הסוד המשפחתי ב"יתום" מסקרן, אבל זה דמות הקצב המפחיד שעושה את הסרט

הסוד המשפחתי ב"יתום" מסקרן, אבל דווקא דמות הקצב המפחיד עושה את הסרט

אחרי "הבן של שאול", הבמאי זוכה-האוסקר לזלו נמש חוזר להונגריה של שנות ה-50 עם סיפור אישי על ילד שמחכה לאביו שנעלם. כניסתו של קצב מסתורי וברוטאלי לחייו מערערת את עולמו, ומחברת בין טראומת המשפחה לבין האנטישמיות והדיכוי הפוליטי של התקופה. זה אינו סרט גדול כמו יצירת הביכורים של נמש, אבל יש פה סצנות מצוינות ואווירה שמצליחה להישאר מתחת לעור

תגיות

שנה בדיוק לאחר שפתח את פסטיבל הסרטים בחיפה, מגיע הסרט ההונגרי "יתום" (Orphan) לבתי הקולנוע שלנו. זהו סרטו השלישי של לזלו נמש, מי שהדהים עם סרט הביכורים זוכה-האוסקר שלו, "הבן של שאול" (2016), והספיק בינתיים לביים את סרטו הרביעי, "מולן", שהוצג השנה בקאן. "יתום", שרשם את בכורתו בתחרות הרשמית של פסטיבל ונציה אשתקד, מבוסס על סיפורו של אביו של נמש, בנם של אם יהודייה-הונגריה ניצולת שואה ואב שגורלו נותר בעבורו בגדר תעלומה. התוצאה היא סיפור התבגרות פוסט-מלחמתי שמציע התבוננות שגרתית למדי בחוויה של יתמות והישרדות, אבל כזה שיש בו כנות וכמה סצנות בעלות עוצמה.

אנדור הירש גדל בבית יתומים, עד הרגע שבו הגיעה אמו ששרדה את המלחמה ואספה אותו. ילדים אחרים שהיו שם איתו היו פחות בני מזל. לפני המלחמה ניהלו האם ובעלה משרד כרטיסים להצגות ביידיש, שממנו נותרה קופסה ובה כרטיסי כניסה למופעים שכבר אינם בתוקף. עתה, בשנת 1957, שנה אחרי דיכוי ההתקוממות ההונגרית נגד המשטר הקומוניסטי, הנער אנדור (בויטוריאן ברבש) ממשיך לחכות לשובו של אביו - גדל בצלם של סיפורי גבורה שמספרת לו אמו (אנדראה וסקוביץ'), וחווה את האנטישמיות שנוכחת בכל פינה. קיום הרפאים של האב מזכיר את "אבא" (1966) של אישטוון סאבו שגיבורו הצעיר, שאיבד את אביו במלחמת העולם השנייה, מפצה על היעדרו באמצעות דמות מומצאת של גיבור ואיש מחתרת נועז שהוא שב ומעצב בדמיונו.

אל חייהם של אנדור ואמו נכנס גבר זר וברוטאלי, קצב במקצועו, גדל-גוף ובעל פני פר, שטיב הקשר בינו לבין האם יתברר לאנדור רק בהמשך. אנדור מתקשה לקבל את נוכחותו, ודאי כתחליף אב, והוא מחליט לגלות מי הוא באמת האיש הזה (בגילומו של השחקן הצרפתי גרגורי גדבואה). במקביל, אנדור וחברתו הטובה שארי מוצאים אקדח חבוי באדמה. אמה של שארי עובדת בחנות מכולת שהייתה שייכת למשפחתה היהודייה - בעליה הנוכחים של החנות אינו מסתיר את עוינותו כלפיה - ואחיה של שארי נאלץ להסתתר מפני השלטונות מפאת פעילותו המחתרתית. כצפוי, האקדח שיופיע במערכה הראשונה וכו'.

כמו בסרטו עוצר-הנשימה "הבן של שאול", גם כאן מעמיד נמש במרכז את שאלת נקודת המבט הנצמדת בעקביות לזו של הגיבור. בשיתוף פעולה נוסף עם הצלם מתיאש ארדיי, הוא חוזר לצילום ב-35 מ"מ ולפורמט האקדמי הצר שאפיין גם את סרטו ההוא. כך, הפריים המצומצם כובל את הצופים לתודעתו של ילד בן 12, ולתחושות הזעם והבלבול שמעורר בו המשולש האדיפלי שנוצר עם כניסתו של גבר זר לחיי אמו. הסרט יוצר זיקה יפה בין האימה הפוליטית והרדיפה האנטישמית במרחב הציבורי לבין ערעור תחושת הביטחון במרחב הביתי, דווקא עם כניסתו לתא המשפחתי של גבר שאמור לכאורה להשיב לו יציבות ולהעניק לו הגנה.

זהו הסרט השלישי של נמש המתרחש על רקע תקופה של סערה היסטורית וטלטלה פוליטית באירופה (סרטו השני היה "שקיעה" מ-2018 שתיאר את מסעה של צעירה הונגריה בעקבות זהותה ועברה בבודפסט של ערב מלחמת העולם הראשונה). דרך הסיפור הפרטי-אדיפלי, "יתום" עוסק בצורך להשלים עם מציאות שבה סדרי הכוח השתנו, והמרד בסמכות דוכא. כך, היתום שבשם הסרט - ללא ה"א הידיעה - הוא לא רק גיבורו הצעיר אלא עולם שלם הנדרש להסתגל לסדר חדש. הדימוי המעגלי היפהפה שחותם את הסרט ומאותת ליצירת המופת "האדם השלישי", מצביע על התנועה ההיסטורית שנמשכת עד היום.

נמש, שגם כתב את התסריט יחד עם שותפתו הקבועה קלרה רוייר, מעצב כאן סיפור על כינונו מחדש של תא משפחתי מתוך כורח הישרדותי. דמותו של הקצב מוצגת אומנם כמסתורית ומאיימת, אך הופעתו המשובחת של גדבואה חושפת בו גם צד אחר, כמי שנוטל תחת חסותו את האלמנה הצעירה ואת בנה. האם הוא מסתיר סוד נורא? הסרט מפזר רמזים - תמונה ישנה, ביקורו הלילי של אנדור בעליית הגג בביתו - אך נמש מותיר אותם מעורפלים דיים כדי להפוך את הקצב לדמות המעניינת ביותר בסרט. התנהלותו האלימה, לעיתים כשל שור בזירה - באחת הסצנות הוא משתולל באכסדרת תיאטרון ומכה בשחקנים המנסים להשתלט עליו - מתחלפת ברגעים שבהם המבט הקשוח והגוף הכבד משילים את האיום וחושפים דווקא נוכחות מגוננת, כמעט אבהית.

כמו בשני סרטיו הקודמים של נמש, גם ב"יתום" הופכת תעלומת התא המשפחתי לדרך לבחון את מקומו של היחיד בתוך ההיסטוריה ואת האופן שבו היא מעצבת את זהותו. זהו לא סרט גדול או חשוב במיוחד, וקשה לומר שדמותו של הילד אנדור מצליחה להחזיק אותו מבחינה דרמטית ורגשית; אבל כמה סצנות מצוינות ובעיקר המורכבות שמעניק גדבואה לדמותו המאיימת והאבהית כאחד של הקצב, הופכות אותו, למרות מגבלותיו, ליצירה סוחפת למדי.