אבי נשר לא מחפש גיבורים ב-7 באוקטובר. הוא מחפש את מה שנשאר מאיתנו

בסרטו החדש "האהבות שלנו", אחד מבכירי הבמאים בישראל חוזר אל השבת השחורה דרך סיפורים מצטלבים של אהבה, הישרדות והצלה. אך במקום להציע גבורה לאומית או קתרזיס, הוא בוחן כיצד אפשר להפוך טראומה שעדיין נמשכת לסיפור קולנועי. התוצאה היא סרט שמוצא אפשרות של נחמה במפגש האנושי, אך מסרב להעניק לאסון משמעות גואלת - מה שרק מעניק לו רלוונטיות ועוצמה 

שלוש שנים חלפו מאז טבח 7 באוקטובר, ובמהלכן הנפיקו הקולנוע והטלוויזיה הישראליים עשרות יצירות ששבו אל השבת השחורה ההיא ואל תוצאותיה. המשותף לכל אחד מהסרטים האלה הוא השאלה: כיצד אפשר ונכון לייצג את החוויה הטראומטית שטרם עובדה, ולמעשה היא נמשכת כל עוד המלחמה בעזה מתנהלת, משפחות החטופים והחללים (שכאשר הסרטים נוצרו טרם שבו) נמצאות תחת מתקפה פוליטית, ושום גורם ממשלתי בכיר (מאוד) לא הישיר מבט אל אזרחי ישראל ונטל על עצמו אחריות למחדל. מבחינה זו, סרטו החדש של אבי נשר, מבכירי במאי ישראל, "האהבות שלנו", הוא הסרט המתבקש לרגע הזה, קצת אחרי אירועי הזיכרון ורגע לפני הבחירות שבהן תעמוד למבחן אחריותו של ההוא עם דש המעיל.

נשר מבסס את סרטו החדש על סיפורים אמיתיים, כמו מרבית סרטיו. בתבונה הוא בוחר בכמה סיפורים ששיאם התנקז אל אותה שבת שחורה. כולם בדרך זו או אחרת הם סיפורי אהבה, וכולם מתחילים ברגע שבו האהבה הזו עומדת למבחן או קורסת לגמרי. הידיעה על מה שעומד להתרחש בשעות הקרובות מלווה את הצפייה בדמויות ובסיפוריהן ומעניקה גם לרגעים הקומיים בחלקו הראשון של הסרט מידה של מועקה וחרדה סמויה. כאשר שערי הגיהינום נפרצים, הדמויות הללו מסתחררות ליממה של הישרדות ומאבק על חיי אהוביהן. הבחירה במספר סיפורים, באופן המזכיר את סרטיו המולטי-נרטיביים של רוברט אלטמן, מייצרת ריבוי פרספקטיבות שכל אחת מהן מוגבלת. ריבוי זה הוא גם הכרה אתית בחוסר האפשרות לספר את סיפורה המלא של טראומה אישית ולאומית שטרם עובדה.

אחת הדמויות היא שבי (שלום מיכאלשווילי), קצין משטרה המצוי בעיצומם של גירושים מכוערים המעיבים על יחסיו עם בנו ובתו; אחרת היא מילי (מגי אזרזר), שוטרת המתעמתת עם בת זוגה (הדס ירון) על רקע ניסיונותיה שלה להסתיר את הקשר ביניהן מאמה השמרנית (אוולין הגואל). ישנה גם ספיר (דניאל גימפל), צעירה דתיה ושבורת-לב, שבייאושה מגיעה בערב שבת לפסטיבל נובה בתקווה למצוא אהבה חדשה; וגם די-ג'יי צעיר (נבו קטן) שעתיד לצאת למסע להצלת הוריו (ליאור מילר ולנה פרייפלד) המתמודדים אף הם עם משבר זוגי. דמויות נוספות הן איש אבטחה בפסטיבל נובה (יניב ביטון), וחבורה קומית-משהו של נערים חסרי ניסיון ששמותיהם מתחילים כולם באות נו"ן, והם נאלצים להפוך ליחידת הצלה מאולתרת.

עוד לפני סרטו של אבי נשר, היו אלה סדרות הטלוויזיה "אור ראשון" ו"שחר אדום" שהציעו מבט רב-מוקדי על אירועי 7 באוקטובר. ואולם, "האהבות שלנו", שאפשר לצפות בו גם כסרט אסונות הוליוודי בנוסח שנות ה-70, אינו מסתפק בהצגת הסיפורים השונים, אלא מתעניין באופן שבו הם נשזרים זה בזה לכדי תמונה אנושית וקולקטיבית. נשר מיטיב לשרטט את סיפורי ההישרדות מבלי להידרש לגבורה מזויפת או לפטריוטיות זולה. גיבוריו הם אנשים שנאלצו לשרוד פשוט משום שלא עמדה בפניהם כל ברירה אחרת. הסרט נמנע מלנקוב במפורש בשמות האחראים למחדל, להוציא רגעים ספורים שבהם הביקורת מושמעת ישירות מפי הדמויות. בסופו של דבר, כמו רבים מסרטיו של נשר, גם "האהבות שלנו" עוסק בהתהוותו של אתוס ה"ביחד" - או שמא ה"ביחדנֶס" - שהוא מאבני היסוד של יצירתו בת חמשת העשורים. אלא שהפעם, האתוס הזה אינו צומח מתוך כמיהה להשתייכות ("הלהקה") או לפיוס (כפי שזה היה ב"חטאים", למשל), אלא מתוך שבר לאומי שהופך את עצם ההיאחזות באחר למעשה של הישרדות.

במובן מסוים, "האהבות שלנו" הוא תמונת הראי של "תמונת הניצחון" (2021), סרטו של נשר (שהיה בעיני מורכב יותר) אשר שב אל סיפור נפילתו של קיבוץ ניצנים במלחמת העצמאות. בעוד הסרט ההוא בחן את האופן שבו ההיסטוריה הופכת לדימוי קולנועי ולזיכרון לאומי, סרטו החדש נוצר בשעה שהזיכרון הקולקטיבי של האירוע שהוא מתאר עדיין נמצא בתהליך התגבשות. אם "תמונת הניצחון" התבונן בעבר ממרחק שאִפשר לבחון את המיתוסים שנרקמו סביבו, "האהבות שלנו" מתמודד כאמור עם טראומה שעודנה רודפת ושמשמעותה ההיסטורית והקולקטיבית טרם התגבשה.

מה שעובד היטב ב"אהבות שלנו" הוא האופן שבו הוא ממסגר את אירועי 7 באוקטובר באמצעות מוסכמות הקולנוע הפופולרי. למעשה, כל אחד מהסרטים העלילתיים הארוכים שנעשו עד כה על הטבח בחר להתמודד עם האירועים באמצעות שפה קולנועית מובחנת: "על כלבים ואנשים" של דני רוזנברג שילב בין תיעוד לבדיון וייצר קולנוע היברידי, ואילו "תהיה חזק" של דורון ערן עוצב כסרט בריחה מהכלא. סרטו של נשר אמנם מבליט את גילויי הגבורה של אותו יום, בעיקר באמצעות דמויותיהם של מיכאלשווילי ואזרזר, אך נמנע מלהפוך אותם למפגן של טפיחה על השכם הלאומית. אדרבא, דווקא משום שאנו יודעים מה היו מימדי האסון - ידיעה שגיבורי הסרט אינם שותפים לה ברגע שבו אנו נפרדים מהם בסופו - קשה לדבר על יצירה שמציעה קתרזיס של ממש, על אף רגעי הגבורה וההצלה שהיא מתארת.

יתר על כן, נדמה שאם כבר ישנה נחמה בסיפורים שמגולל נשר הרי שהיא נוכחת במימד הפרטי בלבד. לא כל הדמויות שורדות, אבל אלה שכן זוכות למעין גאולה אישית. זה לא שהסרט מציג את האסון הלאומי כתנאי לפתרון מצוקותיהן - וכבר ראינו סרטים שעשו בדיוק את זה, כמו "מלחמת העולמות" של ספילברג שבו נדרשת לא פחות מפלישת חייזרים כדי לאפשר לטום קרוז לשקם את מעמדו כאב - אלא שהוא מאפשר להן למצוא בתוך הכאוס אפשרות של קרבה, פיוס ותיקון, מבלי להעניק לאסון עצמו משמעות גואלת.

אבי נשר אינו מאמין בסיפורי גבורה. כבר ב"זעם ותהילה" (1984) הוא פירק את אתוס ההקרבה הציוני, וזאת סביב סיפורם של צעירים במחתרת לח"י. כך זה גם היה ב"תמונת הניצחון" ששמו האירוני התייחס לאופן שבו הסיפור ההיסטורי מתקבע כמיתולוגיה. "האהבות שלנו" יכול, על כן, להיתפס כחלק שלישי במה שאפשר לזהותו כרגע כטרילוגיה אנטי-הרואית. מעניין גם, שמבחינה אסתטית נשר אינו נדרש כמעט לשפה החזותית שבאמצעותה נחרט 7 באוקטובר בתודעה הקולקטיבית: צילומי הסמארטפונים של הקורבנות ומצלמות הגו-פרו של המחבלים. אלה כוננו חוויה ייחודית שהתאפיינה במיידיות, בגופניות, ובתחושת נוכחות בלתי-מתווכת לכאורה שבה המצלמה היא חלק בלתי נפרד מההתרחשות.

בסרטו של נשר, לעומת זאת, נדמה שהמצלמה שבה לעמדה קולנועית מסורתית יותר - כזו המבקשת לארגן את האירוע בתוך רצף נרטיבי, ולמקם אותו על הציר שבין הסיפור הפרטי והלאומי. למעשה, איני זוכר אף לא דמות אחת האוחזת בסמארטפון כדי לתעד את המתרחש. הסרט כאילו מבקש להפקיע מהתיעוד הדיגיטלי את סמכות ייצוגו של האירוע, ולהמיר את החוויה הגופנית והכאוטית של 7 באוקטובר בסיפור בעל לכידות דרמטית ומשמעות לאומית. כך הוא מעלה שאלה עקרונית: איך אפשר לספר את 7 באוקטובר כסיפור, כאשר עצם החוויה שלנו את האירוע התעצבה מתוך רסיסי דימויים אלימים שחלקם אנו מסרבים או איננו מסוגלים לראות? ומה נותר מן החוויה האישית, המקוטעת, כאשר הקולנוע מבקש להפוך אותה לסיפור לאומי?

שחקני הסרט, כמקובל בסרטיו של נשר, עושים עבודה מצוינת, וחלקם - כמו דניאל גימפל - הם בבחינת תגלית. שלום מיכאלשווילי מתגלה כגרסה ישראלית של לי מרווין ורוברט מיצ'ם - מאותם שחקנים קשוחים של הקולנוע ההוליוודי הקלאסי שנוכחותם משלבת חספוס ורגישות. אהבתי גם את לב לייב לוין בתפקיד שכבר הפך למזוהה איתו - סטלן וסוחר סמים במסיבת הנובה, שתוך כדי מנוסת ההישרדות מעניק לסיפור גם מימד רומנטי מפתיע. שבחים מגיעים גם למוזיקה העוצמתית של תום אורן ולעריכה הדינמית של יצחק צחייק. סרטיו של אבי נשר משרטטים מפה קולנועית של ההרפתקה הישראלית על סתירותיה ושבריה. "האהבות שלנו" הוא נקודת ציון נוספת, וכואבת במיוחד, במפה הזאת. עצם העובדה שנשר, הבמאי הישראלי הפופולרי ביותר, הוא שמספר את הסיפור הזה הופכת את הסרט לאירוע משמעותי בכל הנוגע לעיצוב הקולנועי של הזיכרון והזהות הישראליים.