השיעור של אלטלנה
78 שנה חלפו אבל לא הרבה השתנה. יוני 1948. האונייה שהגיעה אל חופי ישראל עוד לא ידעה שתהפוך לסמל. בן-גוריון התעקש שהנשק על סיפונה יועבר לצה"ל. האצ"ל חפץ במסירתו לגדודיו שלו. לדברי מפקד האצ"ל בזמנו, מנחם בגין אחד, "עשרה רגעים" הוקצו למשא ומתן. בסופו נפתחה אש. "אלטלנה" טבעה, 19 חברי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל נהרגו. בגין סירב להגיב והכריז ש"מלחמת אחים - לעולם לא". השאר היסטוריה.
אז, טען ראש הממשלה שריבונות ישראל היא ערך מקודש. אחד התנאים למימושה הוא מונופול על הפעלת הכוח. לכן דמוקרטיה אינה יכולה לשאת "מדינה בתוך מדינה" עם מחתרות. ובישראל, רק גוף אחד יאחז בנשק - צה"ל שמו. בלי העיקרון הזה לא תתאפשר אחדות בישראל. לגישתו, הדבר הצדיק גם מעשה שלא יעלה על הדעת. בגין מצידו ראה באחדות ערך מקודש. ישראל אמנם היתה בת פחות מחודשיים, אבל לרשותו עמדו 2,000 שנות תובנות. אם לא תהיה אחדות, ידע, לא תישמר ריבונות. תהיה קרקע, טריטוריה, מקום שאולי ייקרא "ישראל", אבל לא בית לאומי. וכך, עוד לפני המנגלים וההייטק והחקלאות והצפירות בכביש וחיתוכי התור והללויה וצסק"א שאכלה אותה וביחד ננצח, אלטלנה היתה לדבר הכי ישראלי שיש: עדות לכאב לצד תקווה ועתיד משותף.
אבל למעשה היא סימלה משהו עמוק יותר. בדרכה, היא גילמה את השינוי התפיסתי שעבר העם הזה בשובו הביתה. לא עוד בחירה בין אחדות רוחנית בגולה לשבטיות בארץ ישראל. שני ההיבטים חייבים להיות משולבים. כי רק ריבונות תאפשר אחדות, ורק אחדות תשמר ריבונות. אלו לא ערכים סותרים אלא משלימים. זו היתה גדולתו של בגין. זו גם הייתה המציאות שביקש להבטיח בן-גוריון. במובן הזה, אם הכותל הוא סימן לחורבן בית שני, אלטלנה היא תזכורת לבסיס בית שלישי. אבל הגילוי שלה אתמול גם הזכיר שקצת עיוותנו את השיעור שלימדה. כי אט-אט, ברבות השנים, הקונצנזוס הישראלי שכח את האיזון הקדוש והעדיף אחדות על ריבונות. העדיף אותה בפטור מגיוס, העדיף בבתי הספר, העדיף במערכת המיסוי. העדיף עד כדי כך, שמרוב אחדות לא רואים את המתיחות.
78 שנה, אבל לא הרבה השתנה. אוגוסט 2026. היהודים שוב במבחן על ריבונותם. הפעם, במאבק על גיוס לכולם ותרומה שווה
78 שנה, אבל לא הרבה השתנה. אוגוסט 2026. היהודים שוב במבחן על ריבונותם. הפעם, במאבק על גיוס לכולם ותרומה שווה. בניסיון למנוע "מדינה בתוך מדינה", אקס-טריטוריה חרדית או ערבית. זמן רב שלטה כאן תפיסה שגויה לפיה אחדות מצריכה ויתור על ריבונות. כיפוף שלה. העיקר לא להרגיז. להכיל. לכן התאפשר לפטור משירות, התאפשר לא ללמד ליבה, התאפשר לא להכשיר לחיים אזרחיים מועילים. אבל מציאת אלטלנה אתמול היא רְאָיָה מהעבר שקראנו את הכתובת לא נכון. חתירה לאחדות מחייבת גם בחירה בריבונות. לא בסקטור ולא במגזר. במדינה. משום שרק בה יכולה להתקיים אחדות. זה לא אומר שצריך לבטל אורחות חיים ייחודיים, להימנע מטיפוח התורה או להתעלם מתחושות הציבור הערבי בישראל. אבל זה כן אומר שזה החריג, לא הכלל. שבלי השתתפות מלאה במפעל הריבוני, נידונו כולנו לגלות.
עוד חודשיים וחצי לבחירות, הגורליות בתולדותינו. אבל הפעם כדאי שהקונספציה תשתנה. זה לא או ריבונות או אחדות. זה גם וגם. ומי שלא יבין זאת, סופו שישקע במצולות אך לא יצוף שוב לעולם.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.