לכל שבת יש מוצאי שבת

הקמפיין של ש"ס גאוני לחלוטין, ציני במאה אחוז וסביר להניח שייגמר בכישלון. מדובר באחד הקמפיינים הכי חדים שראינו בפיד. ברמת הפקה ואיכות כתיבה שקרובות יותר לעולם הקולנוע מאשר לתשדיר בחירות קלאסי, איכות המשחק של אב המשפחה, הדינמיקות העדינות והרגש המושקע בהן. הרגעים הקטנים מבוצעים כל כך טוב, שעל אף שמרטתי שערות מרוב עצבים, לא יכולתי שלא להתפעל מרמת העשייה.

בסרטון הראשון רואים חייל צה״ל חוזר הביתה למשפחה מסורתית. הוא מגיע ברגע האחרון לקידוש, ושם מוצג כיצד המתח שבין לימוד תורה לשירות צבאי הוא חיצוני למשפחה, בתוכה שוררת הרמוניה בין האח הלוחם לאח האברך, שמתבטאת בדו-שיח הבא: ״למדת הרבה השבוע?״, ״בשבילך ובשביל כל החיילים!״, ״הרגשתי״. בסרטון השני, תחושת הביחד הופכת לחגיגת הבדלה ואיחולי ״הצליחנו״, שקושרים יחד תפילה, לומדי תורה, צבא, וכמובן, בקולו של הרב עובדיה, את תנועת ש״ס. מתח? מה פתאום.

בסרטון השלישי, הטוב והמורכב מכולם, נחשף סוף סוף המתח המוסתר. בין אב המשפחה שנוטה לצד החרדי לבין חברו המסורתי שסבור שחרדים חייבים להתגייס. רואים את הכאב, את הריב, את התסכול, ולבסוף את רגע הפיוס חסר המילים: אין בו הכרעה, אבל יש בו אחדות ואהבה גדולה.

הקמפיין הזה גאוני כי בניגוד לסרטוני תעמולה חובבניים, יש בו דרמה אמיתית, תצוגות משחק מעולות, ורגש שאי אפשר להישאר אדיש אליו. אך אי אפשר להבין את הקמפיין בלי להבין את גודל המלכוד של אריה דרעי. ש"ס היא התופעה הפוליטית היחידה שמצליחה לקחת קולות של ציבור שאינו חרדי, ולרתום אותם לקידום אינטרסים חרדיים במובהק. אלא שבשנים האחרונות צף הפער הבלתי ניתן לגישור בין האינטרס החרדי לאינטרס הציוני. ברגע המבחן האולטימטיבי, כשהלוחמים זעקו לעזרה וכמות ההרוגים והפצועים טיפסה וטיפסה, נבחרי הציבור של ש"ס, שמתגאים בשיעור המשרתים הגבוה בקרב בוחריהם, נדרשו לבחור צד. והו הו, הם בחרו: הרב מאיה זעק שכיום אסור לאף אחד להתגייס, גם מי שלא לומד תורה. הרב יצחק יוסף קרא להשליך את צווי הגיוס לאסלה, ודרעי הוקלט בשיחה עם תלמידי ישיבה מבהיר כי אסור שיעלה על דעת אף אחד מהם לתרום או להתגייס חלילה.

אלא שלכל שבת יש מוצאי שבת. כעת ש"ס צריכה לחזור אל המצביעים המסורתיים-משרתים שלה ולהסביר מדוע הפנתה עורף בצורה בוטה כל כך לאינטרס הלאומי. המלכוד בשיאו: ש"ס אינה מסוגלת לקדם גיוס אמיתי בגלל תפיסת העולם החרדית לחלוטין של מנהיגיה, אך היא זקוקה נואשות לקולות הציונים של חלק גדול ממצביעיה. וכאן בדיוק נכנס הקמפיין המלוטש הזה: ניסיון נואש אך מלא בכישרון לרבע את המעגל ולפזר מחדש את מסך העשן שהתפזר. לסגור לפחות לחודשיים את הפער שבין ד״ר דרעי הלא ציוני למיסטר דרעי המסורתי המשרת. ככל שיתקרבו הבחירות, וביתר שאת ביום שאחריהן, הקרע הזה רק ילך ויעמיק. דרישות הרבנים והעסקנים מקצינות, בזמן שסבלנותם של הישראלים המשרתים פשוט פקעה.

החיבוק עליו מפנטזת ש"ס הוא בסך הכל ניסיון להחזיר הביתה, כלומר לקלפי, מצביעים שראו את המפלגה לה הצביעו מפנה את העורף להם, לילדים שלהם, ולמדינה שלהם. כל זה בתקווה שישכחו - וכך תוכל ש"ס להמשיך ולפעול נגד האינטרס הלאומי עוד ארבע שנים מלאות.