יוסף חגואל, הצנחן שסיפור הצלתו הפך ל"בלדה לחובש", הלך לעולמו בגיל 80

יוסף חגואל, לוחם הצנחנים שנפצע קשה בקרבות על ירושלים במלחמת ששת הימים וניצל בזכות החובש שלמה אפשטיין, הלך אתמול (ראשון) לעולמו בגיל 80. אפשטיין נשאר לצד חגואל הפצוע תחת האש, הגן עליו בגופו ונהרג. סיפור הגבורה של השניים הפך עם השנים למזוהה עם השיר המיתולוגי "בלדה לחובש".

חגואל לחם ביוני 1967 בגדוד 28 של חטיבת הצנחנים בקרבות בירושלים. במהלך הפגזה ירדנית הוא נפגע מפצצת מרגמה ונפצע קשה בשתי רגליו. הוא לא היה מסוגל להתפנות מהמקום, והחובש שלמה אפשטיין הגיע אליו והחל לטפל בו בזמן שהאש נמשכה. כאשר הלוחמים באזור נאלצו לחפש מחסה, אפשטיין לא השאיר את חגואל מאחור. הוא גרר אותו לכיוון קיר של מקלט ונשכב מאחוריו כדי לסוכך עליו בגופו. זמן קצר לאחר מכן התפוצץ פגז בסמוך לשניים. אפשטיין נהרג, ואילו חגואל שרד. על מעשה הגבורה שלו הוענק לאפשטיין לאחר מותו צל"ש הרמטכ"ל, שהומר בהמשך לעיטור העוז.

שנים לאחר מכן כתב חגואל לאפשטיין על אותם רגעים, במכתב שפורסם ב"ידיעות אחרונות": "גם השנה, ביום הזיכרון, אעלה לפקוד את קברך. מאז הצלת את חיי, לא החמצתי אף יום זיכרון ליד הקבר". חגואל תיאר כיצד הפציר באפשטיין לעזוב אותו ולהיכנס למקלט: "לך. חבל שתיפצע גם אתה. תיכנס למקלט". לדבריו, אפשטיין השיב לו: "אל תדאג, יהיה בסדר", והמשיך לטפל ברגליו הפצועות.

ואז הגיע הפיצוץ. "פגז אחד נפל ממש לידנו. כל גופי נמלא רסיסים. אותך כבר לא ראיתי", כתב חגואל. כאשר הגיעו לפנות אותו, הוא התעקש שיש פצוע נוסף לידו, אך המפנים אמרו לו שאינם רואים איש. "אבל אני ניצלתי, שלמה. בזכותך. את זכרך אני נושא עימי תמיד", כתב חגואל.

עבור חגואל, אותו יום לא הסתיים עם הפינוי מבית החולים. במשך עשרות שנים הוא נשא איתו את זכרו של החובש שהציל את חייו ופעל להנצחתו. אחת הדרכים שבהן בחר להנציח את אפשטיין הייתה לקרוא לבנו הבכור שלמה, על שמו. ארבע שנים לאחר המלחמה, בברית המילה של בנו, השתתפו גם בני משפחתו של אפשטיין, ואביו של החובש שימש כסנדק.

הקשר בין חגואל לאפשטיין לא הסתיים גם בשדה הקרב. חגואל המשיך במשך עשרות שנים בשירות המילואים בצנחנים. בשנת 2012, כשהיה בן 67, סיפר כי הוא עדיין משרת ואינו מתכוון להשתחרר. "כל עוד אני מרגיש שאני יכול לתרום וכל עוד מקבלים את התרומה שלי - אמשיך לתת למדינה", אמר אז.

לפי נתוני צה"ל שפורסמו באותה תקופה, חגואל היה אז אחד משיאני המילואים בישראל, עם יותר מ-2,000 ימי מילואים. מאז צבר עוד מאות ימי מילואים ושבר שיא עם למעלה מ-3,000 ימים. גם במלחמת חרבות ברזל, כשהיה בן 77, הוא שב ללבוש את מדי צה"ל והתייצב לשירות מילואים.

הסיפור של חגואל ואפשטיין נקשר לאורך השנים ל"בלדה לחובש", שכתב דן אלמגור, הלחין אפי נצר וביצע יהורם גאון. אלמגור כתב את השיר עוד לפני מלחמת ששת הימים, אך לפי חגואל עצמו, הסיפור על הצלתו השפיע בהמשך על השיר. בריאיון סיפר חגואל כי אלמגור אמר לו שבמקור הייתה בידיו טיוטה של השיר במשך שנים, אך לאחר שקרא כיצד אפשטיין הציל את חייו, הוא שינה חלקים רבים ממילותיו.

"בגלל שדן אלמגור אמר תמיד שהשיר נכתב יותר מעשור לפני המלחמה, מעולם לא ייחסתי אותו למקרה שלנו", סיפר חגואל. לדבריו, שנים לאחר מכן השתתף בתוכנית טלוויזיה שעסקה בסיפור שלו ושל אפשטיין, ובה השתתף גם אלמגור. "בתוכנית סיפר אלמגור שהוא אומנם כתב את השיר הרבה שנים לפני המקרה, אבל אחרי שהוא קרא על איך שאפשטיין הציל את חיי הוא שינה הרבה ממילות השיר. באותה תוכנית הוא אמר לי במפורש שהוא מאשר לי להגיד שהשיר נכתב עלינו". במכתב שכתב לאפשטיין, חגואל הוסיף: "הונצחת גם בשיר. צר לי שלא זכית לשמוע אותו".

מילים: דן אלמגור | לחן: אפי נצר

הם התקדמו לאט. הכול היה רגוע.

מנגד הנהר וגומא מרשרש

פתאום רעם ברק, אחד צעק: פצוע!

אני כבר בא - ענה לו החובש.

עלינו על מוקש! - צעק אז הפצוע,

אני כאן, לצידך - ענה לו החובש.

ברד של אש ניתך, ברד כבד קטוע,

מעבר לנהר, לגומא הרוחש.

הַשאירו אותי כאן - ביקש אז הפצוע,

עזוב שטויות - ענה לו החובש.

הצל את עצמך - ביקש אז הפצוע.

אני נשאר איתך - ענה לו החובש.

והם נותרו שניהם, והשדה פתוח.