החטוף ששוחרר במבצע צבאי: "אם זה היה תלוי רק בממשלה - עדיין היינו שם"

לעולם לא עוד? "משוכנע שזה יכול לקרות שוב". שלום? "השקפת העולם שלי השתנתה, אין פרטנר". נתניהו: "הוא ישן ולא העירו אותו, המסכן". בריאיון לעיתון הספרדי "אל פאיס" מספר לואיס הר ששוחרר במבצע "יד זהב" ברפיח על החיים החדשים, ומצבו כיום: " בכל פעם שאני בבית אפילו לזמן קצר, הכול מתחיל לחזור"

תגיות

"אם זה היה תלוי רק בממשלה שלנו, עדיין היינו שם". לואיס הר היה אחד החטופים הבודדים ששוחררו במבצע צבאי, אבל גם שנתיים וחצי אחרי שחרורו, הוא חש "טינה", כלשונו. בריאיון לעיתון הספרדי "אל פאיס" סיפר לואיס, ששוחרר עם פרננדו מרמן במבצע "יד זהב" ברפיח ב-12 בפברואר 2014, על החיים החדשים שלו, ואף שאמר שוב ושוב כי הוא אינו רוצה להיכנס לפוליטיקה, הוא השמיע אמירות ברורות נגד ההנהגה.

ב-7 באוקטובר נחטף לואיס הר מקיבוץ ניר יצחק ביחד עם בת זוגו קלרה מרמן, ושלושה מבני משפחתה שהיו בדירתה - אחיה פרננדו מרמן, אחותה גבריאלה ליימברג, והאחיינית בת ה-17 מיאה, בתה של גבריאלה. שלוש הנשים שוחררו בעסקה הראשונה, ושלושה חודשים אחר כך שוחררו במבצע ברפיח פרננדו ולואיס.

בריאיון עבר לואיס מספרדית לעברית כדי לומר שתי מילים - "ועדת חקירה": אני מרגיש טינה. אבל אני לא כועס. אני רוצה שתהיה ועדת חקירה כדי שנוכל לגלות בדיוק מה קרה ב-7 באוקטובר ולמה. אני לא מחפש להטיל אשמה. אני רוצה להבין כדי שנוכל להיות מוכנים למקרה שזה יקרה שוב. אני משוכנע שזה יכול לקרות שוב. אחרי השואה נהגנו לומר 'לעולם לא עוד'. עכשיו אני אומר שזה יכול לקרות בכל מקום ובכל צורה. ואנחנו חייבים להיות מוכנים לכך".

"בשנה שעברה עדיין לא האמנו שכולם יצאו", נזכר לואיס ביום השנה השני לטבח ולתחילת המלחמה. "זה חלום שהפך מציאות הודות לטראמפ. מעולם לא חלמנו שכולם יצאו. זה נראה לנו בלתי אפשרי. כי אילו הדבר היה תלוי רק בממשלה שלנו, עדיין היינו שם". בתשובה לאמירה ש"היה מפתיע שמצאו את כל החללים", ענה: "זה אומר שהם גם ידעו היכן הם היו, ושאפשר היה לעשות את זה הרבה יותר מוקדם".

הוא מתח ביקורת על ראש הממשלה בנימין נתניהו, באומרו: "בוא נתחיל מהסיפור הזה שראש הממשלה שלנו ישן ואף אחד לא העיר אותו, המסכן... זה לבדו מספיק מבחינתי. ואני אמרתי שלא אדבר על פוליטיקה, במיוחד עכשיו, לפני הבחירות. אבל אתה מרגיש שהכול היה יכול להתנהל אחרת".

לואיס - שהתראיין ל"אל פאיס" ממלון באילת - חזר לאורים, הקיבוץ שבו התגורר לפני הטבח: "זה הבית שלנו ושם אנחנו צריכים להיות. היה לי חשוב מאוד לחזור ולהרגיש בבית. לפעמים מפריע לי לשמוע קצת ערבית. ממש כאן במלון, רוב העובדים הם ערבים ומדברים ערבית. זה לא מפריע לי מספיק כדי לעזוב, אבל זה גורם לי לקפוץ, נאמר כך". הוא הקפיד להודות ללוחמים: "כל עוד היו אנשים שעדיין לא חזרו, הרגשתי בתוכי שאני לא שלם, אף על פי שהייתי מאושר ששוחררתי בצורה יוצאת דופן כל כך, ואני אסיר תודה לחיילים האלה שמסרו את חייהם למעני".

"עברנו גיהינום, אבל יצאנו מהצד השני. אנחנו צריכים להתקדם ולהתמקד בדברים הטובים. יש לי הערכה חדשה לחיים", אמר לואיס, וכשנשאל מהם אותם "דברים טובים", הוא עונה: "גרתי בקיבוץ בדרום, הייתה לי עבודה והייתי אוסף את הנכדים שלי מהגן. חייתי חיים רגילים. ופתאום אני מוצא את עצמי עם שגרירים או מלכים. אני צריך ללבוש חליפות, לענוב עניבה, לראות את העולם, לשמוע דעות שונות ולהיצמד לאמת שלי. מה שהשהייה שם נתנה לי הוא את הביטחון להשמיע את קולי ולהתמודד עם דברים שלואיס של פעם לא היה עושה".

על מצבו כיום אמר: "עד היום אני לא ישן טוב. הרופא אמר לי שאני חייב לקחת לפחות כדור אחד בשבוע, כי הגוף שלי צריך לנוח. אבל אני לא יכול לכבות את עצמי, אני לא יכול להישאר בבית ולצפות בטלוויזיה, כי בכל פעם שאני בבית אפילו לזמן קצר, הכול מתחיל לחזור. אני מתחיל להרגיש רע, וכל מיני דברים מתחילים לכאוב. זה לא הלואיס שאני רוצה להיות, ולכן אני נמנע מזה".

בריאיון ל"אל פאיס" הוסיף לואיס: "אני מנסה לא להתערב בפוליטיקה, להתמקד בחיובי. אבל השקפת העולם שלי השתנתה. פעם חשבתי שאנחנו יכולים לחיות בהרמוניה. היום התרחקתי מהרעיון הזה. אנחנו רוצים שלום, אבל אין לנו שותף לעשות איתו שלום. אלא אם כן הם (הפלסטינים) ישנו את דרך החשיבה שלהם ואת השנאה שלהם. אפשר להחליף שנאה באהבה, ואפשר להביא ילדים לעולם כדי שיחיו חיים טובים, ולא כדי שיהפכו לשהידים. כשהם ישנו את זה, אולי יהיה שלום. יש גם קיצונים ימניים במדינה שלנו, שהם נוראים בדיוק כמו אלה שבשמאל. שני הקצוות נוראים, ואני לא מקבל אף אחד מהם".

הוא נשאל גם על הסרט נז"א, ואמר: "אני לא יודע למה המידע שיוצא מישראל לעולם אף פעם לא מובן כפי שהוא אמור להיות מובן, וגם לא מניב את התוצאות שהיינו מצפים להן. כשאני מדבר, אנשים רואים אותי אחרת. רבים אומרים לי 'מעולם לא שמענו את הסיפור מנקודת המבט הזו'. אנחנו לא מושלמים, אבל הצבא שלנו הוא צבא. בעיני העולם אנחנו רוצחים, אבל זו מלחמה, ובמלחמה קורים דברים שלא אמורים לקרות - במיוחד כאשר מי שתוקפים אותנו הם ילדים בני 12 או 14. מה הייתה המטרה של הסרט? לתת לעולם עוד קצת תחמושת נגדנו? אנשים כאלה לא צריכים לחיות כאן. הם נגד המדינה, שיילכו למקום אחר ויראו אם הם יכולים לחיות שם טוב יותר".