כמה טוב שבאת הביתה

אחרי שעזב בניסיון להשיג אליפות במקום אחר, החמיץ עונה בגלל פציעה קשה ולמד הרבה על האהבה שלו לפורטלנד, דמיאן לילארד שוב על הפרקט במדי הבלייזרס – וההתחלה נראית מבטיחה מאוד. רק תשאלו את אבדיה  

יאיר קטן|

רגע שהקהל של פורטלנד חיכה לו הגיע כבר במשחק הראשון של העונה, החגיגה הביתית על חשבון פיניקס בשבוע שעבר. האוהדים עוד זוכרים היטב את ההתמחות של דמיאן לילארד – זריקות ממרחקים מטורפים שגם נכנסות לא מעט – וכשדיים השחיל אחת כזו אורגון רעדה. לילארד ידוע בכך שהוא לוקח יותר זריקות כאלה מכל שחקן ב־NBA, והשיא היה ב־2019 בצליפה מדהימה שהביאה ניצחון בסדרה על אוקלהומה סיטי. אבל לילארד מביא לבלייזרס הרבה יותר מכך.

לילארד הוא אגדת בלייזרס, אחד השחקנים האהובים בתולדות המועדון. גניבה מהמקום השישי בדראפט, שהוליך אותה עד להופעה אחת בגמר המערב. מנהיג, סקורר, מנהל משחק, תשע פעמים אולסטאר. האיש הוא כזו מכונה, שבשנה שעברה, בזמן שעדיין השתקם מהקרע בגיד האכילס, הוא הגיע לסוף שבוע האולסטאר וניצח בתחרות השלשות בפעם השלישית בקריירה. ואם למישהו הייתה תהייה בנוגע לקבלת הפנים שיקבל, שלוש שנים אחרי שעבר למילווקי בחיפוש אחר אליפות, אז היא נענתה במהירות – אוהדי פורטלנד עדיין סוגדים ללילארד.

על פי קיילר פוקס מ"יאהו ספורטס", לילארד זרק לסל 100 אלף פעמים במהלך שנת השיקום מהפציעה (ברגע שיכל לחזור לפרקט אחרי הניתוח וההחלמה). ליתר דיוק, 100,100. ב־28 באוגוסט, לפני חודשיים וממש בסיום השנה הזו, הוא הכניס את עצמו לזון מיוחד ששמור לספורטאים גאונים עם בורג משוחרר בראש, ולקח 1,168 זריקות באימון אחד. 1,100 מהן נכנסו, 94.2 אחוז. מובן לכולם, וזה הובהר מיד, שזה לא אומר כלום מבחינת מידת ההחלמה – אבל כולם ידעו שלילארד רוצה בעיקר להשיב לעצמו ולקבוצה את הביטחון ביד החמה, ולהחדיר בשומרים את אותו הפחד כמו פעם, שגם אם לא ירוץ הכי הרבה ומהר, הוא יכול להשחיל קליעה מכל מקום ובכל זמן. אחרי הכל, מלך הסלים של פורטלנד בכל הזמנים.

לא צריך להסביר עד כמה שחקן ברמה של לילארד, גם בגיל 36, הוא שובר שוויון עבור קבוצה צעירה ושאפתנית כמו פורטלנד. אבל רצוי להתעכב על הצד השני – עד כמה פורטלנד עצמה חשובה עבור דיים.

לפני שלוש שנים, כשהועבר למילווקי שחיפשה סופרסטאר שיעזור ליאניס אנדטוקומבו להביא עוד אליפות, לילארד פירסם את אחד ממכתבי הפרידה המרגשים בתולדות ה־NBA. הוא ניסה לפייס את האוהדים שכעסו על רצונו לעזוב אחרי שהבין שהבלייזרס שלו עברו את השיא. ההיבט המעניין ביותר במכתב היה החזרתיות על האמונה שלו שעוד יחזור. הוא כתב כי אין לו ספק שילבש שוב בעתיד את הגופייה של הבלייזרס, לא משהו ששומעים הרבה בעידן הנוכחי ונטול הלוקאל־פטריוטיות ב־NBA, ובכלל פתח בכך ש"לא מדובר בפרידה, אלא ב'נתראה בהמשך'".

גם מי שרתח עליו לא יכל להישאר אדיש למשפט הסיום, שהגיע אחרי שלילארד הודה אישית בערך לכל פורטלנד: "אני מקווה שכשאחזור תוכלו לסלוח לי", סיכם דיים, "על כך ששברתי את לבבותיכם וגם את הלב שלי".

מה שלילארד הבין מאז הוא שאין כמו בבית, גם אם אליפות של פורטלנד היא פנטזיה רצינית. הלחץ עליו במילווקי היה עצום, הביקורות כבדות. זה לא שהוא שיחק גרוע, אבל הפרשנים חשבו שיאניס והוא יפרקו יחד את הליגה, וזה היה רחוק מכך. הפציעה שהשביתה אותו לשנה וחצי נתנה לו זמן לחשוב. הילדים שלו עדיין חיו בפורטלנד, הוא הרגיש קשור לקהילה, וידע שהוא רוצה לעשות את השיקום שם. כשמילווקי חתכה אותו כדי לפנות מקום בסגל, הוא ערך במשך תקופה ארוכה שיחות עם אנשי הבלייזרס, עד שקיבל חוזה לשלוש שנים תמורת 42 מיליון דולר. הבלייזרס ידעו שבעונה הראשונה לא יוכל לשחק. הוא בחר בהם על פני מועמדות לאליפות שהיו מוכנות לחכות לו ולשלם יותר.

לילארד של ההחלמה היה כמו כריסטיאנו רונאלדו בגמר יורו 2016, פצוע ולא יכול לעזור לנבחרת פורטוגל, אבל מקרין מנהיגות ושקט דרך הנוכחות וההכוונה מהקווים. הוא לימד שחקנים, הסביר להם, ישב איתם והראה להם איך הוא חווה ומבין כדורסל.

עכשיו הגיע הזמן לתרגם את כל הרגש וההכנות לתוצאות. בפתיחת ה־0:2 של פורטלנד, הוא יצר אופציות חדשות בהתקפה בזכות הקליעה מבחוץ שהייתה חסרה לבלייזרס, ומוסיף עוד שני רבדים: דוגמה אישית לג'ה מוראנט הפרוע שמכבד אותו, והפעלה מדויקת של דני אבדיה, שמתרגל לתרגילים חדשים בהם הוא לא האיש שצריך ליצור לבד, אלא הכוכב שמסיים אחרי מסירה של רכז מעולה באמת.

אם יישאר בריא, לילארד יכול לקדם את פורטלנד אל עומק הפלייאוף. וגם אם זה לא יילך, הוא יודע שהישגים בשדות זרים לא שווים את מה שיש לו בפורטלנד.