מאט דיימון הבריז מהצילומים - והמותחן הזה קיבל שחקן פחות טוב: בן אפלק

בן אפלק מביים ומככב ב"חיות אדם", מותחן פשע חדש בנטפליקס שמנסה לשלב חטיפה, סודות משפחתיים ומתחים גזעיים ופוליטיים בלוס אנג'לס. חשבון הנפש הליברלי שמסתתר מתחת לעלילה מספק כמה רגעים מעניינים אבל עם טוויסטים צפויים, אקשן פושר וסצנות שכבר נדמה שראינו במקום אחר. התוצאה היא סרט שאפשר לראות - אם ממש אין משהו טוב יותר

תגיות

בגיל 54, בן אפלק הבין סוף סוף מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול: ליצור סרטים בינוניים, רצוי עם חברו מאט דיימון, ואפשר גם להסתפק בהפצתם בנטפליקס. הבמאי והסלב זוכה האוסקר, האקס של ג'יי לו פעמיים, התסריטאי המוכשר בדין וגם הבאטמן הדי-כושל, רחוק שנות אור מימי "ארמגדון" ככוכב עולה ומימי הזכייה באוסקר על "ארגו". יש פחות קונים לתמהיל הספציפי שהוא מוכר, עמוס הניצחונות, ההפסדים והממים עם הפרצוף המבואס. אז הוא ממשיך לעבוד בחריצות, בקנה מידה צנוע יותר: לפני שלוש שנים ביים את דרמת עסקי הספורט האפורה במכוון (והמוצלחת מאוד לסוגה) "אייר", שבה גם כיכב לצד חברו מאט. לפני כתשעה חודשים השניים שוב שיתפו פעולה כשחקנים בסרט הפשע הבינוני "המכה", שעלה בנטפליקס. ועכשיו אפלק מככב ומביים את עצמו בסרט פשע עוד יותר בינוני, "חיות אדם", שעלה בסוף השבוע באותו מקום. אלא שדיימון, שהיה אמור לגלם כאן את התפקיד הראשי, הבריז לו לטובת צילומי "האודיסאה". הכוכב וחבר הנפש הלך לטייל בסטים הנוצצים שבנה לו כריסטופר נולאן ברחבי העולם, והשאיר את אפלק עם שחקן הרבה פחות טוב ממנו לתפקיד הראשי: הוא עצמו.

אפלק מגלם את מארק קימבל, מועמד עצמאי לראשות עיריית לוס אנג'לס עם כל הפרטים הביוגרפיים הנכונים: עורך דין מצפוניסט ומורה בשכונות עוני בעברו. הוא נשוי לפסיכיאטרית שחורה מבריקה ואמידה (קרי וושינגטון), ולשניים ילד חמוד ומעורב אתנית. השלושה חיים בווילה מפוארת בשכונת היוקרה ברנטווד, הידועה כאתר הרציחות של או-ג'יי סימפסון. נו, אז ברור שמאחורי הפסאדה יש סודות ושקרים. המאורע המחולל מתרחש כשחוטף זועף מתקשר לגיבור ובפיו בשורת איוב: הוא חטף את בנו, כשזה יצא עם עוזרת הבית המקסיקנית שלהם לאסוף ממתקים (Trick or Treat) בליל כל הקדושים.

מכאן נכנסת לעלילה מתווכת מסתורית (ג'יליאן אנדרסון, שנראה שעשתה את אותו התפקיד כבר שש פעמים), עם מבטא בריטי כמובן. אחרת איך נדע שהיא חלקלקה וקרת-רוח? ויש שלל שיחות מתוחות עם החוטף, כמה טוויסטים צפויים וצפויים יותר, סצנות אקשן לא מאוד מלהיבות וסוף שקושר באריכות את כל הקצוות וסותם את החורים.

אפלק לא כתב או ביים את "המכה", ואילו את "חיות אדם" כתב במשותף וביים. ובכל זאת, לרגעים נדמה שמדובר בסרטים תאומים: מותחני פשע בעיר אמריקאית גדולה, שם מיאמי, פה לוס אנג'לס, שיכולים לתפקד כפרק מורחב של "חוק וסדר". במרכז שניהם עומד אפלק כמנהיג הלבן עם התדמית הסדוקה, ובשניהם שאלת הטוהר המוסרי שלו עולה על הפרק. סביבו קאסט מולטי-אתני של אסייתים (סטיבן יאון מופיע בשני הסרטים), היספנים ושחורים, שבפניהם הוא צריך להוכיח את ערכו. בחצי צחוק, אפשר לחשוד שהוא הסכים להוביל את שני הסרטים הנטפליקסיים האלה כדי להוכיח לעצמו ולקהל כמה טוב הוא מדבר ספרדית עם היספנים. באמת. כל הכבוד, אמיגו.

הטוויסט המרכזי ב"חיות אדם" מגיע בשליש הראשון. מי שלא רוצה להסתכן בספוילרים שידלג פסקה. הוא מקרב את הסרט עד מאוד ל"למעלה ולמטה", מותחן הפשע המשובח של אקירה קורוסאווה מ-1963. הדמיון אינו רק בהתרחשות או בבית האמיד, אלא במבחן המוסרי שהחטיפה מציבה לבעל הבית, כשבדילמה מעורבים לפתע שיקולים משפחתיים, כלכליים ומעמדיים. זה כמעט רימייק לא רשמי, על גבול העתקה בוטה. וזה קצת מוזר, כי רק לפני שנה קיבלנו רימייק רשמי ומפוספס ל"למעלה ולמטה" של ספייק לי ודנזל וושינגטון, שיצא באפל TV פלוס. גם הוא היה בסוף סרט פשע ברוח "חוק וסדר", רק בניו יורק וטיפה יותר מרובד ומסוגנן. כנראה שאנחנו חיים בעידן הרימייקים הלא מוצדקים לקורוסאווה שעולים ונעלמים בסטרימינג.

ואם כבר עידנים: מאז שעלה בשישי בנטפליקס, זוכה "חיות אדם" לכתישה בטוויטר בגלל קטע בן 15 שניות שמישהו העלה מתוכו, ובו סיומה המעט מטופש של סצנת השיא בסלואו מושן. קצת לא הוגן לשפוט סצנה שלמה לפי קטע שמנתק אותה מהדרמה שסביבה, ובכל זאת אפשר להבין את הגיחוך. כבר כמעט לא עושים סרטים כמו "חיות אדם": מותחני פשע בתקציב בינוני, שנשענים על כריזמה של כוכב מוכר ועל סצנות הוליוודיות שבמקרה הטוב תזכרו שנים אחרי היציאה מהקולנוע, ובמקרה הרע רק דקות ספורות. קל להתגעגע אליהם כשהקהל מעדיף להגיע לאולמות רק עבור סרטים אפיים, סרטי גיבורי-על ואימה. אבל הגעגוע אינו תו איכות. גם מותחן מהסוג החסר הזה צריך להיות אמין לסוגו, מעניין או לחדש משהו, וב"חיות אדם" כמעט הכל מזכיר סצנה שכבר ראיתם בסרט או בסדרה אחרת.

אם ננסה להיות קצת יותר נחמדים לאפלק ולסרט שיצר, בכל זאת יש בו ממד מעניין של חשבון נפש ליברלי: ברגעיו הטובים של "חיות אדם", המתחים בין אפלק לאשתו השחורה ולבוחריו ההיספנים צצים בצורה חכמה. הוא מעמיד פנים שהוא "הלבן הטוב" ותמיד מרגיש שעליו להוכיח את עצמו כדי לזכות באהבתם של מי שלדעתו לעולם לא יראו בו אחד משלהם. "אני תמיד באודישן", אומר אפלק ברגע קולע בסרט.

זו אולי תובנה חכמה וגם אמירה של אפלק על הכוכבות שלו, ואולי על כוכבים "יפיופים" בכלל, שמרגישים שהם לא באמת שווים כשחקנים גם כשהם חיים בווילה ששווה מיליונים (ג'ורג' קלוני כיכב אשתקד בסרט מצוין על זה, "ג'יי קלי" של נואה באומבך). הצורך של אפלק להיות נאהב מקבל כאן גם משמעות פוליטית: לוס אנג'לס, ובהשלכה אמריקה כולה, מצטיירת כמקום שבו מיעוטים ומעמדות חיים יחד, אבל מתחת להרמוניה המזויפת רוחשת-הטינה.

אבל כל זה לא מכסה על סרט שהוא יותר מדי "בסדר". הכל בו "בערך" עובד (טוב, חוץ מהסצנה הזו בטוויטר), אבל הוא לא מבדר מספיק, לא מחדש בשום צורה ולא מעורר מספיק עניין או סימפטיה כדי שנגיד לכם: כן, כדאי לכם לראות אותו. מקסימום, "אפשר". גם כן מחמאה.