הפך את אינטר לאימפריה: פרידה מהכדורגלן האגדי סנדרו מאצולה
מהטרגדיה של אביו ולנטינו, דרך הזכיות באליפויות אירופה ועד הסירוב להצעת העתק של יובנטוס. סנדרו מאצולה, מגדולי שחקני האזורי בכל הזמנים, הלך לעולמו בגיל 83 והותיר מורשת מפוארת
זאב אברהמי|
סנדרו מאצולה, שהלך לעולמו בסוף השבוע בגיל 83, היה לא רק אחד משחקני הכדורגל האיטלקים הגדולים בכל הזמנים ואייקון של אינטר, הקבוצה שלה נשאר נאמן במהלך כל 17 שנותיו כשחקן וכמנהל ספורטיבי לאחר מכן - הוא היה מענטש אמיתי.
"אני רוצה שיזכרו אותי כאדם טוב וכאחד שלא הפסיק לתת הכל מעצמו גם כשהיה ברור שניצחון אינו בהישג יד", הוא אמר פעם בריאיון.
מאצולה שיחק 565 פעמים עבור אינטר, והבקיע 158 שערים. הוא זכה ארבע פעמים באליפות איטליה ופעמיים בגביע אירופה (היום ליגת האלופות). ב־1964 הוא הבקיע פעמיים בגמר נגד ריאל מדריד, בדרך לזכייה הראשונה. "שיחקתי נגד אבא שלך, והוא היה מאוד גאה אם הוא היה רואה אותך משחק", אמר לו כוכב ריאל פרנץ פושקאש לאחר המשחק, לפני שהעניק למאצולה הצעיר את החולצה שלו. שנה לאחר מכן אינטר הגנה על תוארה עם ניצחון בגמר על בנפיקה ליסבון. מאצולה זכה עם הנבחרת באליפות אירופה ב־1968 והגיע לגמר הגביע העולמי שנתיים לאחר מכן במקסיקו, שם הובסה הנבחרת 4:1 על ידי ברזיל.
והייתה גם הטרגדיה המשפחתית. אביו, ולנטינו מאצולה, היה כוכב ענק והקפטן של טורינו ("גראנדה טורינו"), הקבוצה הדומיננטית ביותר באיטליה של שנות ה־40 של המאה הקודמת, בהן זכתה בחמש אליפויות ברציפות, קבוצה שסימלה את הרנסנס הספורטיבי של איטליה של אחרי המלחמה והפאשיזם. ב־4 במאי 1949, כשסנדרו היה בן שש, שנתיים אחרי שאביו קיבל עליו משמורת בעקבות הגירושים בין הוריו, ולנטינו בן ה־30 ועוד 30 שחקנים, אנשי צוות ומלווים נספו בהתרסקות המטוס של הקבוצה ליד טורינו.
השם המתגלגל, השפם, היכולת על המגרש. מאצולה היה אגדת כדורגל איטלקית, אבל גם אייקון בינלאומי. הוא יכול היה לעשות הכל עם הכדור ברגליו, אבל זו לא הייתה רק היכולת אלא גם הנאמנות למועדון אחד. מאצולה היה חלק ממילאנו, כמו האופנה והסטייל, הוא היה מזוהה איתה כמו הקתדרלה המפורסמת של העיר. זה יוצא דופן בעיקר על רקע העובדה שהוא נולד בטורינו, שם היה אביו אייקון ספורט. טורינו ומילאנו הן יריבות בהכל: כדורגל, סטייל, כלכלה, ארכיטקטורה. הן רבות על ההגמוניה של החבל הצפוני העשיר של איטליה.
"כשהייתי נער מתבגר היה תלוי לי על הקיר בחדר פוסטר של סנדרו מאצולה. הוא היה האליל שלי ושל הדור שלי שגדל על כדורגל. שיא האלגנטיות", סיפר קרל־היינץ רומניגה למגזין "קיקר" לאחר מותו של האיטלקי. "ב־1984, כשהוא היה המנהל הספורטיבי של אינטר, הוא הביא אותי לקבוצה מבאיירן מינכן. לעולם אודה לו על שעזר לי לכתוב את הפרק הזה של חיי".
בדיוק כפי שאביו עיצב את הקבוצה הכי טובה באיטליה לאחר המלחמה, סנדרו מאצולה עיצב את הקבוצה הכי טובה באיטליה וכנראה גם באירופה 20 שנה לאחר מכן. גראנדה טורינו הפכה לגראנדה אינטר. המאמן הארגנטינאי הלניו הררה הגיע מברצלונה (ביחד עם הפליימייקר לואיס סוארס) והפך את אינטר לקבוצה של כדורגל ענייני, אפקטיבי, נחוש, עם הגנה נטולת רחמים והתקפה תכליתית. היא השתמשה באופן מושלם ב"קטאנצ'ו" (עם ליברו מאחורי קו ההגנה), שיטת משחק הגנתית ומבוקרת שהתבססה על יעילות, משמעת טקטית, שמירות אישיות ויציאה להתקפות מתפרצות קטלניות לאחר הזכייה בכדור. זה לא היה הכדורגל הכי אסתטי בעולם, אבל הוא היה יעיל להפליא, ובעיקר: כמעט בלתי מנוצח. מאצולה היה הלב של המכונה הזו.
מאצולה ערך את הופעת הבכורה שלו אצל הררה ב־1961, כשהוא בן 19 בלבד, וזו הייתה בכורה משונה ומעוררת מחלוקת. הררה העקשן נהג להתווכח מרות עם ההתאחדות האיטלקית ועם השופטים. כשנגמרו לו המילים למחות, הוא עבר למעשים. במשחק הבכורה של מאצולה, נגד יובנטוס, הררה השאיר על הספסל את כל השחקנים המקצוענים בסגל שלו ושיתף רק את הנוער. אינטר הובסה 9:1, ומאצולה כבש את השער היחיד. זו הייתה ההופעה היחידה של מאצולה באותה עונה במדי אינטר.
שנה לאחר מכן הוא כבר זומן לנבחרת הלאומית, וכבש שער בבכורה שלו, ניצחון 0:3 על ברזיל. הקריירה הבינלאומית של מאצולה הייתה רכבת הרים, פחות יציבה מאשר קריירת המועדונים שלו. הוא היה חלק מהנבחרת שאוהדים זרקו עליה עגבניות רקובות כשחזרה מאנגליה ב־1966 אחרי ההפסד הסנסציוני לצפון קוריאה. שנתיים לאחר מכן הוא הוביל את הנבחרת לזכייה באליפות אירופה.
בגביע העולמי 1970 הוא היה אחד הכוכבים של הנבחרת, שהייתה שותפה למה שכונה "משחק המאה" נגד גרמניה והגיעה לגמר מול ברזיל, אבל זה היה טורניר מוזר עבור מאצולה. מאמן הנבחרת, פרוצ'ו ולקארג'י, לא הצליח להחליט בידיים של מי לשים את הנבחרת: מאצולה או ג'אני ריברה, נער הפלא מהיריבה העירונית מילאן. ולקארג'י החליט דבר אחד: שניהם לא יכולים להיות ביחד על כר הדשא. הם היו מפרקים לו את ההגנה ואת הטקטיקה. מאצולה שיחק במחצית הראשונה, ריברה החליף אותו במחצית השנייה. את הגביע העולמי ב־1974 איטליה סיימה כבר אחרי שלב הבתים, אולי בגלל שהפעם ולקארג'י השתמש בשני הכוכבים שלו באותו זמן על המגרש.
מאצולה היה כדורגלן ענק והוא היה הכדורגל. לפני המשחק נגד ריאל בגמר ב־1964 הוא קפא במנהרה בדרך למגרש כשהוא מביט בעיניים מזוגגות באלפרדו די סטפנו ובפושקאש, כוכבי היריבה. לואיס סוארס היה צריך לנער אותו כדי להזכיר לו שהם האויבים שלו ושהוא תכף צריך לשחק נגדם. מאצולה כבש צמד והוביל את אינטר לזכייה.
הוא גם קיבל בשיא תהילתו הצעה שלא מסרבים לה מקבוצה ונשיא שלא מסרבים לו: ג'אני אניילי, הבעלים של פיאט, הציע למאצולה לעבור ליובנטוס תמורת שכר עתק וסוכנות מכוניות. מאצולה הירהר בנושא ופנה אל אמו שהטילה וטו מיידי. "הבן הבכור של ולנטינו מאצולה לעולם לא ילבש את המדים של יובנטוס", היא הסבירה את ההחלטה שלה.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.