האסון שלנו הוא שעצם התשוקה שלנו לנורמליות היא זאת שהרחיקה אותנו ממנה

"והילד הזה הוא אני" חולל מהפכה בתפיסת הילד בישראל ואפשר לנו, לראשונה, לראות את עצמנו. אבל ההכרה בקיומו של ילד שכל מטרתו לבעוט בקופסה חלודה ברחוב סימנה גם את תחילת ההחלדה של ישראל הציונית-ליברלית. במלאת שבוע למותו של יהודה אטלס, חוזרים אל הספר המכונן ואל הרגע שבו החיים עצמם התפרצו לתוכו - לצד סקיצות נדירות ועטיפה שדני קרמן שמר בארכיון במשך כמעט 50 שנה

עם היוודע דבר מותו - או אולי הסתתרותו מעבר לגדר של השכנים, או התחבאותו בפוך, או שאולי רק הלך רגע לחבר - של יהודה אטלס, מיהרו לא מעטים להספידו בסגנון שלו, נוסח "והילד הזה הוא כבר לא". אך מסתבר שהסגנון כלל אינו קל לחיקוי. למעשה בשנים האחרונות, אטלס עצמו - שנותר פוליטי, חברתי ומצפוני עד יומו האחרון - ניסה לרתום אותו למטרות ראויות רבות, אך מלבד הכוונות הטובות, התוצאות עוררו בעיקר חוסר נוחות מסוים, תחושת זיוף. וזאת מפני שכוחם של שירי "והילד הזה הוא אני" (1977) והמשכיו, נמצא בנקודה שאולי אינה ניתנת לחיקוי: כנות רדיקלית, חוסר-חשיבות ממאיר, התעמקות בזוטות, שטותניקיות חד-פעמית. למשל, היינו רוצים לכתוב: "הזרקור מופנה אל הפואטיקה של חיי היומיום" אבל איזה "זרקור" ואיזה "מופנה", אין שום אפשרות לשלב כאן פאתוס. מדובר לכל היותר במשחק עם פנס כיס, ברגע של שעמום מבורך.

הילד הזה הוא אני – ארבע המילים האלו, כל אחת עולם אונטולוגי שלם — ייצגו את המהפכה של תפיסת הילד בישראל, וגם כאן, אם נרד מהנפיחות של מילים כמו "מהפכה" ו"תפיסה", נזקק את המהות: יהודה אטלס ראה אותנו, ואיפשר לנו לראות את עצמנו (נשמע קצת כמו סיסמה גרועה של בני גנץ, אבל זו האמת). במובנים רבים, זה היה נס, או הרבה ניסים קטנים בהרבה מאוד בתים. אבל במובן ההיסטורי, ההכרה הזאת בקיומו של אני שכל מטרתו לבעוט בקופסה חלודה ברחוב, הייתה דווקא ראשית ההחלדה של ישראל הציונית-ליברלית. בריאתו של ה"אני" של אטלס (ושל יהונתן גפן, ובמידה מסוימת עוד לפניהם גם של מרים ילן-שטקליס), הילד היומיומי הישראלי, שקיומו הרגיל, בביתו הרגיל, בשכונתו הרגילה, הוא כמעט מובן מאליו – הייתה, בדיעבד, שגיאה טקטית, הורדת העיניים מהכדור. נורמליות, על רגעיה הקטנים, היפהפיים והמכוערים, על היכולת להבחין בהם, היא החיים והיא הסיבה לחיות אותם; היא הדבר שעליו אנחנו נלחמים עכשיו עד זוב דם. מה אנחנו רוצים לילדינו? לא רוצים שירי-מקלט, לא רוצים עיבודים מונגשים של המלחמה. רוצים את זה. להיות שוב הילדים האלה, ילדים עם חיים לא חשובים, עם נמלים וקוצקואים. להיות אני שיש לו ו' חיבור בהתחלה, עוד מישהו בשרשרת של מישואים. אנחנו רוצים להדביר את החשיבות מחיינו.

השיר השלישי בקובץ, מסמן את העמדה שתהיה העמדה של הדור הזה: "דווקא כשהם קוראים עיתון / או מקשיבים לחדשות / בא לי פתאום / לשאול / את השאלות הכי קשות". השאלות הקשות הן אלו שלא עוסקות בנושאים הקשים. אני מול "הם", המבוגרים בעולמם המשמים. זה מה שעשינו, הדור שלנו, והיה לנו כיף, כיף במובן של בכי ברחוב, כיף במובן של כיפכוף מהילד החזק, אבל כיף. זן ואמנות החזקת הקרטיב-לימון. האסון שלנו הוא שעצם התשוקה שלנו לנורמליות, כאן, היא זאת שהרחיקה אותנו ממנה. בזמן ששאפנו ריח של גויאבה מהעץ של השכנים, אחרים שאפו שאיפות אחרות, מסוכנות, חשובות.

האני של אטלס הוא אני גופני מאוד. לא היינו קוראים לו חסר בושה, כי הבושה היא היצרנית של השירים האלו, שמייצגים את הפער בין הדרישה של ה"הם" לבין האמת, שהיא מלאה בריחות, תחושות, נוזלי גוף, מכות, תאוות, לכלוך, שקרים, חטאים קטנים. אטלס מצליח לתפוס את הנקודה הפלאית של לידת האדם מתוך הילד: ההכרה בחוקים ובזיוף שהם מייצגים; ההבנה שהוריך אינם רק ייצוג של חוק וטיפול, אלא שהם בני אדם בעצמם, שיכולים גם לקנא, ובעיקר הגישוש אחר בני אדם אחרים, שאפשר להושיט להם יד מלוכלכת ולומר להם שכשהמים קרים אתה לא רוחץ ידיים כל כך טוב, והם יחייכו ויבינו על מה אתה מדבר, וילחצו את היד הזאת חזרה ביד מלוכלכת משלהם.

מבחינה שירית, אחד מהם עולה על כל היתר, וזה "אל הבית באה גברת" (לשירים אין שמות, כמובן, כחלק מהארציות של הספר הם פשוט נקראים בשורה הראשונה שלהם או ב"השיר על התפוז"). אטלס מלהטט בו במשקל שאינו אופייני לשיר ילדים, מתפרע בחריזה פנימית, ובשורות שאורכן משתנה ("ניגשתי/ ולפני שהגשתי —/ מיששתי,/ בלי להתבייש,/ ונדמה שהרגשתי —/ שיש;/ משהו קשה, מרשרש"). הקצב הפנימי של השיר מתוחכם ומפתיע ומתאים באופן מדויק לגברת עצמה, עירונית, מתוחכמת, כזו שההבטחה שלה גדלה ופועמת עד שהיא מתנפצת. בניגוד לשאר השירים הסיטואציה המתוארת בו היא ספציפית, זו לא "אבחנה", משהו שמתחיל ב"כל", או "כש", כמרבית השירים האחרים. זה רגע ייחודי, זיכרון אחד. את התשוקה, הצריבה, האכזבה, הרמייה – את אלו הקורא צריך לחלץ לבד מחייו שלו.

את השיר הזה בחרתי לדקלם בהצגת סוף כיתה ב' שלי. כולם בחרו שירים קצרים, אבל אני אהבתי את השיר הזה ולא חששתי מאורכו. אמי, שהייתה במאית מדופלמת של הצגות סיום – סייעה לי בשינון ובהעמדה. כמנהג הזמנים ההם הוחבשתי קסקט, אביזר שמשמעו "הצגה". ידעתי את השיר יפה, כולל תנועת המישוש והפרצוף המאוכזב, אך משעליתי לבמה המאולתרת בחצר הבית שבשכונת מורשה — נאלמתי דום. הבלאק-אאוט הראשון שלי. רק לאחרונה סיפרה לי אמי שבבית כבר נלחשה באביב ההוא המילה האיומה מכל: גירושין, ושכל מה שהדחקתי יצא לי ככה, או יותר נכון: לא יצא לי ככה.

בבואי לכתוב את הטור הזה, את הפרידה הקצרה והצרה מדי מיהודה אטלס, ניגשתי אל המדף והוצאתי את "והילד הזה הוא אני". להפתעתי היה זה העותק המקורי שלי, אותו הספר שממנו שיננתי אז, לפני עשרות שנים ועשרות דירות. בעמוד הראשון, הקדשה בת שלוש מילים בכתב מוכר: "לשרוני באהבה מאמא". זה הכול.