ממגרשי הכדורגל לכסא גלגלים: "פתאום הכל נלקח ממני - רק המוח נשאר"

זו אחת הפציעות האכזריות שנראו במגרשי הכדורגל בישראל: רועי אברג'יל רק ניסה להציל כדור ליד קו החוץ, הוטח בגדר, שבר את מפרקתו ונותר משותק מהחזה ומטה. חמש שנים אחרי שעולמו התהפך עליו, הוא סגר מעגל מרגש כשזכה עם נבחרת ישראל בארד באליפות העולם בטניס פראלימפי, והתפנה לספר בראיון מיוחד את סיפורו: "הספורט הוא הדחקה בשבילי. הצבתי לעצמי מטרה ללמוד מחדש מהי הנאה"

רועי אברג'יל ידע דבר או שניים על אור הזרקורים כשהיה כדורגלן. לפני עשור הוא עוד חלם לכבוש שערים, לפרוץ קדימה ולממש את הפוטנציאל שכולם זיהו בו בילדות. הוא הגיע למדורי הספורט כשחקן בני־יהודה בליגת העל, וגם כשהמציאות התרחקה מהחלום נשאר נאמן לכדור ולדשא.

אבל אברג'יל של גיל 35, שנפצע, נותר משותק ועבר לטניס פראלימפי, נמצא כבר כמה שנים במקום אחר לגמרי. "עכשיו אני פחות בקטע של להתפרסם. אני רוצה לחיות את החיים שלי בשקט, ליהנות", הוא מספר בראיון ל"ידיעות אחרונות" ו־ynet, אחרי שזכה בסוף השבוע עם נבחרת ישראל במדליית הארד באליפות העולם שנערכה בארה"ב. אברג'יל מתחרה בקטגוריית הקוואד, שלצידו בסגל מככבים המדליסטים הפראלימפיים נועם גרשוני וגיא ששון.

התאונה ששינתה את חייו התרחשה במהלך משחק כדורגל לפני כחמש שנים. אברג'יל, אז חלוץ בית"ר באר־שבע מליגה ב', יצא עם קבוצתו למשחק במעלה־אדומים. כפי שסיפר, הוא ניסה להציל כדור סמוך לקו החוץ, איבד את שיווי המשקל בגלל הפרשי הגובה בדשא, הוטח בגדר ושבר את מפרקתו. הוא נותר משותק מהחזה ומטה ומתנייד מאז בכיסא גלגלים. אם בספורט הפראלימפי מחפשים לא פעם את הסיפור שמאחורי הספורטאי, זה של אברג'יל הוא מהמטלטלים שנשמעו כאן.

"רצתי לעבר כדור שהיה קרוב לגבול המגרש, ובקצה הדשא היה חיבור למשטח בטון או למדרכה - אני כבר לא זוכר בדיוק. הרגל שלי נתקעה בהפרש בין המשטחים, מעדתי ועפתי עם הראש קדימה לתוך גדר מתכת, בלי יכולת להגיב", חוזר אברג'יל לרגע שהפך את עולמו. "הצלחתי רק לשלוח את הידיים קדימה ולהפנות את הראש הצידה, אבל הייתי קרוב מדי לגדר וזה לא הספיק. הצוואר ספג את כל עוצמת הנפילה. שברתי כמה חוליות ונפגעתי קשה בחוט השדרה. אני רק זוכר שלא יכולתי להזיז כמעט שום איבר בגוף, וככל שהדקות עברו הבנתי שקרה משהו חמור מאוד".

אברג'יל מתגורר ביישוב מיתר שליד באר־שבע, והכדורגל היה בחייו מאז שהוא זוכר את עצמו. "תמיד אהבתי אותו, הייתי בקבוצה הראשונה שלי כבר בגיל שש", הוא משחזר. "המשכתי להפועל באר־שבע בסביבות גיל 12. לא הייתי אוהד שרוף שלהם, אבל כן הלכתי למשחקים. עשיתי הפסקה קצרה כי המשפחה יצאה לרילוקיישן בארה"ב. עברנו לפיניקס, ושיחקתי שם בבית ספר לכדורגל. תמיד אמרו לי שאני מוכשר".

איך זה בא לידי ביטוי? "בכל קבוצה שבה שיחקתי נחשבתי להכי מוכשר. בצבא התגייסתי לקרבי, לנח"ל. לא רציתי להיות ספורטאי מצטיין, אבל דיגדג לי לחזור בגלל התחושה שחבל שאפספס. הייתי שחקן כנף ועם הזמן הפכתי לחלוץ. גדלתי, גבהתי והבקעתי הרבה. לקראת סוף השירות הבנתי שקריירה צבאית כבר לא תהיה לי. התאמנתי עם קבוצות בליגה א', ואז שמעתי על האפשרות לטוס למכללה. הייתי ארבע שנים בקולורדו מסה, ובמקביל לכדורגל למדתי כלכלה ומינהל עסקים".

זה מסלול פחות נפוץ בכדורגל. בדרך כלל למכללות מגיעים מענפים כמו אתלטיקה, שחייה, התעמלות ולאחרונה גם כדורסל. "כן, אבל לא רציתי להתחיל מאפס, להיגרר בליגות הנמוכות ולחפש את עצמי. גם רציתי ללמוד והייתי בכיוון של פסיכומטרי. היציאה למכללה הייתה הזדמנות לשלב. שלחתי מיילים לכמה מכללות והייתי עסוק בזה ימים שלמים. יום אחד קיבלתי מייל עם הזמנה למבחנים, ומשם זה התגלגל".

הכדורגל פופולרי במכללות? "תרבות הספורט בארה"ב כל כך חזקה, שלכל ענף יש את המקום שלו. מסלילים פה שחקנים מגיל צעיר ובודקים מה עשית בצבא. אם לא היית במסלול של קבוצה שמשחקת בליגה בכירה לנוער או משהו כזה, מי ייתן לך צ'אנס עכשיו? בשנה הראשונה שלי לא הייתי בכושר ולא הייתי טוב בכלל. באתי להתאמן ולהתחיל את התואר. בדיעבד סיפרו לי שהשחקנים ריכלו ביניהם שהביאו זר גרוע".

מעליב? "כמו שאמרתי, הגעתי לא בכושר ואחרי פציעות. בשנה השנייה זה השתפר, זכינו באליפות המכללה, סיימתי כמלך השערים של הקבוצה, ובשנה השלישית כבר הייתי מלך השערים של הליגה. בשנה האחרונה ראיתי את עצמי מצטרף ל־MLS ודיברתי עם סוכנים. באותה עונה התפוצצתי והיו לי יותר שערים ממשחקים - 23".

למה זה לא הצליח? "לעומת האמריקאים שמסיימים בגיל 22, אני כבר הייתי בן 26. הגיל השפיע גם על הדראפט. שחקנים שהבקיעו פחות ממני נבחרו, ואני לא, גם בגלל משבצת הזר. הייתי במבחנים בליגה השנייה, ה־USL. במבט לאחור, הרמה שם הייתה גבוהה יותר מליגת העל, אבל אז לא אהבתי את הרעיון. הייתי עושה פרצופים והולך לאימונים בלי חשק".

במקביל ישב בישראל עו"ד אייל יפה, המייצג כדורגלנים, וצפה בסרטוני הביצועים של אברג'יל מארה"ב. בעקבותיהם הגיעה שיחת הטלפון שהובילה לחזרתו ארצה. "הוא אמר לי שהוא לא ראה דבר כזה ושאני חייב להיות בליגת העל. הוא אמר: 'אני אמצא לך קבוצה. אני בטוח שאתה טוב'". ליפה לא היה אכפת באותו שלב מי מייצג את אברג'יל מעבר לים. הוא היה נחוש להחזיר את הכישרון הישראלי ארצה.

"זה קרה מהר", נזכר אברג'יל. "תקופת ההמתנה בין ה־MLS ל־USL המאיסה עליי את ארה"ב. התגעגעתי למשפחה. הייתה לי אהבת ילדות שהיינו בקשר און־אוף, והלב רצה לחזור. הגעתי לבני־יהודה. זה היה בתקופה שלפני יוסי אבוקסיס, לצערי. את ברק אברמוב לא פגשתי".

"הייתי בגובה 1.85 מטר, עם היכולות הגופניות הטובות ביותר, ופתאום הכל נלקח ממני. רק המוח נשאר. עד היום אני לא מבין איך הגעתי לשם. אני לא מרגיש קשור לזה. בשיקום לא היו צעירים בכלל ולא היה לי מכנה משותף עם האחרים. רק רציתי לצאת משם"

איך הייתה ההתחלה? "שוק. המתקנים בארה"ב הם טירוף: חדר הלבשה משופץ, יש לך תא משלך וטיפולים כל הזמן, כי יש שם סטודנטים לפיזיותרפיה. היה חדר מלא בהם. היו אמבטיות קרח והכל היה רציני, אפילו הדרישה להגיע עשר דקות לפני הזמן. בבני־יהודה ישבתי על ספסל בתוך שלולית מים שהגיעה מהמקלחות. הייתי בהלם תרבות ולא הבנתי איפה אני במשך כמעט חודשיים".

בלי אמבטיית קרח. "שאלתי על זה אחרי אחד האימונים הראשונים, והשחקנים חזרו אחריי: 'הוא שואל אם יש אמבטיית קרח'. הם צחקו והבנתי מהתגובות שלהם שהם מסתלבטים עליי ורואים בי טמבל. היה לי קשה להשתלב שם. בארה"ב הייתי השחקן הכי טוב ודיברו על כך שאגיע למקומות. פתאום הגעתי למקום שבו אני כלום ושום דבר וצריך להוכיח הכל מההתחלה".

קשה? "זה היה פחות אני. נפצעתי בברך לפני שנכנסתי לעניינים בגלל הדשא הגרוע שם, ועד שחזרתי כבר הייתי צריך לחפש קבוצה אחרת. קיבלתי הזדמנויות פה ושם, למשל בחדרה שבדיוק עלתה לליגת העל, אבל לא הייתה לי אנרגיה לנסיעות. גם השכר לא היה רציני ביחס לזה. כנראה לא רציתי את זה מספיק, כי אני בטוח שיש ילדים שהיו לוקחים את ההזדמנות ונוסעים אפילו באוטובוס".

כבר לא היית במקום שבו רצית להתחיל מאפס? "בדיוק. לא הייתי ילד, וכל הזמן הייתה המחשבה שהגיע הזמן להפסיק עם הכדורגל. התחלתי תואר שני באוניברסיטת בן־גוריון והצטרפתי לקבוצות בליגה א', שם יש הכנסה סבבה. קיבלתי יותר ממה שהייתי מקבל בחדרה או בליגת העל כשחקן חדש".

שנתיים אחר כך, בגיל 30, אירעה במהלך משחק בליגה ב' התאונה ששינתה את חייו. אברג'יל קופא כשהוא חוזר אל הרגע הזה. כעבור כמה דקות הוא מסביר שעדיין קשה לו לדבר על אותו יום ועל התקופה שבאה אחריו.

"זה משהו עמוק, שאני לא חושב שמבינים גם שנים אחרי", הוא אומר. "אתה לא מבין למה נכנסת. יש מחשבה של 'יהיה בסדר', שעוד חודש זה יעבור. המוח והגוף מוצאים דרכים להדחיק. יש כאלה שנופלים לסמים או לאלכוהול, ויש כאלה שטסים בעולם. במקרה שלי, הספורט הוא ההדחקה. אני בורח לאימון ולא עוצר לחשוב באמת על מה שקרה".

עד היום לא עיבדת את מה שקרה? "אני מתמודד עם זה כל הזמן ומשתדל לפגוש את זה ולא לברוח. הייתי מעשן והפסקתי. זה תהליך ארוך, ותלוי כמה שנים היית בן אדם רגיל. במשך 30 שנה חייתי חיים מסוימים, ולוקח זמן להבין, בניגוד למי שנולד ככה או עבר את זה כשהיה ילד. זה יכול לתקוף בכל רגע, וצריך לא לפחד מזה. לא כולם יכולים, ולפעמים ההדחקה מצילה אותם. שמעתי על אנשים שחוו דברים ב־7 באוקטובר ומהר מאוד החליפו עבודה, התחתנו או שינו משהו בחיים".

גם אתה התארסת, ביטלת את החתונה ולאחר מכן התארסת למישהי אחרת. זה קשור? "אצלי הכל היה מהר, מתוך המחשבה להיות רגיל. אבל עברתי משהו גדול יותר, וצריך להתמודד איתו כמו שצריך. להיכנס לתוך עצמך, כי קרה משהו. אם לא, זה יתקוף אותי בגיל מאוחר יותר. אני זוכר את הימים שאחרי התאונה. הייתי בהלם מוחלט. שכבתי בבית החולים, האכילו אותי, הלבישו אותי וקילחו אותי. הייתי כמו חפץ: לקחו, שטפו והחזירו למיטה. אני כלום. לא האמנתי לזה ולא עיכלתי. הרגשתי שהסיטואציה הזאת היא חלום ארוך, סיוט".

והמפגש הראשון עם כיסא הגלגלים? "זה פשוט קרה בשיקום, ואין לך מה להגיד, אין לך אופי. הייתי בגובה 1.85 מטר, עם היכולות הגופניות הטובות ביותר, ופתאום הכל נלקח ממני. רק המוח נשאר. עד היום אני לא מבין איך הגעתי לשם. אני לא מרגיש קשור לזה. בשיקום לא היו צעירים בכלל ולא היה לי מכנה משותף עם האחרים. רק רציתי לצאת משם. מה שהציל אותי היו החברים והמשפחה. יום אחד הטניסאי עילי חיות הגיע לבית החולים, נפגשנו והוא משך בחוטים. ככה הגעתי לספיבק".

אברג'יל שיחק טניס להנאתו במקביל לכדורגל, ולכן המפגש המחודש עם הענף, הפעם בגרסתו הפראלימפית, היה בדיוק המקום שאליו כיוון כשהבין שהוא יכול לחזור להיות ספורטאי מקצוען. הוא מתחרה בקוואד, הקשה מבין שתי הקטגוריות.

"אני משותק ולא יכול ללכת. הבטן, הגב וכפות הידיים שלי לא עובדים. בטניס אין קטגוריות משנה, ובתוך הקוואד יש שחקנים עם רמות שונות של מוגבלות. זה מקשה עליי, וזו המציאות. בנכויות, ההבדל בין נכה קשה לקל הוא כמו ההבדל בין ילד בן 12 לגבר בן 30. חוץ מהראש, אין לי הרבה".

כיום הוא נתמך בידי הוועד הפראלימפי וההתאחדות הישראלית לספורט נכים, אך עדיין אינו חושב על השתתפות בלוס־אנג'לס 2028: "אני חלק מנבחרת ישראל. המטרה שלי היא להגשים את עצמי, להסתכל במראה ולהגיד: 'אתה טוב, עשית את זה'. להגיע הכי רחוק שאני יכול. אני לא תולה את זה באירוע כמו המשחקים הפראלימפיים, אלא רוצה להוציא מעצמי את המרב בכל טורניר".

דיברנו על ההדחקה שהספורט מספק. אתה מצליח גם ליהנות? "זאת שאלה טובה. אני בתוך מלחמה ונפגש עם עצמי שוב ושוב. אני אומר לארוסתי הרבה שאני עדיין לא יודע אם אני מצליח ליהנות. אני נמצא במסלול שבו אני מחפש הנאה אמיתית, ולא רק דרך לשרוף את היום. הצבתי לעצמי מטרה ללמוד כל הזמן מהי הנאה".