אבא מיליארדר, להיט ענק ושם משפחה יהודי: הזמרת החדשה שהרשת אוהבת לשנוא

סטלה לפטי, בתו של אחד ממייסדי "גרופון", החזיקה באחד הלהיטים הגדולים של השנה - עד שהאינטרנט הכריע שהיא גנבה אותו מנואה קאהן, והזמרת נתנה לו קרדיט. אחר כך המאזינים מצאו עוד חמישה שירים שלה שמזכירים להיטים של אחרים. לצד ביקורת מוצדקת על מוזיקה מאכזבת, בתוך גל הזעם אפשר לזהות גם משהו אחר: אנטישמיות

אפשר להבין למה סטלה לפקובסקי בחרה להשיק את הקריירה המוזיקלית שלה תחת השם סטלה לפטי. אומנם לאף אחד לא היו אשליות לפיהן הציבור לא יבין מהר מאוד שמדובר בבתו של המיליארדר אריק לפקובסקי, שהיה בין השאר המייסד של ענקית הסחר הדיגיטלי "גרופון", והיה ברור שהטענות והשמועות על "נפו-בייבי" (המקבילה של "הבת-של" באנגלית) ו"שתולת תעשייה" (מונח שמתאר ניסיון מאולץ להפוך אמן/ית עם קשרים וכסף ללהיט) יגיעו בשנייה שהיא תתפוס תאוצה: אם כבר מדברים עליך, גם כשמדובר בטינופים, עדיף שהקהל יוכל להסתדר עם השם במקום לשבור בגללו את השיניים.

אולם הבחירה בכינוי "לפטי" התבררה כמתנה משמיים עבור אלה שמאשימים את לפטי, מהשמות הבוערים בעולם המוזיקה כרגע, ברצף של העתקות/השראה מוגזמת/חוסר מקוריות: כך נולד הכינוי סטלה Thefty, שדבק בה פחות מאז שהשיר Boston התפוצץ והפך לאחד הלהיטים הגדולים של 2026 בארה"ב (ולא רק). זה התחיל מהדמיון המצמרר עד כדי שעשוע בין "בוסטון" ל-Stick Season, הלהיט של נואה קאהן. האחרון קיבל קרדיט בכתיבת השיר לאחר שלפטי פרסמה סקיצות של הפזמון ואנשיו של קאהן, כך מתברר, אינם חירשים ולא חיים על מאדים. לפטי טענה, ועדיין טוענת, שלא חשבה על קאהן כשכתבה את "בוסטון". הופעתם של טיקטוקים ישנים שלה מבצעת את Stick Season לא ממש חיזקו את אמינותה של הגרסה. פשרת הקרדיט, שמוכרת בכל העולם – תשאלו את נטע ברזילי וג'ק ווייט – היא כסף קטן לעומת ההצלחה הגדולה של השיר: העוגה אולי צריכה להתחלק, אבל היא עדיין מאוד עשירה וטעימה.

אילו הסיפור היה נעצר בשיר אחד, זה עדיין היה לא נעים – בטח לא בשלב מוקדם של הזנקת הקריירה – אך גם לא כזה נורא. אלא שהכוכבית המוקדמת מעל שיר פופולרי במיוחד, הרקע הפריביליגי למדי של הזמרת ובכלליות היכולת והרצון של הרשת להוציא את הנשמה הפכו את העיסוק בלפטי למשחק אובססיבי של "חפש את הגניבה": לא פחות מחמישה שירים נוספים שלה הואשמו ברמה כזאת או אחרת בדמיון מוגזם לשירים אחרים ללא קרדיט.

למשל Seven Eleven, שיצא כבר בשנה שעברה, מזכיר את Teenage Dirtbag של Wheatus ואילו Good At Leaving מאלבום הבכורה שלה, שיצא לפני חודש, מהדהד את Ghost של ג'סטין ביבר. במקרה של Summer You Were Mine מהאלבום, השיר כולל אינטרפולציה מאושרת (ציטוט מוזיקלי ולא סימפול של הקטע המקורי) משיר של להקת The Chicks, אך הכותבים שלו זעמו על כך שלא נטען להן קרדיט בפלטפורמות הסטרימינג. בחברת התקליטים אטלנטיק, שמייצגת את לפטי, מיהרו להתגונן ולומר שזאת הייתה "טעות".

במקביל, גם בסביבה הקרובה של הזמרת לא בדיוק רגוע. לפי מגזין המוזיקה "בילבורד", לפטי נפרדה לאחרונה מחברת הניהול שליוותה אותה מתחילת דרכה, והחליפה גם את משרד יחסי הציבור שלה. הסיבות לא פורסמו, וכל הצדדים סירבו להגיב.

וכך הפכה שנת הפריצה של לפטי, ש"בוסטון" שלה הגיע למקום השני בטבלת המצעד של "בילבורד" מאחורי Choosin’ Texas הבלתי-מנוצח של אלה לנגלי (ובעצמו לא בדיוק דוגמה ומופת למקוריות מתפרצת), לשילוב של חלום וסיוט: מעט אמנים ואמניות זוכים לכך שהשירים שלהם יקבלו כל כך הרבה תשומת לב בתחילת הדרך, אבל מעטים יכולים לעמוד במתקפה בלתי פוסקת על האינטגריטי, הכישרון ועצם זכותם להיות במקום שבו הם נמצאים.

ביקורת קטלנית למדי על לפטי ב"גרדיאן" נפתחה בטענה שלכאורה מיותר לזעום על "נפו-בייביז" כי מדובר בחלק מובנה מהיח"צ שלהם, "אבל פעם בכמה זמן פוגשים מקרה כל כך מקומם שקשה שלא לרצות להפוך שולחן". ומכיוון שמהצד השני נמצאת אישה יהודייה ממשפחה מאוד-מאוד עשירה, ואלה לא זמנים רגילים, הסיפור תפס כיוון אפל עוד יותר.

מתוך ערמות השנאה חסרות הפרופורציה שלפטי סופגת בגלל מוזיקה בינונית וחסרת השראה – אפשר לחשוב שהיא המציאה את הבעיה של הפופ בשנים האחרונות – קשה להחמיץ את הריח המטונף שעולה מציוצים וסרטונים שעוסקים במוצא שלה. ב"טלגרף" הבריטי פורסמה לפני שבוע כתבה שעסקה בהסלמת הניכרת של התגובות, שנטענו באנרגיה אנטישמית על רקע המוצא היהודי, העושר העצום של אבא והטענות לגניבה.

על כך נוסף, כמובן, הדימוי המזעזע של ישראל בשמאל ובימין בעקבות המלחמה בעזה: לאחר הדחתו של מקלמור מהטור של אד שירן על רקע הצהרות פרו-פלסטיניות, כמה וכמה צייצנים התבדחו על כך שלפטי מועמדת להחליף את הראפר. כמה טרולים אפילו שתלו מידע כוזב בעמוד הוויקיפדיה שלה, כאילו היא שירתה בצה"ל. "אם יורדים במחילת הארנב של התגובות על המחלוקת", נכתב במגזין "וראייטי", "אתם תיתקלו בעולם של אנטישמיות שהוא באמת מפחיד".

בסביבה תחרותית, חסרת רחמים ולא חסינה מפרוטקציות כמו תעשיית המוזיקה, אנושי מאוד להרהר האם לפטי הייתה מצליחה לפרוץ קדימה עם אותם שירים ואותו קול ואפילו אותו מראה, אך ללא הרקע ממנו הגיעה. באותה מידה אפשר לשאול, האם העובדה שהיא אנטי-סינדרלה לא מוסיפה עליה שכבות של זעם טהרני וצדקני, שבשוליים המכוערים שלו נגוע באותה שנאה ישנה ומסוכנת כלפי יהודים ויהודיות.

בשיר The Kill, שיצא בפסקול של "צעקה 7", לפטי כותבת על השעמום שפוקד אותה כשמישהו נחמד מדי מרעיף עליה אהבה. "למה אהבה טובה אף פעם לא נדבקת אותו דבר כמו המרדף, הריגוש, ההרג?", היא שרה. לפטי ואנשיה עיוורים לכך שזאת בדיוק הסיבה שהמוזיקה שלה כל כך מאכזבת, אבל ייתכן שעכשיו לפטי מבינה על בשרה איך זה עובד מהצד השני: התשוקה היומיומית למצוא מישהו שאפשר לשנוא נתקל בטרף אידיאלי. זאת חוויה מאוד מפוקפקת ולא מוצדקת. מצד שני, ניתן להתנחם במחשבה שאם באמת יש שם כישרון גדול, אולי דווקא זה שיגרום לו להתפרץ והאינטרנט יוכל להמשיך הלאה, ליעד הבא.