בן גוריון: "לו האמנתי בנס, הייתי רוצה שעזה תיבלע בים" | מסמכי מבצע קדש נחשפים

לציון 70 שנה למלחמת סיני מפרסם משרד הביטחון אלפי מסמכי ארכיון היסטוריים, מפות, תצלומים ועוד. תיעוד שיחה של ראש הממשלה דאז עם קציני צה"ל מלמד עד כמה הסוגיות שעמדו על הפרק רלוונטיות גם בישראל של שנת 2026: התנגדותו לסיפוח הרצועה חרף הסבל בעוטף, התרגום של המחיר המוסרי למחיר מדיני ואמברגו נשק, והנבואה: "במלחמה הבאה תל אביב וחיפה יופצצו"

לציון 70 שנה למבצע קדש, שבו כבשה ישראל מידי מצרים את חצי האי סיני, נחשפים היום (ראשון) מסמכים היסטוריים מארכיון צה"ל שמציגים דברים שאמר ראש הממשלה דאז דוד בן-גוריון על רצועת עזה, על המחיר הביטחוני והמוסרי של שליטה בה, ועל הסכנה שבבידוד בינלאומי. הוא הזהיר כי החזקת הרצועה עלולה להפוך למעמסה שישראל לא תוכל לשאת, והתריע מפני תרחיש שבו תל אביב וחיפה יופצצו במלחמה הבאה. בנוסף נחשפים גם פרוטוקולים ובהם התייחסויות של שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, לבידודה של ישראל ולמאמציה להשיג נשק בשנותיה הראשונות.

סיפור כיבוש מעבר המיתלה במבצע קדש:

בתום עבודת מחקר וחשיפה משיק ארכיון צה"ל שבאגף דיגיטל וטכנולוגיית המידע במשרד הביטחון, אתר אינטרנט ייעודי ורחב היקף המרכז תיעוד היסטורי מ"מערכת סיני". הוא כולל מסמכים מקוריים, מפות, יותר מ-4,500 תצלומים ומידע על 149 מפקדים שהחלו את דרכם במלחמת העצמאות והיוו חלק משדרת הפיקוד המייסדת של צה"ל.

המהלכים שהובילו למלחמת סיני החלו כשנתיים לפני שפרצה. ב-1954 תפס גמאל עבד אל-נאצר את השלטון במצרים ובעקבות זאת חלה הסלמה ניכרת בגבול עם ישראל. פיגועי טרור שיצאו בעיקר מרצועת עזה, בהכוונת המודיעין המצרי, הלכו ותכפו ותחושת הביטחון בעורף הישראלי התערערה. פעולות תגמול של צה"ל גבו מחיר כבד מהמצרים, אך לא היה בכך כדי להוריד את גובה הלהבות.

בספטמבר 1955 חלה תפנית מסוכנת נוספת בין שתי המדינות. ב-12 בספטמבר הודיעה מצרים על סגירת מצרי טיראן, הטילה הסגר ימי ואווירי על ישראל באזור זה, ואסרה גם על אניות לא ישראליות לנוע לעבר אילת.

ב-26 ביולי 1956 הכריז נאצר על הלאמת החברה שהפעילה את תעלת סואץ, כתגובת נגד לסירובה של ארה"ב לסייע במימון בניית הסכר הגבוה באסואן. בריטניה וצרפת, שהחזיקו במרבית המניות של החברה, היו הנפגעות העיקריות ממהלך זה, ובתגובה הן החלו בתכנון מבצע צבאי להשתלטות על התעלה, וכפועל יוצא מכך גם להפלת שלטון נאצר.

בעוד בריטניה בהנהגת אנתוני אידן נהגה בהססנות, הרי שצרפת של שארל דה-גול, שראתה בכך הזדמנות להרוג שתי ציפורים במכה אחת - הן במצרים והן באלג'יריה - הייתה נחושה לצאת למהלך צבאי, והחלה לתאם את השילוב של ישראל.

צה"ל פתח במלחמה ב-29 באוקטובר 1956 ובתוך כמה ימים כבש חלקים גדולים מסיני ואת רצועת עזה, כשבמקביל ניסו בריטניה וצרפת לכבוש את התעלה (מבצע מוסקטר), אך נבלמו ולא השלימו את מטרתן בשל לחץ בינלאומי. לחץ גדול הופעל גם על ישראל מכיוון ארה"ב והעולם, והיא נאלצה לסגת תוך חודשים ספורים מהשטחים שכבשה והם הוחזרו למצרים.

כמה חודשים לאחר המלחמה שוחח בן-גוריון, עם מפקדים בכירים בצה"ל. הייתה זו הכהונה השנייה שלו כראש הממשלה, שאליה הגיע ב-1955 אחרי שנתיים של פרישה. במפגש עם הקצינים הוא מתח ביקורת על האו"ם, שלחץ על ישראל לסגת מהשטחים שכבש, וחזר על דברים שאמר ערב המלחמה: "רצועת עזה היא מטרה 'אמברסינג'... אנו מוכרחים לקחת אותה. זה עומד בשבילנו. אילו הייתי מאמין בנס, הייתי רוצה שתיבלע בים".

על חשיבותה האסטרטגית של עזה הוסיף: "עוד לפני כיבושה ידענו היטב מה זו רצועת עזה. ידענו שרצועת עזה היא סכנה ממאירה מהבחינות הבאות: ששם מרוכז צבא מחץ מצרי, אשר עם התקפת פתע הוא יכול להתקרב למבואות תל אביב, אם לא נצליח לבלום אותה, כי הרצועה נכנסת ללב ישראל.

"אבל יש שם עוד דבר אחד. יש שם 300 אלף תושבים ערבים ברצועה קטנה וצרה, ובתוכם 180 אלף או 190 אלף פליטים. ולא סתם פליטים, אלא מי שהיו תושבי ארץ ישראל, אשר היו להם נחלאות בישראל, שדות, בתים בדרום, בסביבות רמלה, סביבת רחובות, ושהם כרגע תפושים על ידי מתיישבים יהודים. בחודשים המעטים ששלטנו בעזה ראינו כאילו אנו יכולים להשתלט על הסדר בעזה, אבל גם אז ידענו שיש שם מחתרת, אם כי אין שם לא או"ם ולא מצרים. באופן רשמי לא הייתה משטרה מצרית, לא צבא מצרי, אבל ידענו שיש שם מחתרת מצרית".

בן-גוריון דיבר במפגש על שנאתם של תושבי הרצועה לישראל: "אפשר לתאר מה היה נעשה ברצועה הזאת, היישוב בה הוא רק ערבי. ולא סתם ערבי, אלא אנשים מרי נפש, אשר לעיניהם לקחו מהם שדותיהם ובתיהם – וזרים – כפי שאנחנו נראים בעיניהם – יושבים שם".

הוא דיבר על התמיכה הבינלאומית בתושבי הרצועה באותה תקופה וציין: "איתם נמצא כל העולם הערבי, איתם כל מדינות האו"ם, והאו"ם כולו מכריז על ישיבתנו שם כעל בלתי חוקית, כעל הפרת חוק בינלאומי".

השיחה עסקה גם במחיר המוסרי של המשך השליטה ברצועת עזה: "זה המשיך זמן רב, כשמסביבם ערבים שיש להם אהדת עמים שלהם פצצה אטומית ופצצת מימן. המדינה לא הייתה יכולה לעמוד בזה. ואולי דבר זה היה מחריב, לא מבחינה צבאית, אלא מבחינה מוסרית - לדעתי הבחינה המוסרית מקנה כל קיומנו, אם אנו בעיני העם ובעיני העולם נאבד זכות קיומנו המוסרי - אין קיום לישראל. אינני בטוח שגם בתוכנו היה נמשך העניין".

גם ב-1956 הונחה על השולחן סוגיית ההשלכות של השליטה ברצועה והאפשרות שאלה יובילו לבידוד בינלאומי של ישראל. "אנו יודעים שרצועת עזה היא צרה בכל משטר, איזה משטר שלא יהיה, אם זה משטר ישראלי, או משטר ישראלי פלוס או"ם, או משטר או"ם בלי ישראל", אמר בן-גוריון בהתייחסו לנסיגה מחצי האי סיני. "כמובן, המשטר הכי גרוע זה משטר של מצרים בעזה. אבל היה ברור שהישארותנו בעזה, לאחר שהעולם מנדה אותנו, ויהיה שם טרור ואנו מוכרחים לדכא אותו – אין זה לפי יכולתה וצרכיה החיוניים של ישראל. טרור זה היה הורס אותנו, מה שלא היה יכול לעשות המופתי ב-1936 (המרד הגדול), היה עושה הטרור ברצועה".

בן-גוריון סיפר לקצינים על מפגשים עם תושבי עוטף עזה, שסבלו מפעולות טרור וגניבות של פדאיון – קבוצות גרילה שחדרו באותה תקופה לישראל מהרצועה (ומהגדה). "אני לא צריך הייתי לבוא לנחל עוז ונירים שיספרו לי על הסכנות שנתחדשו עכשיו, על פדאיון, גנבות וחבלות", אמר. "ידעתי זאת, אבל יש שיקולים יותר גדולים. ולכן מהרגע הראשון התנגדתי בכל תוקף לאלה שדרשו סיפוח עזה. זה לא הדבר החסר לישראל, עוד 300 אלף ערבים, אזרחים ערבים ועוד כאלה. אבל לקחת על עצמינו את הרצועה הזאת, על תושביה, על מצב רוחם ועל הסכנות הכרוכות בזה, כאשר אנו מנודים מהעולם כולו, ומחר אונר"א תגיד לנו: תכלכלו אתם את הפליטים ולא רק הפליטים".

בן-גוריון חשש ששליטה ברצועה תהווה סכנה ביטחונית גם משום שהיא שבידוד בינלאומי עלול להקשות על ישראל להשיג נשק במלחמה נוספת, שבסופו של דבר אכן באה ב-1967... וגם בה נכבשה רצועת עזה. "אם אנו נהיה מנודים מהעולם, ישנה סכנה ריאלית, אם לא ודאית בהחלט, שאם יבוא יום 'הפקודה' ובשעה שמדינות ערב יחשבו שבכוחן לחסל אותנו - אם אנו נשיג את הנשק", אמר. "איני יודע איך אנו נילחם אז, ייתכן שבכל זאת ננצח גם אם יהיו להם מטוסים ומפציצים הרבה יותר טובים מאשר לנו, וטנקים יותר טובים מאשר לנו. אבל איני יודע מה המחיר שנשלם ואין אנו יכולים לשלם מחיר כזה. אין לנו הרבה עשרות אלפים נוער כאשר יש לנו עכשיו צבא וביישובי הנגב. אין לנו הרבה 'תל אביבים'... הייתי רואה בזה איבוד עצמנו לדעת. זו רק דרך לאי-קבלת נשק ביום הפקודה".

בן גוריון משקיף על רצועת עזה, ובשיחה עם חיילים על הגבול:

מבחינה צבאית היה מבצע קדש מערכה ישראלית מוצלחת, אך בשיחה הזהיר בן-גוריון את בכירי צה"ל מפני הסקת מסקנות לגבי אופייה של מלחמה עתידית. הוא טען שהמלחמה תוכננה באופן שנועד לצמצם את מספר הנפגעים, אך אין ביטחון שניתן יהיה לעשות זאת גם במלחמה הבאה: "זה לא יהיה כך במלחמה הבאה. תל אביב תופצץ, חיפה תופצץ, ואנשים ייהרגו. לא לוחמים. נשים, ילדים".

בנוסף נחשף כעת גם פרוטוקול שמביא את דבריו של מנכ"ל משרד הביטחון פרס, שהיה באותה תקופה אחד האנשים הקרובים ביותר לבן-גוריון. הוא אמנם התייחס לבידוד של מדינת ישראל במלחמת העצמאות ועל הקושי להשיג נשק באותם ימים, אך ההקשר למבצע קדש – ולמעשה לכל מלחמות ישראל מאז – היה ברור.

"לכאורה עמד העולם כולו המום מול הזוועות של הנאצים לגבי העם היהודי, ואפשר היה להניח שהפיצוי היחידי לכך - אם אפשר לכנות זאת בשם פיצוי - הייתה מתן אפשרות לעם היהודי לחזור לארצו, לחיים שלווים ועצמאיים ותוך שיתוף פעולה עם השכנים הערבים", אמר פרס. "אך משהותקפה המדינה שטרם קמה, וממילא גם החלטת האו"ם בדבר הקמתה, על ידי צבאות ערב - נשארה ישראל למעשה מבודדת מול 40 מיליון ערבים שלרשותם היו לפחות ארבעה צבאות סדירים".

בהמשך התייחס פרס למקורות אספקת הנשק לישראל בשנים הראשונות למדינה: "עזרה צבאית – בצורה נשק - באה בעיקר מצ'כיה... ושילמנו עבורו טבין ותקילין. כך קיבלנו נשק בחשאי ובתחבולות מצרפת, איטליה, שווייץ ואפילו... אנגליה".

פרס התייחס גם לדברים שאמר בן-גוריון בנוגע ליחסים בין ישראל למדינות ערב: "הוא גם הסביר לנו שלא המלחמות תפתורנה את בעיית יחסי ערב-ישראל, שכן ניצחון שלנו בקרב, אין פירושו דווקא הקרב האחרון. אך ניצחון ערבי עלול להיות הניצחון הסופי".