בייבי בלוז - חלק חמישי

לאבא היה רק תצלום אחד שבו הוא ילד קטן, אולי בן ארבע. התצלום היה בשחור לבן והוא היה מטושטש וראו בו את הוריו, סבא וסבתא שלי שכבר לא היו קיימים, ואת דוד מוטל'ה, שידעתי שהוא קיים וגר בארצות הברית.

ההוכחה לקיומו של דוד מוטל'ה הגיעה בשלוש צורות. פעם בחודש הגיעה איגרת אוויר כחולה, שוליה מפוספסים בכחול ובאדום, צבעי הדגל של ארצות הברית. האיגרת נכתבה ביידיש. תמיד הצלחתי לקרוא קצת, כי יידיש כותבים באותיות של עברית, אבל זה בכל זאת נראה משונה. זיהיתי את ההתחלות ואת הסופים. טַיֶיערֶע בְּרידֶער זה אחי היקר. מוטל'ה כתב מאות איגרות שהתחילו כולן במילים "אחי היקר". ובסיום, "דיינֶע קליינֶע ברידער מוטל'ה". לנצח הוא חתם "אחיך הקטן". כאילו היה צריך להזכיר לאבא מי הוא. כאילו היה עוד אחד בעולם שהיה יכול לשלוח איגרת כזאת לאבא, ואם לא תופיע חתימת הזיהוי בסיום אבא לא יֵדע מי השולח.

ואולי זה היה בגלל שמוטל'ה לא היה כמו אבא. אמא אמרה שמוטל'ה לא יכול לשכוח את הילדוּת שלו, הוא לא רוצה לשכוח, היא אמרה. הוא לא השלים אף פעם עם העובדה שהוריו ואחותו ואחיו הקטנים נרצחו בכפר שבו היה ביתם. הבית שאבא ומוטל'ה השאירו מאחוריהם כאשר נמלטו לרוסיה. פעם שמעתי שאבא אמר לפואד ולאמא שמוטל'ה לא מאמין שזה קרה כי אין "הוכחות חותכות". מוטל'ה פנה לכל ארגון יהודי שהיה בעולם, ליד ושם, לאלי ויזל ולכל מוזיאון וארכיון שאי פעם פרסם את עצמו בעיתונות היידיש של האמריקאים, ופעם אחר פעם מסר את שמות בני המשפחה האבודים. בכל איגרת אוויר היה פירוט על זה שהוא שלח בקשה ועל זה שהוא מחכה לתשובה. אבא היה מספר לאמא את עיקרי הדברים ואז היה משטח את האיגרת כדי שתתפוס פחות מקום בארונית של המסמכים החשובים ומתייק גם אותה.

היתה תקופה קצרה שבה נראה שמוטל'ה מתייאש והוא התחיל לדלל את הפניות שלו, או שהוא פנה אבל לא כתב לנו על זה, אבל קצת לפני שהגעתי אליו, בראשית שנות השבעים, כאשר החלו יהודים לצאת מברית המועצות והגיעו גם לישראל ולקנדה ולארצות הברית, החיפושים של מוטל'ה חזרו ביתר שאת ונהפכו לאובססיה של ממש. המון מודעות של חיפושי קרובים הציפו אז את ה"פארווערטס". אבא אמר שסביר להניח שיותר משחיפשו יוצאי ברית המועצות הטריים בני משפחה אבודים, שאולי בסוף לא נרצחו באוקראינה, הם חיפשו קרובי משפחה שיכתבו להם מכתבי המלצה לגרין קארד, אבל למוטל'ה זה לא שינה שום דבר. הוא המשיך לחפש, אך מעולם לא מצא, ומעולם לא הניח לעובדה ששמות הוריו ואחותו ואחיו הקטנים הופיעו בקביעות ברשימות הנרצחים של מחוז ווהלין לייאש אותו עד שיפסיק את החיפושים. ואולי בגלל זה הוא חתם תמיד על האיגרות שלו "דיינע קליינע ברידער מוטל'ה", כדי שלא יטעה אבא ויחשוב שמדובר באחיו הקטן ברוך, הנרצח נעדר.

פעם בשנה היה מגיע מכתב של ממש, לא איגרת. מעטפה עם בולים ובתוכה תצלומים צבעוניים של מוטל'ה, של הבית של מוטל'ה, בית חד קומתי עם גינה קטנה ודשא ירוק מאוד, שעליו שני כיסאות נוח. על אחד מהם ישבה אשתו של מוטל'ה, ששמה הוחלף לרייצ'ל לאחר שהתאהבה בדוד מוטל'ה והתגיירה, אבל כאשר נולדה, בפולניה, היא היתה נוצרייה שקראו לה וַרבָרָה, ואמא קראה לה בתיעוב "הגויה הפולנייה". על ברכיה של רייצ'ל וַרברה ישב בנם היחיד, ילד בלונדיני שקראו לו שון.

ההוכחה השלישית הגיעה פעם בשנתיים בצורת חבילה גדולה ובה בגדים בשבילי. כשהייתי בת חמש היתה בתוך החבילה גם בובה גדולה ממש, עם תלתלים צהובים ושמלה תכולה, והיא ידעה לפקוח ולעצום עיניים בעצמה מדי דקה.

התצלום המשפחתי היחיד והדהוי שהיה לאבא לא מוסגר ולא הוצב בסלון כמו אצל חברים אחרים שלי מהכיתה, שגם להם היו יכולים להיות סבא וסבתא אבל הם חיו רק במסגרות שעל הקיר. התצלום שלנו הוחבא באלבום שהוחבא במזנון. למרות שהתצלום היה מטושטש היה ניתן להבחין בו בהורים של אבא ובאבא ובמוטל'ה. פעם אחת הראו לי אותו ואמרו לי מי הוא מי וזהו. אף אחד לא סיפר מה קרה להם מאז התצלום. אמרו רק שהם אינם עוד. כאילו הוסכם שעל זה לא מדברים ולכן לא דיברתי, אבל חשבתי על זה כל הזמן. ובגלל זה ביאליק כל כך התאים, ביאליק היה החתיכה הכי גדולה שהשגתי לפאזל.

ידעתי שאני צריכה להמשיך ולחפש עוד יתומים אבל לא כל היתומים התאימו כל כך טוב כמו ביאליק. לפני שלמדתי לקרוא אבא היה קורא לי בכל ערב פרק מהספר "אוליבר טוויסט". אחרי שמצאתי את ביאליק זה לקח לי בדיוק שבוע להחליט שגם אוליבר טוויסט היתום, שמתגלגל מבית היתומים לכנופיית הילדים הכייסים של פייגין הגנב הוא אבא שלי, והסיפור הוא עליו. אבל כשאבא הראה לי את הציורים בספר ראו שם אנשים שנוסעים במרכבות, ואני שאלתי את אבא אם כשהוא היה קטן גם הוא נסע במרכבות, והוא צחק ואמר, לא במרכבות, ברכבות.

הייתי בת עשר ועמדתי מתחת לחמורים. החמורים היו העמודים שעליהם ניצב הבניין והם יצרו מתחת לשיכון רווח שהיה מספיק בדיוק לאדם קטן, אבל הרווח היה רק מאחורי הבית. אבא אמר לי שקוראים לזה החמורים כי פעם היו עומדים שם החמורים של הפועלים הערבים ואוכלים חציר. אני לא ראיתי שם אפילו חמור אחד אבל אולי הגעתי מאוחר מדי. החלל של החמורים הסתיים בתקרת בטון מושחרת ועל הקרקעית היה חול רך מעורב באבני חצץ. בצד המקביל, בחזית השיכון, היו שיחים עם פרחים כחלחלים ודביקים שלא ידעתי מה שמם, ולפעמים היו גם שיחי יסמין שאותם כן זיהיתי כי אמא אהבה אותם והיתה קוטפת לפעמים כמה ענפים ושמה בצנצנת שטופה של ריבה. שם היו הבלונים של הגז וגם מחילות צרות היו מתחת לבתים בחזית, ורק חתולות היו יכולות לחדור בעדן אל תוך החמורים, וגם הן נכנסו לשם רק כשהן היו צריכות להמליט.

למעלה היה עולם של מעלה ובחמורים היה עולם של מטה. העולם הזה נולד מחדש בכל יום אחר הצהריים ונמשך עד שהיו יוצאות האמהות של כל הילדים וצועקות להם לחזור הביתה. לנה מעולם לא יצאה לצעוק. מה שהחזיר אותי הביתה היה האיום החמוּר והאזהרה המפורשת שלה שכאשר מחשיך יש סיכון גדול וממשי להיבלע בשקים של חוטפי הילדים.

לנה ידעה כל מה שהיה צריך לדעת על חטיפת ילדים. בראש מערך החוטפים עמד נחמן פרקש, שאני בכלל לא הבנתי בשביל מה הוא צריך לחטוף ילדים אם הוא בורח מהשוטרים, ילדים הולכים לאט מדי, אבל לא העזתי להתווכח עם לנה על זה, היא לא אהבה ויכוחים. היא הראתה לי תמונה של נחמן פרקש בעיתון. היו לו זקן וכובע קסקט כזה של פעם כמו שהיה רק לזקנים בשכונה. לנה אמרה שהוא הולך כפוף כי יש לו שק כבד על הגב, שק מלא בילדים חטופים. לפעמים באמת היה עובר בשכונה, ותמיד בצד של החמורים, אדם שנראה ממש ככה ואז הילדים היו בורחים וצועקים, נחמן פרקש, נחמן פרקש.

כעבור עשרים שנה פגשתי את נחמן פרקש בלילה, בשולי הכביש ליד הסיבוב הגדול של הר מירון. אני שכבתי מרוסקת לצד המכונית שלי. פרקש הרים את ראשי והניח אותו בזהירות על ברכיו. דם ירד לי מהפה כשניסיתי לדבר. אמרתי, רובין, רובין. הוא לא הבין. הוא אמר רק, שקט, שקט. המקום והזמן לא התאימו לסמול טוק, ולכן לא יכולתי לספר לו שכבר ראיתי אותו כמה פעמים בראש פינה ושבילדותי הוא היה האיש שבעזרתו הפחידו ילדים לפני ארוחת הערב. ואולי ממילא כבר ידע.

זה היה יום שני והשעה היתה ארבע אחר הצהריים והחמורים היו ריקים לגמרי ורק אני הייתי שם לבדי. כל שאר הילדות בשכונה היו מכונסות בדירה של לידיה, המורה לבלט, עולה חדשה מדרום אפריקה. אל הפסנתר ישבה סימה, השכנה הצעירה שגרה מעל לידיה. כולם ידעו שהחלום של סימה הוא להתקבל ללהקה צבאית, ומכיוון שלא היה לה פסנתר משלה לאימונים היא הסכימה ללוות את שיעורי הבלט בנגינה ואחר כך היתה נשארת ומתאמנת לקראת הבחינה הגדולה ללהקה.

הילדות שהלכו לבלט לבשו בגד גוף ורוד או שחור ונעלו נעלי בלט שחורות עם רצועת גומי. גם אני רציתי ללמוד בלט אבל לא רשמו אותי כי לנה פסקה שאין כסף לזה, ואבא לא התווכח עם אמא על כסף. ביקשתי רק פעם אחת ויותר לא כי לנה אמרה לא וכשהיא אמרה לא מיד הרגשתי רעה על זה שבכלל רציתי, כי הדרך שלה להגיד לא היתה קשורה תמיד לדברים מפחידים ועצובים, לכל הדברים הרעים שקרו לאבא כשהוא היה קטן. היא לא אמרה אף פעם איזה דברים אבל היה ברור שאם אני מבקשת משהו בשביל עצמי אני כאילו מוחקת את זה שאבא הוא יתום שאיבד את הוריו במלחמה ולכן אין לי סבא וסבתא ומכיוון שאבא גם איבד שם את אחיו ואחותו הקטנים, שנרצחו יחד עם ההורים, ורק הוא ודוד מוטל'ה שרדו, אין לי גם הרבה דודים ובני דודים, ואני בכל זאת זכיתי להיוולד ולחיות אז זה בהחלט צריך להיות מספיק מעל ומעבר ולא צריך להוסיף על זה גם ריקודי בלט, שצריך לשכוח מהם עכשיו ומיד, ולא ביקשתי יותר כי זה כבר היה כמעט כמו לרקוד על המתים.

אבל הקשבתי לשיעור מלמטה. הדירה של לידיה היתה בקומה הראשונה, ממש מעל החמורים, והיה אפשר לא רק לשמוע את צלילי הפסנתר אלא גם את הוראות ההפעלה הקצובות: פְּלִי יֶה, רֵ לֵ וֶוה. פוינט, פְלֵקְס, ואת רקיעת חמישה עשר זוגות הרגליים הקטנות בהתאמה לפקודות, אם כי לא תמיד באותו הקצב.

בחמש בערב השיעור הסתיים וחיכיתי שהילדות יתפזרו. התביישתי שיראו אותי מאזינה בגניבה לשיעור הריקוד. התחיל להחשיך וידעתי שהיום כבר אף אחד לא יבוא לשחק איתי בחמורים. אבל בדיוק כשחשבתי ללכת הביתה, סימה התחילה להתאמן למבחנים של הלהקה. היא ניגנה בפסנתר ושרה בקולה הצלול את "פרח הלימון". נדבקתי למקום ולא יכולתי לזוז. הלב שלי התרסק. "בין פרחי לימון יקרוץ לי כוכבי אשר אבד."

סימה שרה את השיר פעמיים. אחר כך היא עברה לשיר אחר, באנגלית. חיכיתי עד הסוף ולא זזתי ממקומי. שום נחמן פרקש לא עבר בסביבה ואם הוא היה עובר ואפילו נעצר לידי ופותח את השק החום המלוכלך והגדול שלו, אני לא הייתי רואה אותו. בעיניים שלי היו רק דמעות.

השירים של סימה פעלו עלי כמו הקוֹלָן של המורה למוזיקה. הצלילים לכדו את כל מה שכואב לי ונשארו בתוכי ולא זזו משם יותר. והכואב התאים לי בדיוק ונדבק לי ללב. שמעתי אותו שם בתוכי כמו הד בין קירות של בית ריק, כמו ששמעתי את עצמי כשעברנו לגור כאן, בבית החדש, והבית היה ריק. אחר כך הבית התמלא בדברים שלנו וההד הלך לאיבוד אבל הכואב של הקולן נשאר לתמיד. הכואב הזה רעב והוא מחפש כל הזמן מילים, הוא רוצה לטרוף מילים כי רק עם מילים הוא יכול לפרוץ החוצה. כוכבי אשר אבד. תרבינה הרעות התלאות. אוליבר טוויסט. הרוזן ממונטה כריסטו. לאבא שלי היה עותק בלוי של הספר הזה בפולנית והוא סיפר לי עליו, על אדמונד דאנטס.

בסוף יצאתי מהחמורים ורציתי ללכת הביתה. אבל בדיוק אז עברו ריטה וליזי, שתי אחיות ערביות שגרו בקצה הרחוק של השיכון. גם הן לא הלכו לשיעורי הבלט של לידיה.

ריטה וליזי עצרו לידי.

"רוצה לבוא אלינו לראות טלוויזיה?"

לאף אחד בשכונה עוד לא היתה טלוויזיה. גם בבית של ליזי וריטה הטלוויזיה היתה אז מכשיר פלא חדש. מאז שהגיעה אליהן הטלוויזיה הסלון שלהן נהפך לאולם קולנוע כל יום בין השעות חמש לשבע בערב. ההורים שלהן תמיד היו בעבודה, היתה להם חנות מעדנים בוואדי ניסנאס. ההזמנה לצפות בטלוויזיה שלפה אותי מאפלולית העצב של החמורים. רציתי.

ישבנו על השטיח מול הטלוויזיה, שניצבה על שידה. שאר הסלון היה חשוף. כאן לא היו הכורסאות ומפיות התחרה של לנה. היתה ספה אחת, אבל היא נדחקה אל הקיר, והטלוויזיה היתה מכוונת ללבנון.

"עכשיו יש 'פופאי'," הסבירה ליזי, "ותכף יהיה 'בוננזה'."

ריטה עמדה במטבח, ולמרות שהיא היתה גדולה ממני רק בשנה, התפקיד שלה היה להכין ארוחת ערב לכל בני המשפחה, שכרגע עוד לא היו בבית. היא חתכה סלט, פרסה לחם לבן. אצלנו בבית לנה אפילו לא הרשתה לי לאחוז בסכין.

בין "פופאי" ל"בוננזה" היו פרסומות. גזוז בכל הצבעים, ממתקי שוקולד, חיוכים מלאים בשיניים מנצנצות, גבינת משולשים של הפרה הצוחקת. לא הכרתי אף אחד מהמאכלים האלה, חוץ מהמשולשים, אבל שלנו לא היו עם פרה צוחקת, הם היו סתם משולשים.

ואז התחיל "בוננזה" ואני כבר לא ידעתי מה קורה סביבי. הסוסים היו הסוסים שהיו בחצר של אבא. המעט שבמעט שמדי פעם הוא סיפר לי על ילדותו התכווץ למשפט אחד: כשהיה קטן הוא היה מטפל בסוסים.

כשהסתיים החלק של "בוננזה" ההורים של ליזי וריטה חזרו מהעבודה וגם האח הגדול חזר. הם הזמינו אותי לאכול איתם ארוחת ערב אבל כשראיתי שהשעה כבר שמונה רצתי מיד הביתה.

בבית היתה רק לנה, ואיך שפתחתי את הדלת ראיתי שהיא באמצע ההתרוצצות בין המרפסת למטבח, כי אלה היו שני המקומות שבהם היה חלון תצפית לשני הכיוונים של הבית. יכולתי גם לראות איך היא חצויה לשניים בדיוק. חצי אחד שדואג לי דאגת מוות כי אמא צריכה כל הזמן לדאוג לי ולהחזיק אותי בחיים. כי אני הילדה ולילדה צריך לדאוג. היא צריכה להאכיל אותי ולהלביש אותי ולחפוף לי את השיער ולבדוק שצחצחתי שיניים ושלא נדבקתי בכינים מהילדים של העולים החדשים (לנה היתה בטוחה שלכל העולים החדשים יש כינים והיא לא הסבירה למה). אמא לא יכולה שיקרה לי משהו, אסור שיקרה לי משהו, כי אני הדבר הכי חשוב בבית הזה לאבא, ואמא תעשה הכול בשביל אבא.

בחצי השני שלה ראיתי שהיא רוצה לתת לי סטירה, אבל היא לא עשתה את זה כי אבא לא הרשה להכות ילדים. פעם אחת הקשבתי להם בשעה שאמא פירטה באוזני אבא את רשימת השכנים שמכים את ילדיהם ועד כמה שזה יעיל. עובדה. הילדים האלה היו צייתנים ופחדו מההורים שלהם. "אני לא רוצה שיפחדו ממני," אמר אבא.

"איפה היית?" לנה השתוללה.

"אצל ליזי וריטה," אמרתי. "ראינו טלוויזיה, לא שמתי לב שנהיה מאוחר."

"ליזי וריטה?" רשפה לנה, שכעסה על עצמה שלא חשבה על זה קודם, אבל לנה לא ידעה לכעוס על עצמה אלא רק לפזר החוצה את הכעסים שלה. "אבא קרא לפואד בטלפון, והם מסתובבים עכשיו ומחפשים אותך בכל השכונה."

לפואד היה טקסי. ולכן היו קוראים לו תמיד בכל מצב חירום, גם כשאיחרו לחתונה או להלוויה, אז ברור שקראו לו אם מיכל הלכה לאיבוד. כדי להשיג את פואד בטלפון אבא היה צריך ללכת לטלפון הציבורי, לשלשל אסימון, להתקשר לתחנת המוניות בחסן שוקרי ולבקש מהסדרן שמוליק, שמכיר אותו כי הוא החבר הכי טוב של פואד, שימצא את פואד וישלח אותו לאבא. כל זה לקח שעה לפחות. אז כנראה בזמן שראיתי "בוננזה" לנה יצאה מדעתה ואבא עישן סיגריות רויאל במרפסת.

גם פואד וגם אבא נשארו כמה שנים בצבא קבע ואז השתחררו, קצת אחרי שנולדתי. אבל בעוד אבא החליט להפוך לפועל בסולל בונה ולהתעסק ביציקות ברזל (לפעמים כשהיינו נוסעים להדר הוא היה מראה לי בגאווה מקומות שהוא יצק, פתחים של מחילות ניקוז לגשם, לוחות במדרכה עם טבעות ברזל כבדות. זה היה יפה) פואד רצה להיות עצמאי. בכל פעם הוא היה מזכיר לאבא איך הוא ניסה לשכנע אותו שיקנו טקסי בשותפות, ואיך אבא נכנע ללנה שלחצה עליו מהצד השני, שהכי חשוב זה להשיג עבודה עם קביעות. וככה יצא שאבא יצא בכל בוקר בחמש כדי לתפוס את ההסעה של הפועלים לעבודה, ובאותה שעה פואד חזר הביתה אחרי לילה ארוך בעיר התחתית.

בשבתות לנה תמיד אמרה לו, "מתי תפסיק להסתובב בסטנטון, מתי תפסיק להסתובב ברחוב עיראק. מה יש לך לחפש שם בלילה? רק שיכורים."

"אני רווק," פואד היה עונה לה. "אף אחד לא מחכה לי בבית."

ופה היו עוצרים. השיחה נקטעה תמיד כשפואד היה אומר, "אני רווק", כאילו ידעו למה הוא לא מתחתן ובחרו לשתוק. אבל מהמקום שבו ישבתי על השטיח ושיחקתי עם הבובה שלי, שעוצמת ופוקחת עיניים בעצמה בכל דקה, יכולתי לשמוע את השיחה נעצרת. כי זה עשה רעש. כמו מכונית ליד מעבר חציה. ואז היו הולכים אל הצד השני, הבטוח, של השיחה. אבל כשפואד היה רואה את העייפות על פניו של אבא, שלפעמים נרדם בארוחת שישי בערב עוד לפני משחק הקלפים והשאיר את פואד ולנה לשחק לבד, הוא היה בכל זאת ממשיך לנסות לשכנע אותו לעזוב את סולל בונה ולהצטרף אליו לטקסי.

"תעזוב אותך מהקולחוזים האלה," היה אומר לו. "בוא נהיה שותפים. הטקסי יעבוד עשרים וארבע שעות. נהיה עשירים."

אבל אבא ולנה רצו משכורת קבועה. הם רצו תנאים.

"ואם הצנע יחזור?" היו שואלים. עבודה קבועה זאת עבודה קבועה.

"שיהיה צנע," אמר פואד. "שתהיה מלחמה. שיהיה המבול. זה טקסי. זה לוקסוס. אלה שצריכים טקסי לא ייסעו פתאום באוטובוסים ולא ילכו ברגל. אצלם אף פעם אין צנע."

עכשיו הם הסתובבו יחד בטקסי וחיפשו אותי בזמן שלנה הגישה לי ארוחת ערב קלה ועצבנית. חתכה את העגבניות ופרסה באלימות לחם שחור אחיד ומעכה עליו גבינת כנען. אחר כך יצאה לטלפון הציבורי והודיעה לשמוליק הסדרן שיחזיר את אבא ואת פואד הביתה. כשהיא חזרה היא אמרה לי, "אבא שלך בן אדם חולה."

"מה יש לאבא?"

"יש לו חיים קשים, זה מה שיש לו. הוא לא צריך עוד דאגות כאלה, להסתובב ולחפש אותך בלילה בכל השכונה."

"רק ראיתי 'בוננזה'," התחלתי אבל השתתקתי. החטא שלי כבר היה יותר מדי גדול עכשיו בשביל תירוצים.

"את יודעת שאבא שלך איבד את כל המשפחה שלו במלחמה?" חזרה לנה לְמה שהיא עשתה הכי טוב. להשתמש בחיים של אבא בכל פעם שמשהו לא מצא חן בעיניה.

"רק רציתי לראות 'בוננזה'," אמרתי.

"'בוננזה'," רשפה לנה. "'בוננזה'."

היא השתתקה לרגע אבל היא עוד לא גמרה לכעוס עלי.

"את יודעת שאבא שלך חזר אחרי המלחמה לבית שלו בכפר?"

לא ידעתי אז לא עניתי.

"את יודעת שזה היה בשנת 45'?"

לא ידעתי אז לא עניתי.

"הוא חזר לשם לחפש את ההורים שלו ואת אחיו ואחותו הקטנים."

זקפתי את הראש. היתה איזו פעימה של תקווה. את החלק הזה בסיפור עוד לא שמעתי. אף פעם. אני חושבת שאבא גם אף פעם לא התכוון שאני אשמע אותו. אבל אמא היתה עכשיו בהיסטריה של דיבורים. שום דבר לא היה יכול לעצור אותה.

וככה, בשעה שאבא שלי ופואד שייטו בחזרה הביתה בטקסי השחור, אני ישבתי ושמעתי באכזריות לא מסוננת איך אבא שלי חזר לכפר שלו אחרי המלחמה. העיירה היתה שרופה. במעט מבתי היהודים שנותרו גרו כעת אוקראינים. את חלקם היה נדמה לו שהוא זוכר. הילדים הקטנים גדלו. הזקנים קצת הזדקנו. אבל הוא זכר אותם. והיו גם תושבים חדשים. אולי עקורי מלחמה שהיו להם אסונות משל עצמם.

הוא ראה איזה צחוק זדוני בשולי השפמים, בזוויות העיניים. מה אתה מחפש, יהודי, אמר הצחוק הקטן הזה. אבל היו לו ניירות מעבר רוסיים והם היו כעת כולם נתינים של סויוז סובטסקי סוציאליסטיצ'סקי רספובליק. הוא לא פחד מהם. הוא ידע שהם פוחדים מהרוסים. זה היה מספיק.

הוא הלך אל הבית הגדול ואל הגן. שם הכול היה שרוף ונטוש ולשם לא נכנסו זרים כדי לגור. הבית השרוף נראה מאיים ורדוף מוות. רגליו הובילו אותו אל הנפחייה. היתה שם דלת סתרים מברזל, מתחת לדוד המים שאליו היו משליכים את הכלים הלוהטים ושומעים את הרחש התוסס של הברזל המצטנן. דלת הסתרים היתה פעורה. אבא ירד במדרגות הברזל אל המחבוא שהכין אבא שלו, סבא שלי שייע, לו ולאשתו ולשני ילדיו הקטנים. זה היה כשהוא עוד חשב שהגרמנים רק יעברו שם בדרך לרוסיה וכי מחבוא ובו אוכל ומים לימים אחדים יצליח בהחלט לפתור את הבעיה. אבא ירד במדרגות. שולי הבור היו מפויחים וגם קרקעיתו. וכשהגיע לרצפת המחבוא לא ראה שם דבר, ורק בצד גילה שרידים של עצמות שרופות. לא נראה שהשרידים מצטרפים יחד לארבעה אנשים ולכן הוא לא היה יכול לדעת בוודאות אם אלה כל בני משפחתו, או רק חלקם, או אולי אף לא אחד מהם. בכל מקרה הוא אסף את השרידים וקבר אותם בגן הבית השרוף, שאפילו עשבים שוטים לא נראו בו. זה היה חודש נובמבר. האדמה כבר היתה קפואה. לקח לו הרבה זמן לחפור ולקבור, אבל אף אחד לא עבר שם ואף אחד לא ראה.

אני חושבת שהבנתי מלנה שאֶת כל זה אבא סיפר רק לפואד. זה היה באוהל הטירונות, שבו ישנו מיטה ליד מיטה. ופואד סיפר ללנה. ולנה סיפרה לי. כנראה חיפשה משהו מאיים ומפחיד יותר מנחמן פרקש. וייתכן שסיפרה לי לא רק כדי להפחיד אותי, אלא כי התקשתה להכיל את הסיפור כולו בעצמה ורצתה להשליך אותו החוצה ממנה, שיתחלק הסבל בין האחרים.

מנוע הדיזל של הטקסי טרטר למטה ברחוב וכבה. הפסקתי לאכול. הדלת נפערה ואבא ופואד נכנסו פנימה.

"ככה לא עושים," אמר אבא.

"אני רק רציתי לראות 'בוננזה'," אמרתי.

"למה אתה לא קונה לילדה טלוויזיה," אמר פואד.

"עד שלא תהיה טלוויזיה בעברית, אני לא קונה," אמר אבא והדליק סיגריה. גם פואד לקח אחת. לנה הכינה תה חזק ומתוק והגישה עוגיות חמאה זרויות בסוכר. לנה היתה הופכת כוס של קפה טורקי וקורצת את העוגיות, אבל הטבלת העוגיות בצלחת הסוכר היתה התפקיד שלי, אחד היחידים שלנה הרשתה לי לעשות במטבח. אבל עוד לפני שהספיקו לנשוף על התה כדי לגמוע את הלגימה הראשונה, שולה, השכנה מלמעלה, דפקה בדלת ונכנסה בלי לחכות להזמנה.

"יש לכם טלפון," אמרה ללנה. "אחותך."

לנה רצה למעלה ושולה הוזמנה לתה ועוגייה. כעבור דקות פרצה לנה בחזרה למטבח ואמרה, "הוא הורג אותה."

אף אחד, כולל שולה, לא נזקק להסברים. היה ברור שדוד זלמן שוב הכה את דודה בקה. הם גרו בתל אביב, ברחוב הרצל, בדירת שני חדרים שתמיד היתה חשוכה כשביקרנו שם. דוד זלמן לא אהב שמש. גם להם לא היתה טלוויזיה אבל טלפון היה. בני ואלכס, שני הבנים של דוד זלמן ודודה בקה, שאחד מהם היה גדול ממני בשנתיים ואחד מהם היה קטן ממני בשנה, ישנו בחדר השינה היחיד. הדוד והדודה ישנו על ספה נפתחת בסלון. אבל בדרך כלל רק דודה בקה ישנה שם. דוד זלמן הסתובב מהצהריים עד הערב בלילינבלום ואבא אמר שהוא מוכר וקונה דולרים וזהב וכל מה ששחור. לא הבנתי בדיוק מה זה שחור אבל ידעתי ששחור זה לא טוב. משם היה הדוד ממשיך לסמטאות של פלורנטין ושותה וודקה עד הבוקר. כשהיה חוזר הביתה, הילדים כבר יצאו לבית הספר והספה בסלון היתה כולה שלו. את המכות היתה דודה בקה חוטפת בדרך כלל בשבתות, אז השתבש סדר היום של דוד זלמן כי נשארו לו כמה שעות פנויות להעביר בבית. כשהיו מדברים על דוד זלמן אבא היה אומר תמיד, "אפילו בלילינבלום סגור בשבת."

דוד זלמן עלה לארץ מיד אחרי המלחמה, "דוקטור לשוק השחור" קרא לו אבא. הוא למד כל מה שצריך בשוק השחור של מוסקבה, שאליה הגיע מגורקי, שאליה נמלט מקייב, עיר הולדתו, ברגע האחרון ממש. הוא איבד את כל משפחתו במלחמה, אבל אבא התעקש שהמשפחה של דוד זלמן ניצלה את התוהו ובוהו שהשתרר באירופה בזמן המלחמה ואיבדה אותו. זלמן היה מומחה בקנייה ובמכירה אבל התקשה להחזיק במשהו מכל הסחורות שעברו תחת ידיו. דולרים, נקניקי סלאמי, מטבעות זהב ויהלומים, הכול נקנה ונמכר, בא ועבר, ודוד זלמן נשאר עני. הקלף החזק שלו היה פניו הנאות, חליפותיו האפורות המחויטות, עיניו הכחולות ורעמת שׂערו השופעת. כשלא היה שיכור מדי היה גבר גבוה ויפה תואר.

מיד עם רדתו מהאונייה בנמל חיפה הצליח זלמן להשיג את כתובת הפרדס בפתח תקווה, שם גרה סבתא שלי, רוחל'ה שטיין האלמנה, אמא של לנה ובקה. זלמן התייצב אצלה, חיבק אותה חיבוק גדול וחם והודיע לה שסניף שלם של משפחת שטיין אבד במלחמה ורק הוא, זלמן, נותר, בן דוד שני שבשני (הייתי צריכה שיסבירו לי מה זה בן דוד שני כי היו לי רק שלושה והם היו בני דודים רגילים). עד אותו רגע סבתא שלי מעולם לא שמעה על זלמן, אבל אמא אמרה שסבתא מאוד התרגשה ובכתה וחיבקה אותו בחזרה. פואד אמר פעם שזה בגלל שהיא חיפשה חתנים לבנות שלה והיא ראתה בזלמן מתנה משמים.

כשדוד זלמן ירד מהאונייה שהביאה אותו מגדנסק שהיתה לעיר החופשית דנציג וחזרה להיות גדנסק, כל מה שהיה לו היה חליפה אחת שאותה לבש. בידו היתה מזוודה קטנה ממש. לא היו בה בגדים ולא תצלומי משפחה. היו בה רק כמה מטבעות זהב ושטרות כסף. אבא תמיד התייחס לזלמן בבוז. זלמן לא היה ציוני. אבא קרא לו טרמפיסט. הוא אמר שארץ ישראל היתה בשביל זלמן רק תחנה בדרך אל ארצות המסחר הגדולות: אמריקה, ברזיל, ארגנטינה. זלמן לא ראה במדינת ישראל בית. הוא לא רצה לתרום או להיות שותף או אפילו לטעת עץ בט"ו בשבט. סטלין ובן גוריון היו אחד בעיניו, ולשניהם גם מטרה אחת: לשים יד על כספו ולהיות שותפים לא חוקיים במונקי ביזנס שלו. ככה אמא אמרה עליו תמיד כשבקה לא שמעה. זלמן עושה מונקי ביזנס, היא אמרה ואבא היה צוחק. הוא אמר שדוד זלמן עשה כל מה שהיה יכול כדי לא לתת גרוש למדינה. הוא לא נרשם בשום מקום. הוא לא היה חבר הסתדרות ולא שילם מסים. מהצבא קיבל פטור וסירב להגיד לאבא על איזה סעיף. הוא גם קנה הכול במזומן, כולל את הדירה שנרשמה על שמה של דודה בקה, שהתאהבה בו ברגע שהגיע לבית שבלב הפרדס. וזה היה המזל שלה, אמרה לנה, מאותו לילה שבו צלצל הטלפון אצל שולה השכנה ואולי עד ליום מותה. בחישוב של פעם בשבוע ייתכן שלנה אמרה את זה בערך אלפיים פעמים.

אבל בסוף תפסו אותו. הממסד לא מרפה מאף אחד, אמר אבא. בן אדם צריך תעודת זהות. צריך רבנות. משרד הפנים. לידות. ביטוח לאומי. קופת חולים. שלום כיתה א'. זה לקח זמן אבל בסוף התחילו להגיע מכתבים ממס הכנסה. שום גבר, אישה, אסון או מגפה לא היו יכולים להפחיד את דוד זלמן כמו המעטפות הירוקות של מס הכנסה. דודה בקה היתה מוציאה אותן מהדואר ומשעינה אותן בזהירות על מלחיית הקריסטל שניצבה על שולחן האוכל. דוד זלמן היה רואה את המעטפה בצהריים, גונח, אבל לא פותח. אחר כך היתה דודה בקה מאפילה את הסלון. דוד זלמן היה שוכב על הספה והדודה היתה מניחה מגבת מטבח עם קרח על ראשו. ככה היו מחכים יומיים או שלושה, עד שאבא הגיע מחיפה בשבת, פתח את המעטפה, קרא פעמיים מה שכתוב ואמר לזלמן את הנורא מכול: אתה צריך לגשת לשם. את השם המפורש, מס הכנסה, לא אמר. ואם אבא לא הצליח להגיע בשבת, היתה הדודה חוטפת מכות ורק אז דוד זלמן היה נרגע.

כעת היו צריכים להחליט מה לעשות.

פואד אמר, "בוא ניסע לשמה."

לנה אמרה, "כן, תיסעו תכף ומיד."

שולה אמרה, "תודה על התה" ורצה למעלה לספר לרחמים, בעלה, את החלק שחסר לו בסיפור.

אני קמתי ואמרתי, "אני נוסעת עם אבא."

"את הולכת לישון," פסקה לנה.

"תני לה לבוא," אמר פואד.

"בשום פנים ואופן לא," אמרה לנה.

"אני נוסעת עם אבא." התחלתי לבכות.

"שתבוא," אמר אבא.

בעשר וחצי בלילה הגענו למקום שאבא אמר שהוא יפו תל אביב, משם הם אמרו שנכנסים להרצל. היה חשוך וריק וגם טרטור המנוע של הטקסי לא משך אף אחד מהשכנים להוציא את הראש מהחלון. זה היה רחוב שומם. לא היו שם אנשים בכלל. שלושתנו עלינו לקומה השנייה. שום קול לא בקע ממנה בשעה זו ורק אור קטן שדלק במטבח סימן שיש מישהו בבית.

דודה בקה פתחה את הדלת וראיתי איך כל השנאה של אבא לדוד זלמן ניצתת ובוערת. פניה של הדודה היו מוכות וחבולות. חלק משן שנשברה היה נעוץ בשפתה התחתונה, הפצועה, שהתנפחה מאוד. היא בכתה. שני הבנים ישבו מכורבלים על הרצפה במטבח ובכו גם הם, אבל בשקט. דוד זלמן לא נראה ולא נשמע. לא ידעתי מה לעשות והתכווצתי מרוב פחד. רציתי לרוץ ולחבק את אלכס ואת בני ולהגיד להם שלא יבכו אבל פחדתי שאם אני אחבק אותם ודוד זלמן בדיוק יבוא הוא ירביץ גם לי. נדבקתי בגבי אל הארון במטבח והתקדמתי לקראתם בצעדים קטנים.

פואד הלך למרפסת של המטבח, טיפס על שרפרף והוריד מזוודה מאובקת מהאינטרסול.

"תשימי פה כמה בגדים לך ולילדים ואת כל מה שאת חושבת שחשוב," אמר.

דודה בקה הנהנה לאות שהבינה ורצה לחדר הילדים ודחסה למזוודה בגדים ואחר כך חזרה לסלון, חטפה אלבום תמונות ואז נכנסה למטבח ולקחה את המלחייה מהקריסטל, שקיבלה לחתונה מאמא שלה, ושהצליחה לשרוד את כל מתקפות הזעם של זלמן. היא האיצה בילדים להתלבש אבל פואד עצר אותה.

"שייסעו בפיג'מות," אמר. "אני פה עם הטקסי."

אבא שמר ליד דלת הדירה. אני כבר לא פחדתי כי ראיתי שאבא ופואד לא פוחדים. ישבתי על הרצפה עם בני הדודים שלי ולא אמרתי מילה כי לא ידעתי מה אומרים במצבים כאלה. ואז הדלת נפתחה בכוח וזלמן נכנס פנימה. כשראה את האורחים ואת המזוודה שאג, "מה הולך פה?" וניסה להלום באבא שחסם את דרכו ולפת אותו במותניו כבצבת.

"מספיק, זלמן," אמר אבא בשקט. "ככה לא עושים אצלנו."

"אצלנו?" גיחך זלמן. "איפה זה אצלנו? איפה שאמא שלך הזונה ילדה אותך בין הפרות?" זלמן תמיד התהדר בעירוניות שלו.

אבא חיבק כעת את דוד זלמן בכוח רב. נשמע קול פצפוץ וזלמן זעק מכאב וקרס על ברכיו לרגע, ואז השתטח על הרצפה ונאנק.

"שברת לו את הצלעות," אמר פואד בהערכה.

"שילך קיבינימט," אמר אבא ולקח את דודה בקה ביד אחת ואותי ביד השנייה. דודה בקה הושיטה את ידה הפנויה לבני הקטן. את אלכס, הבן הגדול, ואת המזוודה לקח פואד. כולנו התחלנו לנוע מן המטבח להול ומן ההול אל הדלת. זלמן, שהיה שרוע על הרצפה, קם יחד עם צלעותיו השבורות ועמד להסתער על דודה בקה, שהספיקה לברוח החוצה. פואד ניגש אליו והכניס לו אגרוף מדויק בתחתית הסנטר. דוד זלמן קרס שוב. כולם יצאו והשאירו אותו על הרצפה, ופואד, שהיה אחרון היוצאים, נעל את הדלת מבחוץ במפתח שהוציא מכיסו של דוד זלמן. יחד עם המפתח התגלגל החוצה מהכיס צרור עבה של דולרים כרוכים בגומייה וגם אותם לקח פואד. אחר כך עצר ליד הטלפון הציבורי ברחוב וצלצל למגן דוד אדום. ואחר כך נסענו לחיפה.

אמא אמרה שדוד זלמן חשב שהוא יכול פשוט לסדר את השיניים שנשברו לו, לשים חגורה תומכת סביב הצלעות שעוד הכאיבו לו כשצחק ולהזמין את בקה לחזור לרחוב הרצל ולקבל מכות בכל שבת. אבל לפואד ולאבא היו תוכניות אחרות.

באלף ומאתיים הדולר שנפלו מכיסו של זלמן שילם פואד מקדמה על דירת שני חדרים בבת גלים והגיש בקשה למשכנתה. בקה והילדים עברו לגור בדירה החדשה, שלא היתה כל כך חדשה אבל ראו ממנה את הים. אחר כך פואד ואבא נסעו לתל אביב והכריחו את דוד זלמן לתת לדודה בקה גט. הדירה ברחוב הרצל נשארה ברשות בקה (זה היה המזל שלה, אמרה לנה) והושכרה, ובדמי השכירות שילמה הדודה את המשכנתה. דוד זלמן אפילו לא בא להגיד שלום לילדים שלו. אחרי זמן קצר הוא נסע לברזיל עם כרטיס בכיוון אחד. ואחר כך פואד ובקה התחתנו במועדון התיאטרון.

כל זה קרה בתוך חודשים אחדים ונמשך כבר עשרות שנים. בסוף כל הסיפור הזה דודה בקה מצאה בעל טוב, פואד כבר לא היה רווק, לאמא היתה שוב אחות שגרה לידה ואבא זכה בגיס שגם היה החבר הכי טוב שלו. היה אפשר להגיד שזה היה הפי אנד כמו בסרטים אם כי אף אחד מהם לא קיבל בדיוק את מה שרצה.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק השישי של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)