שמאל מחדש

השמאל מצוי בוויכוח ארוך עם אלה בצד היהודי המתנגדים להכרה בפלסטינים, אבל בשונה מן העבר הוא סלחן הרבה פחות כלפי הצד הפלסטיני. השמאל החדש דורש צעדי הכרה ממשיים – מהצהרות, דרך חינוך והסתה והיחס לטרור ועד "זכות השיבה". מכיוון שבסוגיות הפרקטיות ישראל היא שנדרשת "לתת", התמורה חייבת להיות ברורה

עמיחי פישר|

תגיות

מאז 7 באוקטובר הולך ומתפתח שמאל חדש, שאין לו עדיין קול והנהגה ברורים. אף על פי כן, חשוב לנסח את עמדותיו. השמאל החדש עדיין מאמין שבסופו של דבר הפתרון היחיד בר-קיימא לסכסוך עם הפלסטינים הוא שתי מדינות לשני עמים.

בה בעת, השמאל החדש מבין שהאפשרות להגיע לשלום בעתיד הקרוב רחוקה, בעיקר בגלל הצד הפלסטיני, אבל גם בגלל התנגדות חזקה בצד הישראלי. מאז 7 באוקטובר צמד המילים "מדינה פלסטינית" הפך לבלתי מתקבל באוזניים ישראליות, אפילו אצל רבים בשמאל. ואף על פי כן, זהו עדיין הפתרון היחיד. החידוש אינו ביעד, אלא בהנחות היסוד בדרך אליו:

ראשית, הסכם איננו רק הסכם על הנייר בנושאים "פרקטיים" – גבולות, מקומות קדושים וכדומה – אלא שינוי תפיסה אצל שני הצדדים: נכונות אמיתית של כל חברה, יהודית ופלסטינית, לקבל את קיומו של האחר ואת זכותו להגדרה עצמית במדינה משלו.

השמאל מצוי בוויכוח ארוך עם אלה בצד היהודי המתנגדים להכרה בפלסטינים, אבל בשונה מן העבר הוא סלחן הרבה פחות כלפי הצד הפלסטיני. השמאל החדש דורש צעדי הכרה ממשיים – מהצהרות, דרך חינוך והסתה והיחס לטרור ועד "זכות השיבה". מכיוון שבסוגיות הפרקטיות ישראל היא שנדרשת "לתת", התמורה חייבת להיות ברורה. עצם הנכונות לסגת מיהודה ושומרון מבטאת מחויבות לשלום; לכן נדרש שינוי ממשי בצד הפלסטיני.

שנית, הבעיה איננה הכיבוש. הכיבוש הכרחי כדי למנוע טרור ולכן לא אנחנו אשמים בכך שהפלסטינים אינם יכולים לממש את זכותם להגדרה עצמית. יש הרבה מה לשפר בהתנהלות השלטון הצבאי, אבל אי אפשר פשוט לסגת. לעומת זאת, מפעל החוות הוא בעיה קשה: הוא בלתי מוסרי, הרסני למעמדה של ישראל והוא מייצר מציאות שמטרתה למנוע את פתרון שתי המדינות. האלימות היהודית הנלווית אליו רק מוכיחה עד כמה פתרון מדיני הוא הכרחי, כי אנחנו רואים איך נראית החלופה הימנית־קיצונית.

שלישית, השמאל החדש מבין שהסוגיה הפלסטינית היא חלק מהמערכה האזורית ואי אפשר להפריד ביניהן. ישראל צריכה לחתור להסכם אזורי שיסיים את המלחמה, יחזק את מעמדה במרחב ויכלול גם התייחסות עקרונית לפתרון שתי המדינות.

רביעית, השמאל החדש מכיר בהכרח להפעיל כוח באופן אינטנסיבי ולאורך זמן ודוחה את ההנחה שיש סתירה בין חתירה לשלום להפעלת כוח. ישראל חייבת לשמור על היוזמה הצבאית. שקט אינו מוביל לשלום; לעיתים דווקא הפעלת כוח מאפשרת להתקדם אליו. לכן ישראל צריכה להילחם בנחישות במי שמבקש להשמיד אותה, ובו בזמן לעשות כל צעד אפשרי שיקדם הסכם מדיני טוב.

לשם כך, השמאל צריך להסביר מהו הסכם טוב ומהו הסכם רע. הסכם רע מחזק את הכוחות במרחב המתנגדים לקיומה של ישראל – מחמאס ועד איראן ושלוחותיה. גם התרחקותה של טורקיה מישראל היא מגמה שלילית, ואסור שהסכם אזורי יחזק אותה. הסכם רע עוד יותר גם מגביל משמעותית את חופש הפעולה הצבאי של ישראל.

הסכם טוב, לעומת זאת, מחזק את מעמדה של ישראל במרחב – את ההכרה בה ובעוצמתה ואת הלגיטימיות שלה להשתמש בכוח נגד מי שחותרים להשמיד אותה, ובראשם חיזבאללה וחמאס. כל הסכם יגביל במידה מסוימת את חופש הפעולה שלנו; השאלה היא מה התמורה, באיזה אופן ההסכם מגביל אותנו, וכמה חופש פעולה לגיטימי יישאר בידי ישראל.

בהינתן ההגדרה, האידיאולוגיה של השמאל היא "קלף מנצח". מחויבות ישראלית פומבית לפתרון שתי המדינות ולהכרה בפלסטינים תחזק את לגיטימיות השימוש בכוח נגד החותרים נגד קיומה של ישראל, ותאפשר להציב כתנאי לכל הסכם את חיזוק ההכרה והמעמד של ישראל מצד הפלסטינים ומדינות האזור.

התפיסה הזו עדיין לא נוסחה לשפה פוליטית ברורה, ואין כיום הנהגה שיודעת לומר אותה בלי להיתקע בתוויות הישנות של "ימין" ו"שמאל". סביר שגם עד לבחירות לא תקום הנהגה כזו. אבל עוד לפני השאלה מי ייצג את השמאל החדש, עליו להגדיר את תפיסת עולמו: מחויבות לפתרון שתי המדינות תוך דרישה למחויבות פלסטינית הדדית; מאבק בטרור לצד התנגדות להרחבת ההתיישבות ולמפעל החוות; שילוב הסוגיה הפלסטינית בהסדר אזורי רחב וביסוס הלגיטימציה להפעיל כוח נגד טרור. המטרה היא הסכם שמחזק את ביטחונה, מעמדה והלגיטימיות הבינלאומית של ישראל במרחב.

עמיחי פישר, מחבר הספר "מוסר תחת אש: ערכים, כוח ומאבק על ההכרה ביום שאחרי ה-7 לאוקטובר", לשעבר סמנכ"ל מדיניות רגולציה במשרד ראש הממשלה, יועץ אסטרטגי ומומחה למדיניות ציבורית