"אתה יודע כמה קהל אביתר בנאי הפסיד על המילה הגסה הזאת?"

ארבעה עשורים אחרי שהתחיל לתופף, תמיר מוסקט, ממייסדי בלקן ביט בוקס, הוא אחד המפיקים העסוקים בישראל (חוה אלברשטיין, אסף אבידן), אבל את סיבובי ההופעות בעולם הוא משאיר מאחור. "אני רואה מה נגה ארז עוברת, זה לא נעים", הוא אומר בריאיון לקראת המופע שיוקדש ליצירתו בפסטיבל תל אביב, ומספר גם על העבודה והחברות עם אביתר בנאי ועל אסון הבונים ב-1985, שממנו ניצל: "נלקחה לי הנערות. ביום אחד רוב החברים שלי מתו"

תמיר מוסקט, ממייסדי בלקן ביט בוקס ואחד המפיקים המוזיקליים המוערכים והעסוקים בישראל (אביתר בנאי, חוה אלברשטיין, אסף אבידן, אפרת גוש, אביהו פנחסוב וזאת רק הרשימה החלקית של הרשימה החלקית), מוטרד מהרבה דברים לקראת המופע בפסטיבל תל אביב שיוקדש לפרקים נבחרים מיצירתו: השירים, העיבודים ואפילו מה כולם ילבשו לערב הפתיחה של הפסטיבל, I Am A Tribe, שייערך ב-1 בנובמבר במשכן לאמנויות הבמה. אבל מה שמעסיק את מוסקט לא פחות הוא היבט אחר של המופע. יהיו כאלה שיגדירו אותו כזניח.

"אחד הדברים שהכי מטרידים אותי זה שאני חייב לדבר קצת במופע הזה. ולא בא לי, אתה מבין? אני פשוט לא קרוץ מהחומר", הוא אומר בריאיון ל-ynet. אני כן פרפורמר, בשלב הזה אני כבר יודע את זה על עצמי. אני בן אדם שזז באופן מאוד-מאוד אקספרסיבי על הכלי. יהיה תמים מצידי להגיד שזה לא מושך תשומת לב".

אבל לעשות מופע כזה זה קצת סיפור אחר. צריך להיזהר שזה לא יהפוך להלוויה בעודך בחיים. "תודה רבה שעלית על זה, על סכנת הנפשות הזו".

אז למה בעצם אתה צריך את זה? למה עכשיו? "אני בטח שלא צריך את זה. זאת אומרת, לא להרמת המורל, לא לטפיחה על האגו ובטח שלא לאף סוג של 'חיים שכאלה' באף צורה, זה מבעית אותי אפילו. מה שקרה זה ששלומי שבן, שמנהל אמנותית את הפסטיבל, פנה אליי במסגרת פרויקט אחר שהוא מנהל, 'השתקפויות'. כבר כמה שנים טובות שהגוף שלי יודע לפניי דברים: אם אני מרגיש חדווה כזו, סקרנות וילדיות, אז אני יודע שה'כן' נמצא שם. ואז השכל בדרך כלל עוזר לי לארגן את זה או ממש-ממש מפריע בדרך".

ונשמע שהאופציה הטובה יותר נבחרה. "כן, אבל גם שבן וגם אני מיד הבנו שכדאי שזה לא יהיה הלוויה בשום צורה. להפך: כמו בר-מצווה נחמדת".

אז לכבוד החתן יעלו ויבואו אמנים ואמניות שהוא עזר מאוד להביא עד הלום (או להפחית לחלץ את המיטב מכישרונם), בין אם כחבר להקה (בלקן ביט בוקס), פרויקט (לא כוחות עם גלעד כהנא, Shotnez עם אורי קפלן מהבלקן וטי אנד טי עם זוגתו, תום מאירה ארמוני) או כמפיק: מאביתר בנאי, שתיכף סוגר עשור של עבודה משותפת עם מוסקט, דרך ויקטוריה חנה ותאיר חיים ועד שבן עצמו. גם אביהו פנחסוב יהיה שם, אם כי מוסקט אומר שלמרבה הצער לא נמצא תקציב כדי להוריד אותו מתקרת האולם רכוב על ברבור מכני. את כל האירוע תלווה הקאמרטה הישראלית ירושלים ומקהלת נונה. עמוס? מאוד. מלחיץ? בוודאי. "למרוח את השם שלי על הפוסטר", הוא אומר, "זה די מבהיל, בטח".

מבחינת האמנים שיופיעו, היו כאלה שרצית ולא הצלחת? חוה אלברשטיין, שהפקת לה את "ואיך אצלך" המופתי, מאוד חסרה לי. "חוה הייתה הייחול הכי גדול שלי, וגם אסף אבידן וכל מיני. התשובה תתחלק לשתיים: רציתי להיזהר מתחנת רכבת של מאמנים, של שופוני, וגם שיהיה איכשהו קוהרנטי ועדיין מפתיע ומשוגע. אבל היו גם אילוצים טכניים: אסף אבידן בדיוק בטור וחוה עוברת איזה דבר ופחות מתאים לה עכשיו. גם הבילויים (להם הפיק מוסקט את האלבומים "שכול וכישלון" ו"הורה הסלמה", ע"ש) פשוט לא פעילים ולא ניכנס לזה, זה עניינים שלהם וכל מיני. אבל יכול להיות שתהיה עוד הפתעה או שתיים".

רגע לפני גיל 55 מוסקט מרשה לעצמו להביט לרגע לאחור על 43 שנות עבודה – כן, הוא התחיל בגיל 12 – ולראות שם מילה שפעם הגעילה אותו: "זוגתי אמרה לי שהפניות אליי בזמן האחרון מתאימות ל-Senior – ניהול אמנותי, אוצרות, פסטיבל ישראל, כאלה. חשבתי בהתחלה 'איכס', אבל אז הבנתי שזה בעצם יפה: 'סניור' זה בעצם בעל הניסיון. אני יוזם שניים-שלושה פרויקטים בשנה, אבל הרוב זה פניות מבחוץ. כשעזבתי לניו יורק, בתחילת שנות ה-20 שלי, אמא שלי עוד לא האמינה שסירבתי לעבוד עם ריטה".

הוא באמת עבר דרך ארוכה למדי, במהלכה הפך מהמתופף בן ה-16 בגלגול הראשון של איזבו לגורם פעיל בסצנה הניו-יורקית ומשם לשם שמוכר בעיקר בחוגים הפנימיים של התעשייה ועד שבנה את עצמו כמותג הפקה עם נוכחות במיינסטרים, ולא רק בזכות ההצלחה הגדולה בארץ ובעולם של בלקן ביט בוקס.

את אביתר בנאי, למשל, הוא מלווה גם על הבמה בתור המפיק המוזיקלי של המופעים, המתופף ואיש הסאמפלרים והתכנותים. השותפות ביניהם, שמתפרשת כבר על פני שלושה אלבומים, כבר מזמן הפכה לחברות, וכשזה נוגע לשני אנשים שאורח החיים שלהם שונה באופן טבעי, זה לא עניין של מה בכך. מוסקט לא בהכרח מסכים: "תתפלא", הוא אומר, "זה לא כל כך שונה".

בסדר, שניכם חיים בישראל והורים לילדים ויש משותף. ובכל זאת, כשיושבים באולפן הכל על השולחן. אז מה הדבק? "קודם כל הדבק המוזיקלי. יש משהו כמעט אכזרי ויפהפה בו זמנית בעבודה שלי, שבה כל המילים והברברת מסביב נגמרת ורק הרמקולים מדברים. המוזיקה לא מספרת איך היה בעבודה, אם התכתשנו בדרך או אם היינו לאבי-דאבי. זה לא משנה. בלי זה, ולהיות על הבמה ביחד הופך את זה לעוד יותר אינטנסיבי מאשר אלבום פעם בכמה שנים, היינו נשארים אולי קולגות וחברים ועושים איזה שבת ביחד, אבל זה הכול".

ואיך הקשר הזה השפיע עליך? "אני רואה איך מאוד השתנינו בעקבות החברות. אתה יודע, המון סשנים שלנו התחילו בפרשת השבוע, אבל האופנים שבהם אביתר חי את התורה הם כל כך לא מיסיונרים וכל כך לא מבקשים ממך שום דבר, שזה פותח דלת באופן שפשוט אתה מתמסר לסיפור יפה-יפה עם מוסר השכל כזה. ומצד שני, הסשן יכול להתחיל מדיבור של 'איך רבתי עם אשתי'. אני לא חושב שאנשים מבינים את פתיחות הלב והדעת של האדם הזה".

נדמה שהאתגר המורכב ביותר שניצב בפני השותפות שלהם היה האלבום האחרון של בנאי, "שיחות שלום", שנכתב לפני 7 באוקטובר 2023. למעשה, סשן ההקלטות הראשון נקבע ל-8 באוקטובר: הוא כמובן לא יצא לפועל. רק כעבור חצי שנה, במהלכה בנאי ומוסקט הופיעו איפה שאפשר (ובנאי גם הוציא אלבום קאברים מיוחד, "עוגן במים"), הם נפגשו שוב כדי להבין מה עושים עם השירים שנכתבו בעולם שאינו קיים עוד.

"קודם כל אביתר אומר לי: 'כלום פה לא רלוונטי. אנחנו עושים אלבום מחדש'".

הסכמת איתו? "לא, ולא בגלל שיש לי בעיה להתחיל מחדש. זה בסדר גמור. אומנם עשינו המון עבודה ומבחינה אמנותית ואנרגטית היה מעציב לזנוח עבודה כזאת נפלאה בגלל הנרטיב. אבל זה לא מה שביאס אותי: מה שאני שמתי לב ואמרתי לו: 'אתה לא יודע כמה כתבת על 7 באוקטובר ועל מצב המדינה פוסט האירוע הזה'. כי בעצם הפוסט של האירוע הזה הוא גם מה שקדם לו, זה שם כבר עשרות שנים. אני חושב שהצלחתי להראות לאביתר שיש פה דברים, שאם עושים עליהם זום-אאוט, אתה מבין שהם מעבירים את המסר בעדינות, כי כשאתה בא ונותן בראש וטוחן את האוזן, המסר מאבד מהכוח שלו. אבל כן היו גם כמה וכמה שירים שזזו הצידה באלימות. והיו כאלה שהיה מדהים לראות אותם מקבלים חיים חדשים תחת האור החדש הזה. באופן שקט, זה הפך להיות אלבום של 'שש אחרי המלחמה'".

עם זאת, השיר "חלל" שגם יצא כסינגל, כבר מדבר על הטראומה באופן מפורש וקורע לב ("באדמה הזו תקום חברת מופת/ ראיתי אב צועק על קבר בנו המת"). "זה היה שיר אחר, כל הטקסט שלו שוּנה לגמרי", מגלה מוסקט.

בשיר הזה הפקעת מאביתר את כוח העל שלו: הקול הזך. הוא נשמע רובוטי. חשבתי שככה אתם רוצים לסמן את היחידה שבה אפשר להתמודד עם כל העצב הזה: ממרחק מסוים. "אני אומר בוא נשאיר את זה שם, זה יפה. לא כי אני מסתיר משהו, אלא כי הרבה פעמים ההחלטות האלה היא אינטואיציה פרועה ובסוף אומרים 'פאק, מה קרה פה עכשיו'".

באופן כללי, "שיחות שלום" שונה מאוד מאלבומים קודמים של אביתר. הסאונד שלו מאוד פתוח, חללי, כמעט קוסמי. היה לכם חשש מאיך שזה יתקבל? אביתר אפילו אומר מילה גסה אחרי שנים. "אתה יודע כמה קהל הוא הפסיד על המילה הגסה הזאת?"

באמת? "לדעתי כן. אבל אתה יודע מה הפלא הגדול? כמה קהל חדש הגיע. זה הכי הרבה קהל שהגיע למופעים שלו".

גם הטייטל, "שיחות שלום", לא מחליק בגרון עכשיו. "אני רואה את זה בתור שיחות שלום בינינו לבין עצמנו".

בשביל זה צריך להקשיב. "נכון, אבל אין ספק שהשימוש במונח בימים כאלה הוא... אני חושב שאביתר, לפחות בעבודה המשותפת שלנו, פרצנו כבר את הפחדים כמה אלבומים אחורה, פחדים של להתחיל לדבר באופנים שאביתר לא דיבר בהם הרבה שנים. זה כבר קרה ב'פרגולה'. בוא, לא שמענו אותו ככה מאז האלבום הראשון או השני. באופן הזה שהוא אשכרה מדבר רגיל, כמו אתה יודע משהו ליטרלי יותר".

פחות האדמו"ר. "בדיוק, פחות האדמו"ר, אז כבר שם עברנו את רוב הבהלות הגדולות והחרדות. כשהאלבום הזה יצא הוא אמר שהוא היה הכי שמח ושלם בו, הוא כאילו לא רצה להפסיק להקליט אותו".

לפני כמה שנים מוסקט ושני חבריו לבלקן ביט בוקס, אורי קפלן ותומר יוסף, הגיעו להחלטה דרמטית: לחדול מסיבובי הופעות בינלאומיים. במשך כמעט 20 שנה השלושה כיתתו רגליהם בין פסטיבלים יוקרתיים, אולמות מפוצצים ויותר מדי שדות תעופה, עד שהריחוק מהמשפחות שהתרחבו והעייפות הובילו אותם להחלטה להוריד את הרגל מהגז. זה לא היה קל עבור בולעי במות כמוהם, אבל מצד שני ככה לפחות נחסכה מהם חוויית הנידוי והחרם שעוברת על כל אמן ישראלי בעקבות המלחמה בעזה.

"את האבל שלי על זה השלמתי הרבה קודם", אומר מוסקט, "כבר בקורונה פתאום ראית איך העולם מתנתק כהרף עין וגם ביונסה יושבת בבית. אבל גם עכשיו יש לי עבודות בינלאומיות. אז יש דבר אחד, שהוא הסתיים. האם הייתי רץ היום לטור של בלקן שבו הכול סולד-אאוט? לא יודע אם יש בי את הרצון והחדווה לעזוב את המשפחה לתקופה כזאת, ולהתמודד עם כל השנאה שבאה עכשיו. אני רואה מה נגה ארז עוברת, זה לא נעים".

כמי שמכיר את האנשים, הסתובב בחוגים האלה, מכעיס אותך לראות שזה בכלל לא משנה איזה מסר אתה מביא – עצם הזהות פוסלת אותך? "זה בהחלט מעפן. אמנים הם אולי אחד מהסיכויים היחידים לשמוע קול של שפיות, של אחווה, של איזשהו גישור, חיבור – ואתה לא נותן להם לחיות. בעיני זה חולה לגמרי, דפוק לחלוטין. ואני מכיר את הטיעון שאומר, 'אין לנו עניין לשמוע' וכו'. אז מה קורה? הקול הזה לא נשמע וזה נזק הרבה יותר גדול בעיני. כמה פעמים אתה חושב שאדם יכול לצאת לטור ושיזרקו עליו חפצים ויאיימו עליו? אנשים מתבגרים ומתעייפים".

מצד שני, בלקן ביט בוקס ספגו ביקורת משמאל על ההופעה בפסטיבל אינדי דזרט בגוש עציון. איזה שיח היה בלהקה על המופע הזה? "זה התחיל יותר בקלילות ה'כן' הזה, באופן דומה למה שאמרתי לך עכשיו. תמיד היינו צריכים להתמודד עם קולות מכאן ומכאן, אבל בסוף ההחלטה הייתה פשוטה: אתה נותן לנו במה, אנחנו הולכים לספר את הנרטיב, והוא קיים בתוך המוזיקה שלנו וגם משתנה עם השנים, כמו באלבום האחרון שמתבונן הרבה יותר פנימה ושואל 'איפה שלום הבית שלי'. כל עוד לא עליתי במצעד של נאציזם או חמאס או פדופיליה, פחות או יותר, אני בפנים. כי זאת ההזדמנות, ובטח שלא לשכנע את המשוכנעים: את זה אנחנו עושים בבארבי כל שני וחמישי. אז אם יש הזדמנות לעמוד מול קהל, שמוכן לבוא ולהקשיב לנו ולשמוע את הנרטיב ולשמוע את האחווה ואת ה... אני לא רוצה לזרוק פה מילים מפוצצות, אבל זה קיים בכל רמ"ח איברי הלהקה הזו. אז אנחנו שם".

והרגשת שהמטרה הושגה? "בסופו של דבר הגענו לפסטיבל שהיו בו, אתה יודע, כמה אלפי אנשים ממשפחות וילדים, אני לא יודע אם לאף אחד יש שם אפילו דעה פוליטית. זה מצחיק כי אתה מגיע להתנחלויות האלה עם הנרטיב שמספרים, ואתה פוגש שני הייטקיסטים עם שלושה ילדים. אנשים טובים, אתה יודע, אני לא עכשיו עושה שום הכללה על כלום, אבל. זה היה מאוד מגוחך להגיע לשם ולראות את כל ה-Fuss שנעשה סביב הדבר הזה.

"מעבר לזה", הוא מוסיף, "שגם מי שהיה לו מה להגיד - לא בא לומר אותו. אתה מבין? חיכיתי לאיזה שלט. אתה רוצה להביע את קולך? בוא. אני בטוח שהמארגנים היו גם מאפשרים את זה".

הוא אב לשניים ומגדל יחד עם זוגתו תום גם את שני ילדיה. את ילדותו העביר בפתח תקווה של שנות ה-80, אבל הסיפורים המוכרים על שעמום וכמיהה לתל אביב נצבעו אצלו בשחור בעקבות אסון ממנו ניצל בסוג של נס: מוסקט למד בבית הספר ברנר, שתלמידי כיתה ז' שלו יצאו ביוני 1985 לטיול שנתי בצפון. בסמוך לצומת הבונים. אחד האוטובוסים נעמד על מסילת הרכבת מבלי להבחין שהיא דוהרת לעברו. מוסקט היה באוטובוס שלפני האוטובוס שנפגע. 19 תלמידים ותלמידות נספו, לצד המחנכת, נהגת האוטובוס ואמא מלווה.

גם כיום, יותר מ-40 שנים אחרי, מוסקט מתקשה לדבר על זה. הוא נראה אפילו מופתע כשהנושא עולה: לא בגלל תחושת חיטוט, אלא כאילו שהעולם היה אמור להדחיק את הזיכרון יחד איתו. "בזמן האחרון אני מבין שנלקחה לי הנערות, פשוט ככה", הוא אומר, "ביום אחד רוב החברים שלי מתו. לא הכרנו כזה דבר ובטח שאף אחד לא ידע איך בכלל לדבר איתנו, פשוט הגענו למחרת לבית ספר. היה איזה בלגן תוך יומיים חזרנו לתלם באיזשהו אופן דפוק לחלוטין.

"שתבין", הוא מוסיף, "לא התעסקתי עם הנושא הזה כל השנים האלה. ידעתי שזה שם, אבל לא הרגשתי פוסט-טראומטי או לא. התעסקתי בחיים, לא במוות. ולפני כמה שנים היה לי איזה טיפול ונתבקשתי לרשום את החלומות שלי. ובגלל שאני גם מאייר קצת, אז קמתי באמצע הלילה ואיירתי איור: אני עומד בצומת הזה, ובסופו יש את בית הספר ובפנייה ימינה יש תל אביב, שכל מה שחיכיתי זה שירשו לי לעזוב את הבית ולעבור להיות מוזיקאי שם. מה שהבנתי מהאיור הזה, בשלוש בלילה, זה את הבחירה בחיים ולא בצומת הזה. התאבדתי על הפנייה הזו. היום אני מבין שזה פשוט היה כל כך אלים, מי בגיל 13 יכול להבין כזה דבר. ומכיוון שאני אדם של חיים גם לא עצרתי".

בוא נסיים בנימה אופטימית. "אני עדיין בחדוות הנערות ואני חושב שבהחלט יש לזה חלק. אני אדם בן 55 שיוצר 14-15 שעות ביום, אתה מבין? מרעב של איזה ילד. הסיפור שלי הוא מלא בחיים".