נתנה לבתה חצי דירה - והתחרטה: "היא רימתה אותי"

האם טענה שבתה ניצלה את טוב לבה ובודדה אותה משאר ילדיה כדי לקבל את הנכס. אלא שבית המשפט לא השתכנע, ודחה את תביעתה לביטול עסקת המתנה

עו"ד שרי וייס | פסקדין|

בית המשפט למשפחה באשדוד דחה לאחרונה תביעה שהגישה אישה נגד אחת מבנותיה, בדרישה להשיב לבעלותה מחצית דירה שהעבירה לה ללא תמורה. השופטת עפרה גיא שוכנעה שלמרות החרטה של האם, היא העניקה את המתנה מרצונה החופשי, ולא הוכחו כפיה, הטעיה או השפעה בלתי הוגנת המצדיקות את ביטולה.

האישה התגוררה בדירה עם בעלה במשך כ-20 שנה בשכירות ציבורית, עד שבשנת 1999 רכשו השניים את הזכויות בנכס מחברת "עמיגור" בתנאים מועדפים, תמורת כ-200 אלף שקל. מדובר בדירה המחולקת פיזית לשתי יחידות נפרדות, אך רשומה בטאבו כנכס אחד.

לאחר פטירת האב, ובמסגרת הליכי ירושה, נרשמה ב-2020 מחצית הדירה על שם הבת. ביולי 2021 חתמה אימה על מסמכים להעברת גם המחצית שבבעלותה אל הבת ללא תמורה. באוקטובר אותה שנה הושלם רישום מלוא הזכויות בדירה על שם הבת.

בשלב מסוים פרץ סכסוך בין השתיים. בתביעה שהגישה בנובמבר 2023 טענה האם שבתה "ניצלה את טוב ליבה תוך שהיא מפעילה לחץ, פועלת בעורמה, מרמה, הטעיה, חוסר תום לב קיצוני, השפעה קשה ובלתי הוגנת ועשיית עושר ולא במשפט - הכל על מנת לגזול ולחמוס ממנה את בית מגוריה, הנכס היחידי שלה עלי אדמות ועתודתה הכלכלית בזקנתה".

האם הוסיפה כי לאחר ויכוח סביב הדירה בודדה אותה בתה משאר ילדיה, ניתקה אותה מהכבלים ומלחצן המצוקה ואיימה "לזרוק אותה לרחוב". מנגד טענה הבת כי במשך שני עשורים טיפלה במסירות בהוריה, תוך שנשאה בהחזרי המשכנתה ומימנה שיפוצים. לשיטתה האם העניקה לה את הזכויות מרצונה, כאשר הרקע לתביעתה הינו ייעוד הדירה לפינוי-בינוי.

ואכן, השופטת גיא דחתה את גרסת האם וקבעה שהיא הבינה את משמעות המסמכים שעליהם חתמה. היא הסתמכה בין היתר על עדות עורכת הדין שערכה את מסמכי ההעברה, שלפיה הסבירה לאם את תוכנם.

עוד נקבע כי לא הוכחה תלות מקיפה של האם בבתה, ששללה ממנה את רצונה החופשי. צוין שהסכסוך המשפחתי נוצר עקב ההחלטה להעניק לבת את הזכויות, ולא להיפך.

"התרשמתי כי המתיחות שנוצרה ביחסי התובעת לבין מי מילדיה נוצרה לאחר היוודע להם על החלטתה של התובעת להעניק לנתבעת את הזכויות בדירה", נכתב בפסק הדין. "לפיכך, כל טענות התובעת כאילו בידודה מיתר ילדיה ותלותה המוחלטת בנתבעת הם שדחקו אותה לפינה והובילו אותה, תוך השפעה בלתי הוגנת לחתום על תצהיר המתנה, נדחות בזאת".

השופטת קיבלה את גרסת הבת שלפיה נטלה את המשכנתה ושילמה את החזריה השוטפים במשך 20 שנה. היא ציינה כי ייתכן שללא סיועה, הוריה כלל לא היו מצליחים לרכוש את הדירה.

הובהר כי משעסקת המתנה הושלמה ברישום, אזי אפילו התנהגות מחפירה מצד מקבל המתנה אינה מצדיקה את ביטולה; זאת לצד ציון העובדה שהבת לא פעלה לפינוי אימה, ואף הבהירה שתוכל להמשיך לגור בה עד סוף ימיה. לסיכום התביעה נדחתה, והאם חויבה לשלם לבתה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 35 אלף שקל.

• לקריאת פסק הדין המלא – לחצו כאן • הכתבה בשיתוף אתר המשפט הישראלי פסקדין • ב"כ התובעת: עו"ד טל קולסקי • ב"כ הנתבעת: עו"ד גיורא מלול ועו"ד מורן פרטיאלי טייץ • עו"ד שרי וייס עוסקת בדיני משפחה • הכותבת לא ייצגה בתיק • בהכנת הכתבה לקח חלק צוות העורכים של אתר פסקדין • ynet הוא שותף באתר פסקדין