כך פספסנו את הזדמנות ההסברה בטיסת פליי דובאי

מחבל מנסה לרסק 180 בני אדם אל הקרקע, ישראלים נאלצים לפרוץ לתא הטייס בצרחות "שמע ישראל" והתגובה האוטומטית שלנו היא להקטין, לנרמל ולשדר ש"הכל בסדר"

עינת אוליבייר |

תגיות

"זה בסך הכל היה עניין של חמש דקות, באמת. אבל קבלת הפנים החמה והאירוח המדהים שקיבלנו מהסעודים כשנחתנו היה מעולה". כך תיאר אחד הנוסעים הישראלים בריאיון ל-BBC את דקות האימה על המטוס של פליי דובאי שבנס נמנעה קריסתו על אחד ממגדלי עזריאלי. ציטוט זה הוא תמציתה של הטרגדיה ההסברתית הישראלית.

מטוס נוסעים בדרך לתל אביב צולל אלפי רגל בדקה, מחבל בקוקפיט דוקר את הקפטן ומנסה לרסק 180 בני אדם אל הקרקע, ישראלים נאלצים לפרוץ לתא הטייס בצרחות "שמע ישראל" כדי למנוע אסון בקנה מידה של ה-11 בספטמבר - אבל מול המיקרופון של אחת מרשתות התקשורת שעוינות את ישראל בעולם, שלפחות התייצבו בנתב"ג לרגל האירוע, התגובה האוטומטית שלנו היא להקטין, לנרמל ולשדר ש"הכל בסדר".

מנטליות ה"יהיה בסדר" והרצון להפגין חוסן וקולקטיביות מאופקת אולי טובים עבור חיים במדינה שלנו אבל הפכו למחלה ממארת עבור מערך ההסברה הישראלי. בעוד שרשתות כמו ה-BBC ושותפותיה באירופה ניסו בכל כוחן למסגר את ניסיון הפיגוע הרצחני הזה כ"קטטה בין טייסים" שהפך ל "אירוע טרור לכאורה" (הגרדיאן), הנוסעים הישראלים שהתראיינו סיפקו להם במו ידיהם את חומרי הטיוח.

במקום לזעוק את אימת המוות, את פחד החטיפה ואת הטרור שחוו בגובה 30 אלף רגל, הם בחרו להתרכז בבופה ובנחמדות של שלטונות סעודיה ומי שלא, פשוט לא ידע להגיד "מפחיד" באנגלית

במקום לזעוק את אימת המוות, את פחד החטיפה ואת הטרור שחוו בגובה 30 אלף רגל, הם בחרו להתרכז בבופה ובנחמדות של שלטונות סעודיה ומי שלא, פשוט לא ידע להגיד "מפחיד" באנגלית. כך או כך לא שמעו אותם בגלל שירת ה "עם ישראל חי" של כמה נערים שהחרישה את הבכי החרישי של מרואיין ל- CNN וגרמה לאולפן להחזיר מייד את השידור מבלי לשמוע אותו.

איש הסברה באזור היה יודע מה לעשות כדי שהמסרים יועברו ולא אני לא מדברת על ביבי נתניהו שבאותו רגע היה עסוק בשיחה עם נקודת האור האותנטית היחידה בתוך המחדל הזה והיא אותו נוסע- גיבור בין כמה גיבורים שצילם את עצמו בלייב כשהדם עדיין מרוח על פניו. הוא, ורק הוא, פשוט סירב לעטות על עצמו את מסיכת הגיבור הישראלי החסין והיה מספיק אמיתי כדי להראות לעולם פצוע ומפוחד מאימה. חבל שהוא לא יצא להתראיין ואולי יש עוד סיכוי שכן.

מעבר למחסום השפה, נחשפה כאן תופעה פסיכולוגית לאומית עמוקה: מול מדינות העולם, אנחנו ממהרים להיות אפולוגטיים. במקום להתלונן, לזעוק על הפקרת חיינו ולדרוש דין וחשבון, אנחנו מתנהגים כאורחים מנומסים שרק רוצים "לא לעשות בעיות" ולא להרגיז אף אחד. הגיע הזמן שנלמד מאויבינו בעזה. הם מבינים היטב את כללי המשחק של המאה ה-21. שם יודעים לקחת כל פסיק, כל רעש הדף של צה"ל או אירוע גם אם לא נגע במרואיין ישירות, ולהפוך אותו לדרמה קורעת לב של קורבנות שמרעידה את הקהילה הבינלאומית. הם לא מתביישים לבכות, לצעוק, ולהראות לעולם שהם פוחדים למות. ואילו אנחנו? אנחנו ממהרים לנגב את הדם מהחולצה, לחייך למצלמה הבלתי-אוהדת של המראיין המערבי ולומר שזה "בסך הכל חמש דקות".

ההתעקשות הישראלית הכרונית שלא לצאת "מסכנים" או "קורבנות" עולה לנו ביוקר בזירה הבינלאומית. אם אנחנו לא מסוגלים להרשות לעצמנו להודות בפחד עבור הריפוי הנפשי שלנו, היינו חייבים לעשות זאת לפחות עבור המלחמה על התודעה. העולם המערבי ניזון מרגש ומקורבנות. כשאירוע טרור תעופתי מזעזע ממוסגר על ידנו כחוויה קלילה, אל לנו להתפלא שרשתות התקשורת העולמיות ממשיכות להתייחס למדינת ישראל כתוקפן אכזרי ולא כמתגונן. התקרית הזו ב-טיסת פליי דובאי FZ1073 הייתה יכולה להיות מנוף הסברה אדיר שימחיש לעולם מול מי ומה אנו מתמודדים- אך היא התרסקה שוב בגלל עוד מונולוג ישראלי של "הכל בסדר".