלים בשבת. בשביל רוני לוי, הם מתחילים לזכור יותר מדי.