הבטיחו לנו ש"אין כמו אמא" יהיה מפחיד בטירוף. אז הבטיחו

ג'סיקה צ'סטיין מגלמת אם שהופכת לסיוט של בתה בסרט אימה שמתקשה לייצר מתח אפקטיבי לאורך זמן, למרות הטריילר המדובר שלו. יש בו רעיון מעניין על הפחדים שילדים סופגים מהוריהם, כמה דימויים מטרידים ואפילו ניסיון לומר משהו על כאב ואהבה בתוך המשפחה. אלא שבין האם הדמונית לסצנות האימה, הסרט מעדיף זעזועים על פני פיתוח דרמטי

תגיות

הטריילר לסרט האימה "אין כמו אמא" (Other Mommy) הפך לרגע קצר לסנסציית אינטרנט. טעימה של ההופעה הקריפית המובטחת של ג'סיקה צ'סטיין ורגע אפקטיבי של "קפיצת פחד" (Jump scare) סימנו אותו כמועמד להובלת עונת "ליל כל הקדושים" 2026. הבמאי רוב סאוואג', בעל רקורד קצר ולא מזהיר בז'אנר ובכלל, הבטיח במהלך מסע היח"צ שיהיו בסרט "עוד 50 קפיצות פחד". השתבחות מופרזת במה שהוא ביסודו טריק מכאני: רגע של חרדה שכביכול שוככה, סאונד שנחלש ומסמן רגיעה, קאט מהיר, התפרצות סאונד מצמרר ויצירת ה"בו!" המקפיץ בכיסאות.

אם זו חוויית האימה אליה שואף "אין כמו אמא" הרי שהיא מושגת באופן בינוני. לא 50 פעם במהלך הסרט ולא קרוב לכך. במקום זאת סאוואג' אורז מחדש אלמנטים מוכרים מכמה סרטי אימה בולטים, ומכניס אותם למסגרת זמן קומפקטית של כשעה וחצי. שיטוח של מה שהיה יכול להיות אימה מנקודת המבט של ילדה, לסדרת סצנות שבהן מציאות אלטרנטיבית משכפלת את זו המוכרת. סרט שהיה נשכר מפיתוח הדמויות ויחסיהן, ולא רק כזה שמשתמש בהן כגשר לעוד סצנה של התפרצות דמונית.

"אין כמו אמא" הוא עיבוד לרומן האימה Incidents Around the House מ-2024, של ג'וש מלרמן, עיבוד שעליו הופקד התסריטאי נתן אלסטון (שרקורד הקודם שלו הוא כתסריטאי שותף בחמישה פרקים של הסדרה "היורשים"). במרכז העלילה ילדה בת שבע בשם בלה (המגולמת בכישרון ע"י אראבלה אוליבייה קלארק), שחיה בווירג'יניה עם האמא הקרייריסטית אורסולה (צ'סטיין) ואביה עקר הבית ראס (ג'יי דופלאס), אדם סימפטי אבל נרפה. ההורים הם טיפוסים שונים, ונראה שעם השנים הפער ביניהם הולך ומתרחב, בעיקר מבחינת האמא המתוקתקת שפחות מכבדת את הטיפוס שלו היא נשואה. אבל, כידוע, ילדים רואים הכל. הם אולי לא אומרים כל דבר שהאנטנות הרגישות שלהם קולטות, אבל יש מעט מאוד דברים שהורים מסוגלים להסתיר. ההורים יכולים לנסות ליצור מצג שווא ש"הכל בסדר", ולחשוב שהם הצליחו לגזלט את הילד, אבל המניפולציה יכולה - לפחות במקרה של סרט זה - להוביל לנוכחות דמונית.

בעוד האמא הולכת לשגרת היום העמוסה (אך הלא ממש מוסברת), מופיע התחליף הדמוני. רעיון הכפילה האימהית זכה לטיפול מטריד בדמות האמא בעלת עיני הכפתור ב"קורליין" - הספר של ניל גיימן שעובד ב-2009 לאנימציית הסטופ-מושן המשובחת "קורוליין ודלת הקסמים". דוגמא נוספת, ומטרידה הרבה יותר מ"אין כמו אמא", היא סרט האימה האוסטרי "אמא לילה" (2014) (שזכה לרימייק אמריקאי ב-2022) ובו אמא עם פנים חבושות לאחר פרוצדורה פלסטית, נתפסת בעיני שני ילדיה כמי שתפסה את מקומה של האם האמיתית.

"האמא האחרת" נראית לחלוטין כמו המקור, אבל יש לה היצמדות רגשית קריפית לילדה. זו כוללת דמעה מבצבצת כשהיא מדברת על אהבתה שמתחלפת בחיוך מתוח וקפוא המזכיר את סרטי "סמייל", ופנים שעוברות טרנספורמציה מעוותת (באמצעות CGI לא משכנע במיוחד). היא מבקשת מהילדה לתת לה להיכנס לתוך הלב שלב - בקשה שנושאת משמעויות קונקרטיות ואפלות כפי שיבין כל צופה שראה סרט שעוסק בהשתלטות דמונית (המפיק הוא ג'יימס וואן - הדמות הדומיננטית ביצירה והפקה של סדרות סרטים שעוסקים בישויות מסוג זה). הישות המוצגת בסרט יכולה להיות מובנת כהצגה מסויטת האופן בו ילד חווה את המורכבות הרגשית והאמביוולנטיות של דמות ההורה כלפיו. לכאורה האמא כולה אהבה ודאגה, אבל מתחת לפני השטח יכולים להיות גם רגשות שאינם מובעים ישירות.

צ'סטיין, אישה יפה ושחקנית מוערכת, כבר שיחקה בסרטי אימה ("מאמא" ו"קרימזון פיק"). התפקיד מאפשר להשתמש באותם פנים כדי ליצור את דמות האם המורכבת - במעשיה, ובתחושותיה כלפי הבעל והבת, והן את הכפילה המפלצתית ששואלת ומעוותת את פניה. ההזדמנות להפגנת המשחק של צ'סטיין מסוכלת בגלל האופי השטוח מבחינה דרמטית של הדמות, ושל הסיטואציות בתוך המשפחה.

בשונה מסרטי אימה רבים שבהם יש נוכחות דמונית, נחסך מהצופים התהליך הממושך שבו צריך לשכנע בקיומו של הדבר המאיים. מהר מאוד הנוכחות של אותה ישות הופכת לברורה גם לאב ולאחר מכן לאם (האמיתית). מצד אחד זה מאפשר לסרט להתקדם מהר יותר, ומצד שני התגובה של הדמויות למה שהם חווים לוקה בחוסר סבירות. היכולת לעבור ממראות מטלטלים כמו צפייה בחבר של המשפחה נקרע לגזרים או, במקרה אחר, ספקטקל אימה במקום ציבורי, מבלי שיהיה לכך אפקט מתמשך של איבוד עשתונות, הופכת ללא אמינה ככול שמתפתחת העלילה.

ישנה גם עלילת משנה שנוגעת לאמא של אורסולה - הסבתא רות (קארן אלן). מערכת יחסים עכורה בין הסבתא והבת, ואלמנטים הקשורים לעל-טבעי בחייה של הסבתא שאותם הבת דוחה על הסף. דברים שלא היה מזיק שיפותחו במידה ניכרת. הנוכחות של הסבתא מאפשרת להעביר בצורה ישירה את אחד הרעיונות המרכזיים: הסרט עוסק, לפחות באופן תיאורטי, לא רק ביכולת של הילד לקלוט, אלא בהתפתחות של ההבנה של הכאב הבלתי נמנע הקיים במערכות היחסים הקרובות. ויותר מכך - ההבטחה שיכולה להיות למערכת יחסים קרובה ללא מידה של כאב - כשקר הגדול ביותר. הדבר נאמר לא כמסר פסימי של סבתא מופרעת, אלא כאמת חיים על היכולת לחיות גם דרך הכאב ולהוקיר תודה על החיים. לבלה יש צלקת חתך על הגב בעקבות תאונה שהתרחשה ברגע של חוסר תשומת לב הורית. דימוי פיזי לרעיון שמנחה את העלילה.

יש ל"אין כמו אמא" מה לומר, לפחות ברמה העקרונית, אבל הסרט מעדיף דימויי אימה על רעיונות. סטיבן קינג עסק בצורות שונה של פחדי ילדות ב"זה", ויצר את דמותו המפלצתית של פניווייז הליצן כמעין מכונה רפלקסיבית שמייצרת פחד וניזונה ממנו. כאן הישות הדמונית ניזונה מהסדקים שהילדה קולט ביחסים בין הוריה, והם אלו שמובלים להפיכתם של אלמנטים מחיים שלווים (מסיבה ביתית, מתקני טיפוס ובריכת כדורים לילדים וכו') לזירות של סיוט. אגב, כמו ב"זה" (ובעיבודיו הקולנועיים) גם כאן יש לבלונים - אותו אובייקט קסום של ילדות - נוכחות שמבשרת את הישות המרושעת.

יש לא מעט ליקויים ב"אין כמו אמא", אבל הוא לא סרט רע - בוודאי בהשוואה לממוצע בקבוצת הייחוס הז'אנרית הכוללת לא מעט סרטים נחותים. אפשר להתייחס אליו כסוג של אגדת אימה לילדים - רק עם כמה סצנות שמוטב שילדים לא יצפו בהם. הוא יכול היה להיות מוצלח בהרבה, אבל גם מה שיש על המסך עשוי להיות מספיק עבור חובבי אימה מסוג זה.