בייבי בלוז - חלק עשירי

לבוב היה טנדר גדול וישן עם דלתות מברזנט וחלונות מפלסטיק, שנפתחו ונרכסו בריצ'רץ' עבה. אפילו הזכוכית הקדמית נראתה כמו פלסטיק מרוב האבק והלכלוך שהיו עליה. ברצפה של הטנדר היה חור וכשהיו נוסעים בו היה אפשר לראות את הכביש חולף למטה. בטנדר גם לא היה מושב אחורי אבל הוא נסע. בוב אמר שהוא קנה אותו מעודפים של הצבא. גם זה תרם לסיפורים עליו ברחוב העליון. עודפים של הצבא, הם היו אומרים עליו. כן, בטח. או שאולי מרגל עם רכב צמוד.

בשבוע השני שלנו בראש פינה בוב אמר שאני צריכה להכיר קצת את הסביבה, כי כשהוא שאל אותי אם אני יודעת איפה הצפון הראיתי על כל שלושת הכיוונים האחרים רק לא על הנכון. אז למחרת הוא הביא לי מתנה. מצפן קטן. הוא היה עשוי מעיגול של עץ חום והמצפן היה שקוע בתוך העיגול. בוב תלה אותו על שרוך מעור ואמר, "שתמיד תוכלי למצוא את הדרך הביתה."

קצת נלחצתי מזה כי חשבתי שהוא מתחיל להתאהב בי, אבל בוב לא חיכה אפילו לתגובה וכבר שאל, "לאן תרצי שניסע מחר?"

"לתל חי," אמרתי בלי להסס. דווקא ידעתי שזה איפשהו בסביבה וצחקתי כשראיתי עד כמה בוב הופתע מזה.

אז בוב ישב יום שלם ובנה ספסל קטן שיתאים להיות המושב האחורי בטנדר, וגם חיבר אליו רצועות בד כדי לקשור בעזרתן את הטיולון של רובין, שיהיה יציב מאחור.

נסענו עד תל חי וטיילנו בחצר המשוחזרת של הראשונים, ואז הלכנו אל פסל הארי השואג. שם ישבתי והסתכלתי בפסל הבהיר והיפה וניסיתי לדמיין את פואד ואת אבא עומדים שם למרגלות הפסל עם כל החיילים. מקשיבים לסיפורים וצוחקים מהבדיחות אבל נשארים בצד. אני חושבת שהם פחדו לדבר בעברית לא מספיק טובה, להיות בולטים ומוקעים בפְּליטוּת שלהם.

באותו לילה כשחזרנו, בוב ואני באמת התחבּרנו לזוג. טוב, כמעט התחברנו. זה לא קרה בכוונה, זה קרה בטעות. קמתי לקחת מים באמצע הלילה. ואז ראיתי שהוא לא טרח לפתוח את הספה בסלון וישן עליה ככה, בלי סדין ובלי שמיכה ועם הבגדים שהוא לבש בטיול. באתי אליו ונשכבתי לידו והערתי אותו. הוא הסתכל עלי בתימהון כזה, הוא באמת התפלא. הוא לא ציפה לזה בכלל. ליטפתי אותו והוא ליטף אותי בחזרה. רק אז שמתי לב שאני עירומה ושלבוב יש ריח טוב אפילו שהוא לא התקלח ולא החליף את הבגדים. נגעתי בשפם שלו ובחלק הקטן של הזקן שמתחת לשפה התחתונה, מין ריבוע קטן וחצוף. כל הצד הסודי שיש לבוב בתוכו, שהוא מנסה גם להסתיר וגם להראות, נמצא בתוך הריבוע הקטן הזה של הזקן.

"אני חושבת שזה לא טוב בשבילך לישון ככה, לבד על הספה," אמרתי לו. "בוא למיטה הגדולה."

בוב לא מיהר לקום. נשכבתי מעליו. בא לי עליו. בא לי אותו בכל הגוף מבחוץ ומבפנים. אבל הוא אחז במותניים שלי והוריד אותי ממנו בעדינות והשכיב אותי לצדו. לא ויתרתי ונישקתי אותו על הפה. הוא החזיר לי נשיקה. נשיקה כזאת טובה, שרציתי עוד. השפם שלו דגדג. אף פעם לא היה לי מישהו עם שפם, וזה די מוזר, אני חושבת, בהתחשב בכמות הבחורים עם הזקנים והשפמים שהיו סביבי בשלוש השנים האחרונות. הורדתי לו את המכנסיים לאט. ואת התחתונים. לבוב היה ריח טוב. הוא לא עצר אותי אבל הוא נעשה פתאום רציני. וזה הצחיק אותי. רציתי לעשות איתו אהבה, כל הלילה. לאט, לאט. הוצאתי את הג'וינט שאריאלה נתנה לי וששמרתי ללילה. עישנו אותו יחד ובוב ליטף אותי והרגשתי שאני לא עומדת בזה יותר.

"בוא," אמרתי לו. "בוא."

לרגע אחד היה נראה שהוא באמת יבוא. הוא הסתובב אלי והרגשתי את הזין שלו נוגע בי, עוד תנועה אחת שלי והוא יוכל להיכנס לתוכי. אבל הוא רק החזיק לי את הפנים בשתי הידיים שלו ונישק אותי בעדינות כמו שאף אחד לא עשה לפניו ואם עשו אז כבר שכחתי. ואחר כך הוא התגלגל שוב ושכב על הגב, כאילו אני לא שם.

"אתה גֵיי?"

"אני משער שככה אומרים עכשיו הומו בסן פרנסיסקו," אמר בוב וצחק.

"אז כן? זה לא שאכפת לי, אני רק רוצה לדעת אם אתה הולך להתאהב בי, כי אם כן אז אני לא חושבת שכדאי לך," אמרתי. "אני לא כל כך טובה עם אנשים."

"אני לא חושב שאני גיי," אמר בוב. "ואני אתאהב בך רק אם תבקשי. ובאנגלית טובה. הרבה יותר טובה מזאת."

הרגשתי שבוב צוחק עלי אבל הוא גם היה טוב אלי, אז לא היה לי אכפת. חשבתי שאולי הוא צוחק כי משהו בי מצחיק אותו באמת. לא כמו בדיחה אלא כמו נגיד סרט מצויר. או קומיקס. הוא תמיד אמר, "את לא אמיתית," בעברית ובאנגלית. "את לא אמיתית." הוא היה אומר את זה לפחות פעם ביום ואז היה צוחק. אבל מה שהיה עצוב, עכשיו כשאני חושבת על זה, זה שאני כן הייתי אמיתית. תמיד. ובכל זאת הוא צחק.

התכרבלנו יחד ונרדמנו. בבוקר התעוררתי ראשונה ונזכרתי בכל מה שהיה בלילה. בוב ישן לו בשקט על הספה. אהבתי את זה שדברים נקבעו. הרגשתי שמהיום תהיה לנו קומונה אמיתית. הוא יהיה כמו אבא ואני אהיה כמו אמא ואנחנו נחלוק בכול. רק הייתי צריכה לחשוב איך להשיג עוד כסף כשייגמר לי הכסף של אבא. בינתיים שום דבר לא היה דחוף ויום שמש חיכה בחוץ ועוד מעט תתמוסס הצינה של הבוקר. הלכתי להתקלח. אחר כך ניגשתי לתרמיל שלי והוצאתי משם את שאר הבגדים ותליתי אותם על קולבים שהיו בארון ואז פתאום נפל משהו מהכיס של השמלה שלבשתי ביום שהלכתי לדואר, וראיתי שזה המכתב לסיימון ששכחתי לשלוח. דחפתי אותו למגירה של התחתונים. עכשיו אני עם בוב. בוב שהוא לא גיי אבל גם לא רוצה להתאהב בי. בוב שאף פעם לא היה "הבחור שלי" כמו שאמא ואבא חשבו, אבל הוא היה הכי הבחור שלי בחיים מכל הבחורים שהיו הבחורים שלי.

אריאלה גרה ברחוב העליון. היא גרה במלון. היא היתה בין הראשונים שם אז היא תפסה לעצמה חדר טוב, עם תקרה והכול. עליתי אליה כמעט בכל יום עם רובין. עכשיו עם הטיולון הכול נעשה קל ומהיר יותר, ולפעמים הייתי רק קושרת את רובין במנשא מאולתר על הגב ועולה למעלה. אריאלה היתה חלק קבוע מהטיול היומי שלי. הטיול היה מתחיל לפני הצהריים אבל לא תמיד היה ברור מתי הוא יסתיים. אריאלה הכירה את כולם וכולם הכירו אותה. רק מלעבור ברחוב ומלהיכנס לפה ולשם היה יכול לעבור יום שלם. פה הציעו לנו משהו לעשן אז עישנו, שם שתינו תה עם שיבּה, ובמקום אחר שמענו מוזיקה ואכלנו תאנים. לא היו הרבה תינוקות למעלה, אבל אצל המעט שהיו להם תינוקות תמיד היה אפשר למצוא איזה ביסקוויט בשביל רובין וחיתול בהשאלה, אז גם לא הייתי צריכה למהר לחזור הביתה.

מהתקופה הזאת אני לא זוכרת הרבה. כל הימים היו דומים אבל הם היו טובים, וכשהימים טובים אז לא מחכים שהם יעברו אלא פשוט נושמים בתוכם. אני זוכרת רק שפעם אחת נשארתי עד מאוחר ממש. היתה קבוצת הגות שהתכנסה והם האירו לי פנים כשביקשתי להצטרף. אני לא חושבת שבכלל ביקשתי. פשוט נכנסתי לשם איזה ערב עם אריאלה והתיישבנו. וזהו. היינו בפנים. לא הבנתי בדיוק את כל מה שאמרו, דיברו הרבה על גורדייף שהיה בן אדם שלא ידעתי מי הוא, אבל הם אמרו שהוא פילוסוף. סופר. מישהו שאז כבר היה מת. נדמה לי. ונראה שכולם מבינים אותו או שקראו את הספרים שלו פעמיים לפחות, חוץ ממני. אבל היו דברים שהבנתי, בעיקר את זה שהמטרה היא להיות אנשים מודעים יותר, טובים יותר, אולי אפילו מאושרים יותר, טבעיים יותר, עם נשמה נקייה, בלי שקרים ובלי זיופים, בעיקר לא לעצמך. ואהבתי שהם אמרו שתפיסת המציאות ותפיסת האני הן אשליה. את הדברים האלה הבנתי טוב מאוד. ככה הרגשתי תמיד בווניס. בעיקר בימים של האל אס די. והיו הרבה ימים כאלה. בטריפ היו הרבה פעמים שלא ידעתי מי אני ומה המקום שלי בתוך העולם. אני מתכוונת, פיזית. מי אני, מה הכתובת של הגוף שלי, איפה הוא מתחיל ואיפה הוא נגמר ואיפה הכתובת של הגוף של האדם שלידי. כשהטריפ נגמר חוזרים למציאות אבל הראש זוכר את המקום שהוא היה בו. ואת הדברים שמבינים כשכל האורות בראש נדלקים כבר לא שוכחים אף פעם, אם כי לפעמים הם מתחילים לדהות. בשביל זה לוקחים עוד טריפ, כדי לזכור בכל פעם מחדש.

ישבתי עד מאוחר. היה אולי כבר עשר בלילה. במקומות שאין בהם חשמל המאוחר מתחיל מוקדם. רובין ישנה עם עוד כמה ילדים בחדר השני, על מחצלת. כנראה נעשה מאוחר ממש כי פתאום בוב דפק על הדלת ונכנס, וכשהוא ראה אותי ראו על הפנים שלו שהוא נרגע. הוא ישב בשקט בפינה, אף אחד לא אמר לו ללכת אבל אף אחד גם לא הזמין אותו להישאר. בכל מקרה אנשים התחילו להתפזר כמה דקות אחרי שבוב הגיע. גם אני קמתי ובוב נכנס לחדר השני ולקח את רובין. הלכנו שלושתנו בשתיקה ואני אמרתי לו, "אתה לא אבא שלי."

"ואני גם לא רוצה להיות," הוא אמר.

"סליחה," אמרתי מיד.

הלכנו עוד קצת ואז הוא אמר, "אל תחשבי שאם את לא מבינה חלק מהדברים שהם אומרים זה אומר שהם חכמים יותר ממך. כי הם לא."

כעבור עוד כמה שבועות הבנתי שאריאלה היא הבן אדם הכי עני שאני מכירה. לא היה לה כלום. כל מה שהיה לה נכנס לתיק הצד הרקום והוא לא היה גדול במיוחד. שתי שמלות ושני זוגות תחתונים וזוג סנדלים וזוג גרביים סרוגים לחורף, שאותם היא תגרוב ואז תנעל מחדש את הסנדלים כי אלה היו הנעליים היחידות שלה. אני כבר ראיתי תפרנים בחיי אבל אריאלה היתה אחרת. לתפרנים שאני הכרתי היו הורים שהיה להם כסף. התפרנות שלהם היתה מבחירה. אריאלה היתה ענייה ממש. גם בווניס ביץ', איפה שממש קיבצתי נדבות, לא היה כזה עוני, כי פעם בכמה זמן מישהו הצליח למכור משהו בטיילת. צמידים מעור או עגילים מכסף. איזה ציור. או שמישהו היה מקבל כסף מהבית.

אבל אריאלה לעולם לא תקבל כסף מהבית כי גירשו אותה משם. היא סיפרה לי שהוציאו אותה מבית הספר והכריחו אותה להתחתן כשהיתה בת שש עשרה, עם בן דוד שלה שהגיע מטורקיה, ושהיא אפילו לא ידעה איך או על מה לדבר איתו כי הוא היה מבוגר ממנה בעשר שנים, למד בקושי חמש שנים בבית ספר יסודי, מימיו לא קרא ספר. מבחינת המשפחה שניהם כבר היו חייבים להתחתן. נולדו להם שלוש בנות עוד לפני שהוא למד עברית. בגיל עשרים ואחת היא היתה אמא לשלוש בנות. בעלה אסר עליה כל פעילות מחוץ לבית. הוא לא הרשה לה ללכת לאף מקום בלעדיו וגם איתו היא לא הלכה לאף מקום, רק למשפחה. אפילו לגן הילדים הוא התלווה אליה בהתחלה עד שנשבר. לגן הילדים היה מותר לה ללכת פעמיים ביום. להביא ולהחזיר. המשפחה שלו גרה ממש לידם, אז היא אפילו לא שקלה לצאת מהבית לעניינים אחרים. היה ברור לה שהם ידווחו. כסף לא היה לה. הוא קנה הכול בעצמו ולה לא היה כלום.

"הייתי כמו אסירה," אמרה לי בזמן שישבנו בבית של בוב ושתינו תה. "הדבר היחיד שהיה שלי היה תעודת זהות."

אבל הוא כן הרשה לה ללכת לספרייה הציבורית. הם גרו באיזה מקום ששכחתי איך קוראים לו. אולי בת ים. ואריאלה היתה הולכת כל יום לספרייה, "כמוך, עם הקטנה ביותר בעגלה, והשתיים האחרות מחזיקות את העגלה ואת היד שלי ונגררות לידי."

אריאלה קראה כל מה שהיה בספרייה ולפעמים גם היתה יושבת בחוץ על הספסל שליד המתנ"ס, ושם היא הכירה את הגנן שהיה מגיע פעמיים בחודש והם התאהבו. זה היה מקום קטן, הבת ים הזה או הנס ציונה, ומישהו ראה אותם יחד ו"נהיה סיפור מסריח," אמרה אריאלה והסתכלה לתוך כוס התה שלה. הגנן ברח ולא נראה עוד כי הוא היה דרוזי ומועמד לרצח. גם את אריאלה רצו לרצוח אבל בסוף התפשרו על זה שהיא רק תחטוף מכות רצח מבעלה, מהוריו ומהוריה. כשהיא חבולה ונפוחה ממכות הכריחו אותה לחתום שהיא מוותרת על כל חלקה ברכוש המשותף, שממילא לא היה אף פעם משותף, ואיימו עליה שאם אי פעם תנסה ליצור קשר עם הבנות ירצחו אותה ואותן. ואחר כך היא נזרקה לרחוב. "מילולית," היא אמרה. לא היה לה כסף והיא ישנה על חוף הים ואכלה מפחי זבל. "את לא תאמיני כמה אוכל אנשים זורקים," היא אמרה. "אוכל הוא בכלל לא הבעיה כשאין כסף. אפשר לאכול שנה כשאין כסף. אבל אי אפשר להציל את החיים. לא יכולתי להתגונן. לא יכולתי לקחת עורך דין. או שומר ראש, בעצם," והיא שוב צחקה. הערצתי את אומץ הלב שלה. את איך שהיא ידעה לצחוק גם כשהיא סיפרה סיפור מדמם שכזה.

"אני לא מאמינה שדבר כזה יכול לקרות בישראל," אמרתי, אבל איך שאמרתי את זה נזכרתי בפנים של דודה בקה, מוכה וחבולה, מפוחדת עד מוות. אז זה כן יכול להיות.

"זה היה לפני ארבע עשרה שנים," אמרה אריאלה, "אבל אני בכלל לא בטוחה שזה לא יכול לקרות גם היום. ניסיתי כמה פעמים ללכת לפגוש את הבנות. ליד הגן, ליד הבית ספר. אבל הן ברחו ממני. מילאו להן את הראש בסיפורי זוועות עלי. כשראיתי איך הגדולה בורחת ממני רציתי למות. מילולית," היא הדגישה שוב. היא לא רצתה שאני אחשוב שזה סיפור מוגזם או מומצא. היא רצתה שאני אבין שזאת האמת. היא רצתה שאני אאמין לה.

שלוש פעמים היא ניסתה להתאבד. היא בלעה כדורים, היא חתכה את הוורידים. אשפזו אותה בבית חולים לחולי נפש. "אני רק בת שלושים ושמונה," היא אמרה וצחקה צחוק עצוב, "וכולם חושבים שאני הרבה יותר זקנה."

"את לא זקנה, את יפה," חיבקתי אותה.

"כשהשתחררתי מבית החולים החלפתי את השם שלי לאריאלה. קודם קראו לי דניז. לא רציתי שום קשר לחיים הקודמים שלי. רציתי להיוולד מחדש."

רציתי נורא לשאול אותה על הבנות אבל לא העזתי. איך מדברים עם אישה שנקרעה מהילדוֹת שלה, שלא ראתה אותן כמעט חמש עשרה שנה, שאולי אם היא תראה אותן היום ברחוב היא כבר לא תזהה אותן. הסיפור שלה היה מפחיד כל כך. רובין, ששיחקה על הרצפה במשאית שלה, בכתה פתאום אבל מרוב פחד לא העזתי לקחת אותה על הידיים. אריאלה לקחה אותה וחיבקה אותה חזק.

"אז איך את מסתדרת עכשיו?" החלטתי שבפעם הבאה שאבא יגיע ובטח ייתן לי קצת כסף, אני אתן אותו לאריאלה.

"אני חושבת שבסדר גמור," אמרה אריאלה. "אני עובדת בגננות. מה שאני מרוויחה מספיק לי."

"את גננת?"

"לא, אני עובדת בגננות. בגינות. שותלת, עוקרת עשבים, משקה, מסדרת ערוגות."

"אני יכולה לבוא לגור איתך במלון?" שאלתי. "אני יכולה לעבוד איתך בגננות?"

אריאלה צחקה ובהתחלה היא לא ענתה. אחר כך היא אמרה, "נראה. זאת עבודה מאוד קשה. הידיים נעשות מחוספסות" היא הראתה לי את כפות הידיים שלה. הן היו מחוספסות וסדוקות והציפורניים היו שבורות ושחורות. "וחם מדי או שקר מדי. ולא משנה כמה גדול יהיה הכובע שלך, הפנים שלך כבר לא יהיו לבנות ויפות כמו שהן עכשיו. השמש רוצחת. וחוץ מזה, מי ישמור על התינוקת?"

לפני שהספקתי לענות, והתכוונתי להגיד שבכלל לא מעניין אותי שיש לי פנים לבנות ויפות, ושאין לי שום בעיה לעבוד קשה, אף על פי שבחיים שלי לא עבדתי קשה, או שבעצם לא עבדתי בכלל, ושרובין לא תהווה בעיה כי ניקח אותה איתנו, הדלת נפתחה. בוב חזר מהיום שלו באוניברסיטה. הוא אמר "היי," ולפני שהוא נכנס למקלחת הוא אמר לאריאלה שאם היא תחכה כמה דקות הוא יקפיץ אותה למעלה.

ואז אריאלה סיפרה לי שאין לבוב הרבה חברים ברחוב העליון בגלל שכולם שם חושבים שהוא סוכן של השב"כ. לא ידעתי מה זה שב"כ.

"אבל לי זה נשמע כמו קשקוש," אמרה אריאלה. "עשיתי לו את הגינה כשהוא נכנס לגור פה. הוא שילם לי יפה ועבד יחד איתי ואני חושבת שהוא חכם נורא."

"מה אכפת לי," אמרתי. "אני לא חושבת שאני אשאר בבית שלו עוד הרבה זמן."

"אבל אתם זוג, לא? והוא בחור מצוין," היא אמרה.

"אנחנו לא מזדיינים," אמרתי.

אריאלה חשבה על זה קצת.

"בגללו או בגללך?" היא שאלה.

"בגלל שזה ככה," אמרתי.

"טוב," היא אמרה. "זה דווקא ישאיר את הדברים במצב הרבה יותר טוב. תהיו שותפים. הוא בטח צריך את הכסף של שכר הדירה."

"אני אצטרך לעבוד כדי להשיג עוד כסף," אמרתי. "הכסף של ההורים שלי לא יספיק לכל הדברים."

וככה התחלנו לעשות כל מיני תוכניות על עבודה, שהראשונה שבהן היתה לצבוע ולמכור חולצות טאי דאי. היה לי מספיק כסף ובוב לקח אותנו לעכו בטנדר. קנינו בשוק שק של חולצות טריקו לבנות ושחורות, פיילה גדולה, צבעים וחבלים. עשיתי חולצות כאלה בווניס וזאת היתה הרגשה בלתי נתפסת בשבילי, להיות בפעם הראשונה בחיים מישהי שיודעת משהו שאחרים לא יודעים, מישהי שמקשיבים לה. בדרך חזרה מעכו צחקנו והיינו מאושרים. אריאלה ישבה מאחור על הספסל והחזיקה את רובין, ושתיהן כמעט שקעו בתוך השק הענקי של החולצות.

למחרת התחלנו לעבוד בגינה על צביעת החולצות. אריאלה החרוצה למדה מהר ועד סוף היום היו לנו עשרים חולצות מוכנות שנתלו על חבלי כביסה בגינה והתעופפו ברוח לייבוש. חיה שפירא הציצה מהגינה שלה והיה לה פרצוף רוטן. אבל אני הרגשתי כל כך טוב עד ששאלתי אותה אם היא רוצה להיות הראשונה שתלבש חולצה שלנו. היא רטנה משהו ביידיש ונכנסה הביתה. בטח כדי לספר ליעקב בעלה.

החולצה הראשונה שהתייבשה היתה החולצה הקטנה שהכנו לרובין, שבה היו הכי הרבה צבעים. היא נראתה מתוקה. גם בוב קיבל חולצה אחת והוא לבש אותה מיד ואמר שהוא לא יוריד אותה אף פעם או עד שהיא תצטרך כביסה. למחרת בבוקר לקחנו את כל השאר, קיפלנו אותן יפה וקשרנו כל אחת בחוטי רַפְיָה, שמנו את רובין בטיולון וירדנו לצומת מחניים.

בצומת היו הרבה חיילים שעצרו טרמפים לצפון ולדרום. הם לא התעניינו בחולצות ויכול להיות שגם לא היו להם חמש לירות לבזבז. גם הנוסעים הרגילים, שחיכו לאוטובוס, לא קנו כלום. שני תיירים קנו חולצה אחת וככה חלפו שלוש שעות ואריאלה אמרה שעוד לא התחלנו אפילו לכסות את ההוצאות. רובין כבר מצצה שלושה ביסקוויטים, החיתול שלה היה מלא ואני שכחתי להביא חיתול להחלפה, היה חם נורא ושני מילואימניקים שהיה אפשר לדעת שהם במילואים כי הם לבשו בגדי צבא ישנים והיה להם שיער ארוך, נדבקו אלינו כמו דבק והתחילו להתמקח וגם לשאול אם הם יכולים לישון אצלנו, וכשאריאלה אמרה שאין לנו מקום הם אמרו, מה הבעיה, נישן כולנו במיטה אחת. אנחנו רזים, נכון? אמרו זה לזה ודחקו זה את זה במרפק וצחקו.

עברו עוד שעתיים וכבר באמת היינו מוכרחות לחזור. מכרנו עוד חולצה. עשינו עשר לירות ואני די שמחתי כי זה היה לא מעט כסף, אבל אריאלה התעקשה שזה לא טוב כי ההוצאות שלנו בשוק בעכו היו חמישים לירות.

"אבל זה היה הכסף של אבא," אמרתי. "והעשר לירות זה כבר שלנו."

"ככה לא נרוויח כסף," אמרה אריאלה. "בפעם הבאה גם החמישים לירות יהיו שלנו, את מבינה?"

עלינו הביתה. בכניסה לבית עצרה לידנו חיה שפירא.

"נו, איך הולך הביזנס?" היא שאלה. ואז הריח מהחיתול של רובין עלה באפה והיא עיקמה את האף ואנחנו נכנסנו הביתה, שמנו את כל החולצות שנשארו בצד, עשיתי לרובין אמבטיה ואריאלה הלכה להכין תה.

כשהיא חזרה עם מגש העץ של בוב מהמטבח היא אמרה, "יש לי רעיון."

על המגש היתה, חוץ מהתה, גם צלחת של עוגיות ג'ינג'ר שסיימון לימד אותי לאפות בסן פרנסיסקו. הן היו כמו עוגיות חג המולד, בצורת איש קטן, ואני אפיתי אותן עם מולסה ושורש ג'ינג'ר, שני דברים שסיימון ארז בשבילי לדרך.

"העוגיות האלה," אמרה אריאלה, "הן פשוט מעולות. בחיים שלי לא טעמתי כאלה."

שוב הרגשתי את ההרגשה המופלאה הזאת, שיש משהו שרק אני יודעת.

"אבל איפה נמצא בארץ את הדברים האלה?" הסברתי לאריאלה שאלה היו המצרכים האחרונים שנשארו לי מארצות הברית. הכול נגמר. גם החיתולים החד פעמיים. זה כבר נגמר והיטשטש עם כל מה שהיה שם. נשארה רק התבנית שקורצת עוגיות בצורת ג'ינג'רמֶן.

"וזה הכי חשוב," פסקה אריאלה. "את כל השאר נמצא בשוק של עכו."

אז שוב יצאנו למסע וגם הפעם בוב הסיע אותנו בשמחה כי הוא אמר שהוא מאמין מאוד בעוגיות הג'ינג'רמֶן שלי וסיפר לנו על חג המולד שהיה להם בבית כשהוא היה קטן. ואריאלה התלהבה עוד יותר ואמרה שאנחנו צריכות להכין המוני עוגיות ג'ינג'רמֶן ולמכור אותן ליד הכנסיות בגליל לקראת חג המולד.

בשוק של עכו אף אחד לא החזיק מולסה אבל שורשי ג'ינג'ר היו בשפע. חשבנו להמיר את המולסה בדבש אבל בוב אמר ששום נוצרי לא ירצה ג'ינג'רמֶן בלונדיני. הוא אמר שהוא יחפש פתרון בספרייה של האוניברסיטה, וכעבור כמה ימים הוא באמת חזר עם מתכון להכנת מולסה ביתית ועם קני סוכר שהוא מצא בשוק.

שטפנו חמש פעמים את הפיילה של הטאי דאי והרתחנו את קני הסוכר בחצר על מדורה. הריח המתקתק השרוף הביא מיד את חיה שפירא, שהפעם גילתה עניין אמיתי.

"מה אתן מבשלות שם?" הסקרנות שלה בנוגע למתכון החדש עזרה לה להתגבר על הגועל הכרוך בשיחה עם סדום ועמורה. מאז שהכרנו אריאלה נשארה הרבה פעמים לישון אצלנו, והסדום ועמורה רק החמיר בכל פעם שחיה שפירא ראתה אותה בבוקר שותה קפה שחור בגינה, לבושה בחולצה של בוב ובתחתונים, ומגלגלת סיגריה. הבן של חיה, אליעד, שהיה חייל בגולני, היה מגיע לפעמים לשבת, יוצא לחצר, מסתכל עלינו, שואף את הריח של החשיש ואומר כאילו לעצמו, אבל מספיק בקול רם כדי שנשמע, "חשישניקים."

"עוגיות לחג המולד," אמרתי, ואני חושבת שזאת היתה הפעם הראשונה והאחרונה בחיים שלי שאמרתי משהו שידעתי שהוא פוגע, ובאמת חיה שפירא נרתעה לאחור כאילו פגע בה ברק.

ביום חמישי אחד בבוקר אריאלה באה ואמרה, "נוסעים לחיפה." היא כבר היתה לבושה בשמלה הכי יפה שלה (מבין השתיים שהיו לה) והתיק שלה היה תלוי באלכסון על גופה.

"למה?" שאלתי. חשבתי שזה קשור לעוגיות. כל אלה שאפינו בפעם הראשונה עם המולסה שבישלנו בחצר כבר נגמרו. לא מכרנו הרבה אבל כל מי שאכל אותן אמר שהן נהדרות. הבאנו לקבוצת ההגות, חילקנו ליד הדואר. בוב אמר שהן יותר טובות מאלה שהוא זוכר מהבית.

"הזמינו אותי למפגש עם מרשה פרידמן," אמרה אריאלה. "ואני רוצה שתבואי גם. זה חשוב."

"למה?" שאלתי. לא ידעתי מי זאת מרשה פרידמן.

"היא מרימה את התנועה לשחרור האישה בישראל," אמרה אריאלה. "והיא עוזרת במקרים של אלימות במשפחה. ו "

"בסדר," אמרתי. "בטח, אני אבוא." לא רציתי לדבר על זה, לא רציתי שאריאלה, שהאירוע הזה הזרים בתוכה ניצוצות של תקווה, תיזכר פתאום שהילדוֹת שלה כבר בנות עשרים או משהו כזה ושום מרשה פרידמן כבר לא תוכל לתקן את ההרס שנעשה. הפצע שלה היה ישן אבל פתוח. היא רצתה תחבושת, גם אם זאת תהיה תחבושת בדיעבד. אני הכרתי את ההרגשה של תחבושת בדיעבד.

התלבטנו מה לעשות עם רובין כי אריאלה אמרה שזה מפגש רציני, זה לא כמו קבוצת ההגות, אין חדר נוסף שבו כל הילדים יישנו על הרצפה. וחוץ מזה, תינוקת בעגלה די תנמיך את הסיכויים שלנו לתפוס טרמפים טובים לחיפה.

בוב התנדב לשמור על רובין. הוא דווקא ידע מי זאת מרשה פרידמן, הוא הכיר אותה מהאוניברסיטה. רגע לפני שיצאנו לדרך אריאלה דחפה לתיק שלה את כל חולצות הטאי דאי שנשארו לנו ואמרה שאולי בחיפה נצליח למכור אותן, וככה יצאנו לדרך והגענו ממש בקלות לחיפה. הבית של החברה של אריאלה, שבו התקיימה השיחה עם מרשה פרידמן, היה באיזה רחוב תלול בכרמל, הרחוב הזה הזכיר לי את הנסיעות עם עבאס ועם האני, רחוב אפלולי, מוצל בברושים ובאורנים, רחוב שאם ממשיכים לרדת בו עד הסוף מגיעים אל הים.

הבית היה מלא בנשים והיו גם כמה גברים. לאחד מהם היה שפם כמו של ג'רי גרסיה, והוא נראה לי ממש חמוד כי הוא ישב בשקט בפינה, והלכתי לשבת לידו וחייכתי אליו והצעתי לו סיגריה, אבל אז אריאלה לקחה אותי משם והושיבה אותי לידה על המזרן ואמרה לי לעזוב אותו בשקט כי הג'רי גרסיה הזה הוא בעלה של מרשה פרידמן. אריאלה כבר הכירה אותי מצוין.

מרשה לא דיברה בעמידה כמו בהרצאה. היא ישבה על ספה נמוכה, ומשני צדדיה ישבו נשים, ובכל החדר ישבו על הספות ועל השטיחים ועל המחצלות ועל הרצפה, גדשו את המסדרונות ואת הכניסה לבית, והיה כל כך מלא עד שלבסוף החליטו להשאיר את דלת הדירה פתוחה כדי שגם הנשים שעמדו בחדר המדרגות ולא הצליחו להידחס פנימה יוכלו להרגיש שהן משתתפות, גם אם הן לא יכלו לשמוע אף מילה. זה הזכיר לי את בית הכנסת ביום כיפור. לנה ובקה היו תמיד מגיעות אבל לא נכנסות פנימה, רק נעמדות בסמוך לפתח לשמוע את תקיעת השופר.

מרשה דיברה על התנועה לשחרור האישה שהיא הקימה ועל כל הדברים שהיא מתכננת לעשות כאשר היא תיבחר לכנסת, ואז, כשהיא התחילה לדבר על אלימות במשפחה ועל אלימות נגד נשים, אריאלה נהפכה למרוכזת בצורה מפחידה ממש. אמרתי לה שאני הולכת רגע לשירותים אבל אני לא חושבת שהיא שמעה אותי בכלל. פילסתי לי דרך לשירותים וזה כלל לא מעט מעידות כי היה כל כך צפוף, אבל כולן היו מלאות רצון טוב ותפסו אותי לפני שנפלתי, ובסוף הגעתי לחדר האמבטיה ואחרי שחיכיתי קצת בתור נכנסתי פנימה ונעלתי את הדלת, ואז שטפתי את הפנים והסתכלתי על עצמי במראה השרוטה שהיתה קבועה באמצע ארון האמבטיה, שהיה מחולק לשלוש דלתות, וגם על הדלתות הקטנות היו מראות, אם זזתי קצת יכולתי לראות את עצמי שלוש פעמים. פתחתי כנף אחת שלא היה מאחוריה שום דבר מעניין חוץ מגליל של פלסטר וחבילת צמר גפן. ואז פתחתי את הכנף השנייה ושם היו הרבה תרופות שמיהרתי לחטט ביניהן ומצאתי חפיסה של וליום חמישה מיליגרם ואת זה שמתי מיד בתוך הכיס. לגנוב אסור אבל לגנוב סמים זה קצת מותר. חזרתי לחדר הגדול. אף אחד לא הרגיש בהיעדרי וכעת הן עברו לשיחה חופשית. נשים שאלו, דיברו ושיתפו, אבל הראש שלי כבר איבד את ההקשר והעיניים שלי התחילו לשוטט על פני החדר ובקצה, ממש בפינה, ישב בחור אחד שהנחתי שהגיע כמלווה של אשתו או של החברה שלו אז לא התעכבתי עליו בהתחלה אבל הוא נעץ בי מבטים ואפילו חייך אז חייכתי אליו בחזרה.

בסוף הנשים שבאו למפגש התחילו להתפזר ואריאלה, למרות שהיתה כולה שריר אחד מתוח מרוב ריכוז, נזכרה שיש לנו עוד משימה ומיהרה לגרור אותי ביד אל חדר המדרגות, כדי שנצא בין הראשונות, ולמטה, ליד השביל בגינה, היא פרשה על השיחים של הגדר החיה שלוש חולצות, ולאורם של פנסי הרחוב הנשים שיצאו בחנו את החולצות בעניין גדול, ומכיוון שלבשתי אחת מהן עם ג'ינס, אז גם שימשתי דוגמנית, ובתוך חצי שעה מכרנו את כולן והיו לנו מאה ושמונים לירות כי אריאלה ביקשה בחיפה עשר לירות לחולצה. בזמן שהיא החביאה את הכסף בתיק שלה ניגש אלינו הבחור שהיה במפגש ושחייך אלי ואמר שהוא רוצה לקנות חולצה.

"מצטערת," אמרה אריאלה, "מכרנו הרגע את האחרונה."

"ומה עם זאת?" שאל הבחור והצביע על זאת שלבשתי.

"אה, זאת," הבנתי כבר מה הוא מנסה לעשות. "זאת לא למכירה."

"אז להחלפה?" הוא הסיר את החולצה שלו והושיט לי אותה.

פשטתי את החולצה שמתחתיה לא היה דבר חוץ מהגוף העירום שלי. "בבקשה."

התחלפנו והתלבשנו שם בגינה ולאף אחד לא היה אכפת. הבחור הציג את עצמו כשלמה. הוא אמר שהוא גר פה ממש מעבר לפינה. הוא שכנע אותנו שלא ניסע עכשיו בחושך לראש פינה. "ייקח לכן שעות," הוא אמר, "הכבישים ריקים בלילה."

אריאלה ואני הסתכלנו זו על זו והחלטנו שהוא צודק. יהיה הרבה יותר פשוט לישון אצל שלמה ולחזור למחרת בבוקר בטרמפ או באוטובוס או אפילו במוניות שירות, כי עכשיו היה לנו כל כך הרבה כסף.

הבית של שלמה התגלה כדירת חדר קטנטנה בקומת הקרקע ובחדר לא היה הרבה, רק מזרן גדול ואדום על הרצפה ומטבחון קטן בצד, ושלמה הכין לכולנו תה. ישבנו על המזרן ושתינו את התה המתוק ואז הוא הוציא מהכיס של הג'ינס שלו שלושה כדורים לבנים שעליהם היו חריטות של ציורים והיה כתוב באנגלית אל אס די ואמר שאם אנחנו רוצות, הוא מזמין אותנו לטריפ של החיים שלנו. אני כמובן רציתי, התגעגעתי כל כך לטריפים של וניס שמאז ההיריון לא לקחתי וכבר חלפו כמעט שנתיים. ואריאלה, שבדרך כלל היתה אומרת לא לכל דבר שהוא לא חשיש, הסכימה הפעם שזה רעיון טוב. אני חושבת שהעצוב שהציף אותה בגלל כל הדברים שנאמרו בפגישה עם מרשה פרידמן היה יותר מדי אפילו בשבילה.

שכבנו על המזרן האדום ושמנו את הכדורים מתחת ללשון והם התמוססו לאט לאט. חלפה עוד חצי שעה ואז המזרן האדום התחיל לזוז ולטפס על הקירות. שלמה כיבה את האור והדליק נרות, הוא שם מוזיקה רועשת אבל בווליום נמוך כי בשלב הזה הוא עוד זכר שיש שכנים בבניין ושהשעה שעת חצות. אחר כך היינו כל אחד בפינה אחרת של המזרן. אריאלה צחקה צחוק גדול ופרוע, אני לא יודעת מה היא ראתה על הקיר אבל זה הצחיק אותה נורא. אני זחלתי החוצה לגינה ושכבתי על הדשא, בשמים היו כוכבים והיה חצי ירח שזרח בשקט בתוך הראש שלי. שלמה זחל אחרי. "תסתכלי על הירח," הוא אמר. "מה את חושבת, הוא בדרך להיות מלא או להחסיר?" לא היה לי מושג על מה הוא מדבר. "תראי את הכיוון שלו," הוא אמר. "כמו החלק העגול של האות ז'. אז הוא זורח, וזה אומר שבעוד שבעה ימים יהיה לנו ירח מלא. ואז כשהוא מחסיר, העיגול שלו הפוך ונראה כמו החלק התחתון של האות ג'. ואז הוא גורע."

"מאיפה אתה יודע את כל זה?" התפעלתי ממש אבל הוא הסתכל עלי בתמיהה. "מהצבא."

ואז הוא נשכב לידי. הוא היה עירום ויפה. העיניים הכחולות שלו היו פעורות. והשיניים הלבנות שלו זרחו בחושך. הוא הכניס אצבע לתוך חור בחולצה שלבשתי, שהיתה החולצה שלו. החור היה ליד השד שלי והוא נגע בו באצבע ואמר, "מיכלי." עשינו אהבה אבל לא היינו מרוכזים. זה נמשך שעות כי האורגזמה צריכה איזה מינימום של ריכוז וזה ברח מאיתנו כל הזמן, כי תשומת הלב זזה בכל רגע למקום אחר. בסוף כשהוא גמר הוא צעק נורא חזק. כלב התחיל לנבוח למעלה אצל השכנים. תריס גלילה הורם במשיכה. הרעש פוצץ לי את המוח ואני צעקתי, "פצצות!" התריס הורד מיד בחזרה ושוב צעקתי, "מלחמה!"

זחלנו בחזרה לתוך החדר. אריאלה ישבה בעיניים פעורות ושיחקה עם הלהבה של הנרות, הטילה צללים על הקירות. היא כבר לא צחקה. לאט לאט נעשה בוקר אבל אנחנו עוד לא היינו עייפים בכלל. רבצנו בערימה של גופים על המזרן האדום. אני חושבת שעבר המון זמן כשניסיתי להבין אם המזרן אדום או שהסדין אדום. אבל זה היה המזרן. לא היה שום סדין. המוזיקה היתה שקטה יותר. שתינו מים. פתאום נהיה שמונה בבוקר. אריאלה אמרה שצריך ללכת אבל שלמה אמר שאנחנו לא יכולות ללכת ככה והוא צדק. אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל אפילו לעמוד בלי שיתקפלו לו הברכיים או שהוא יתמוטט מצחוק. בסוף נזכרתי שיש לי המון וליומים בכיס, הכדורים ששדדתי בחדר האמבטיה של החברה של אריאלה.

"בואו נבלע אחד כל אחד," אמרתי. "זה יביא את הדאון של הטריפ ואחר כך נוכל לנסוע הביתה."

וזה מה שעשינו, ובתוך עשרים דקות נרדמנו שלושתנו על המזרן האדום. ישנו די הרבה זמן כי כשהתעוררנו שוב היה ערב. היה חושך והיה שקט בחוץ. שתינו עוד תה ואריאלה אמרה, "חייבים ללכת." אבל שלמה, שכעת חזר להיות קצת יותר ממוקד, אמר, "תהיה בעיה."

"מה הבעיה?" אמרה אריאלה, ובפעם הראשונה שמעתי בקול שלה נימה תקיפה. היא לא הגיבה טוב לרמזים של גברים על בעיות.

"אני חושב שהתחיל כבר יום כיפור," אמר שלמה במהירות כמבקש להדגיש שמדובר בבעיה שלא הוא יצר.

התחלתי לבכות מרוב געגועים לרובין. "התינוקת שלי," בכיתי כאילו הלב נקרע מתוכי. פתאום תפסתי שמהיום שהיא נולדה לא נפרדתי ממנה לכל כך הרבה זמן. אריאלה עשתה הערכת מצב מחדש והרגיעה אותי.

"בוב ידאג לה כמו שצריך. והיא מכירה אותו. הוא כמו אבא שלה. הוא לא אדם זר."

הוחלט שנישאר עד מוצאי שבת שהיו גם מוצאי כיפור ואז ניסע במוניות שירות כדי להגיע הכי מהר שאפשר. שלמה הלך ברגל לבית של הוריו והביא משם שאריות טעימות של הארוחה המפסקת. ולחם. עשינו לנו סעודה ממש טובה ואחר כך יצאנו לטיול גדול ברגל, הלכנו עד מרכז הכרמל וירדנו ליפה נוף והסתכלנו על הנוף הלילי ועל האורות המנצנצים ואני הוצאתי את המצפן שהיה קשור לי על השרוך שסביב הצוואר והסתכלתי והצבעתי ימינה והצדה ואמרתי, "הבת שלי שם."

התעוררנו בבוקר מקולות של צעקות. טנדר צבאי עמד ברחוב וצפר. שלמה עמד מבולבל ליד הארון ולבש מדים.

"מה השעה?" שאלתי.

"עשר בבוקר," אמרה אריאלה והסתכלה בתימהון על שלמה, שרכס כעת את הנעליים הצבאיות. "מה אתה עושה?"

"באו לקחת אותי מהיחידה, צו שמונה," אמר שלמה. "יש איזה מצב חירום," הוא אמר. שתינו התיישבנו במיטה. "לא, תישארו," אמר שלמה. "תישארו עד הערב. אין שום בעיה."

מבחוץ צפרו לו שוב והוא יצא בריצה. אריאלה ואני הסתכלנו זו על זו ואז הכנו תה ואכלנו לחם עם חלווה.

אבל בשעה שתיים בצהריים היתה פתאום אזעקה. אני זכרתי את האזעקות האלה ממלחמת ששת הימים.

"מלחמה," אמרתי לאריאלה. כאב לי כל הגוף ואני צעקתי אליה. "כואב לי כל הגוף, אני הולכת למות!" התפשטתי ובאמת כל הגוף שלי היה מלא סימנים כחולים של מוות. אבל אריאלה אמרה שזה רק בגלל הזיון המטורף מאתמול בלילה בגינה. כי עשינו את זה על המרצפות של השביל בגינה במקום על הדשא.

מהבתים של השכנים נשמעו קולות רדיו. חדשות מקול ישראל. היה ברור שהעולם יצא מדעתו. "בואי נלך," אמרה אריאלה. "אולי בכל זאת נתפוס טרמפים."

מהר מאוד עצר לנו מישהו ולקח אותנו עד לכביש החוף. שם חיכינו קצת והגיע נהג מונית ערבי מעכו. נסענו איתו עד לעכו ושם חיכינו לעוד טרמפ. הכביש היה מלא משאיות וטנקים וטנדרים וג'יפים של הצבא, מלאים בחיילים. אבל גם אזרחים היו מעורבבים ביניהם, ובסוף מצאנו אזרח אחד שאמר שהוא נוסע לרמת הגולן להצטרף לגדוד שלו אבל הוא ייקח אותנו עד לצומת מחניים. משם עלינו בריצה את כל העלייה. פרצנו לתוך הבית אבל הוא היה ריק. בוב לא היה שם וגם רובין לא. הרגשתי שהלחץ בלב שלי נהפך להיסטריה ונזכרתי פתאום ביום ההוא שלנה לקחה אותי לקופת חולים בשדרות או"ם, שם היתה מעבדה ועשו לי בדיקת דם. הייתי בת חמש אולי. הלכתי לצדה והחזקתי בכף ידה וביד השנייה ליקקתי את הסוכרייה על מקל שנתנה לי אחות המעבדה בזכות זה שהייתי ילדה כל כך טובה ולא בכיתי. יצאנו לרחוב וחיכינו לאוטובוס. זה היה רחוב תלול ומלא ברושים ואני הסתכלתי עליהם מוקסמת, בתוך הענן שלי ועם הסוכרייה המתוקה בפה. ואז האוטובוס הגיע ועלינו ולנה היתה צריכה לשלם לנהג אבל היא לא מצאה את הארנק שלה. היא הפכה והפכה בתיק הלבן והיפה שלה ולא מצאה את הארנק. היא נכנסה להיסטריה. היא היתה מוכרחה למצוא את הארנק שלה. זה היה עוד בימים שהיינו עניים. לאבד ארנק היה נורא בשבילה. היא גררה אותי החוצה מהאוטובוס ורצנו בחזרה למעבדה, היא רצה מהר ואני נגררתי בעקבותיה, ושם היא מצאה את הארנק ובכתה מרוב הקלה ואז חזרנו שוב לתחנה וחיכינו לאוטובוס הבא, אבל מרוב הריצה והטלטולים בזרוע הפלתי את הסוכרייה אז כעסתי על לנה מאוד, כי חשבתי שהארנק לא היה שווה את ההיסטריה ואת הסוכרייה שהלכה לי לאיבוד, אבל עכשיו, כשהלב שלי נמעך מרוב פחד שאיבדתי את התינוקת שלי, התגנבו לי ללב רחמים עליה. אמנם התינוקת שלה, אני, הייתי אחוזה היטב בידה ולא קרה לי כלום והיא לא איבדה אותי, אבל את ההרגשה שהעולם מתמוטט לך על הראש, את זה הבנתי ועל זה ריחמתי עליה והייתי עצובה בשבילה אבל זה נמשך רק כמה שניות כי לפתע הדלת נפתחה וחיה שפירא צעדה פנימה עם רובין בזרועותיה. שמנמנה ושזופה וחייכנית, לבושה בשמלה קטנה שלא היתה שלנו ומסורקת באיזו תסרוקת חדשה. נראה שחיה שפירא ניצלה את ההזדמנות להפעיל על רובין את כל המזימות שהיא זממה עליה תמיד מעבר לגדר היסמין שהפרידה בין הגינות שלנו.

"תביאי אותה!" צעקתי. "למה חטפת אותה? מה עשית לה?"

לקחתי ממנה את רובין וכיסיתי אותה בנשיקות. אריאלה סימנה לי בעיניים אבל חיה שפירא היתה הרבה פחות עדינה.

"תשתקי, משוגעת," היא אמרה. "ותגידי תודה שבתוך כל הבלגן הזה היה לי זמן לשמור על הבת שלך."

"אבל איפה בוב?" שאלתי. "הוא היה צריך לשמור עליה."

"והוא שמר עליה יפה מאוד," אמרה חיה שפירא ואז סיפרה שמהבוקר כל מי שהיה קרוב לכביש עלה וסיפר שיש למטה שיירות של טנקים שנוסעים לרמה, ובוב הבין שכל הדוקטורט שלו בהיסטוריה צבאית עובר לו עכשיו מול העיניים, אז הוא לקח את רובין והביא אותה לחיה וביקש ממנה טובה, "שאני בהחלט הייתי מוכנה לעשות ושיהיה לך ברור שעשיתי את זה בשבילו, לא בשבילך." היא שתקה לרגע והתבוננה בי בבוז מהול בגועל. "בחור כל כך אינטליגנטי," היא אמרה. ואז, אחרי שהיא הסכימה לשמור על רובין, בוב קפץ לטנדר שלו ונעלם.

אחר כך חיה שפירא השתתקה לכמה רגעים. ואז השפתיים שלה התחילו לרעוד והיא פרצה בבכי ואמרה שהיא נורא דואגת לאליעד, שמשרת ברמת הגולן. אריאלה לקחה אותה והושיבה אותה על הספה. אני לא ידעתי מה לעשות. רציתי להגיד לה שהוא יהיה בסדר, אבל זכרתי שפואד תמיד אמר שבמלחמה אנשים מתים. לא רציתי לשקר לחיה ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר. איך אפשר לדעת.

חיה ניגבה את הדמעות והזמינה אותנו לבוא איתה לביתה, לאכול את האוכל של ארוחת סיום הצום. היא אמרה שהיא הכינה לאליעד אבל הוא לא יהיה בבית כדי לאכול. נגררנו לשם בלי רצון אבל ריחמנו עליה כי היא בכתה. אכלנו מרק עוף וקרעפלך ופלפלים ממולאים ועוגת דבש, ורובין אכלה הכול עם הידיים. בהתחלה ניסיתי להאכיל אותה בכף אבל חיה נהנתה כל כך לראות איך רובין אוכלת ואמרה, "תעזבי אותה, מה איתך, היא תינוקת." ותכף נזכרתי באמא שלי שתמיד ויתרה לכל התינוקות על הכול אבל אחרי שהם גדלו ונהיו בני אדם היא לא ויתרה לאף אחד על כלום.

מחר יתפרסם כאן בידיעות+ החלק ה-11 של הספר.

מרים קוץ / בייבי בלוז

עורך אחראי: דב איכנולד

עורכת ספרות המקור: סלין אסייג

עורכת הספר: תמר אגמון

עורכת הלשון: סיגל גפן

סדר: טפר בע"מ

עיצוב הכריכה: נועה שניר

התצלום שבכריכה: מתוך סרטה של ליהי חנוך, "ראש פינה – החלומות האבודים של הרחוב העליון", באדיבות היוצרת ובאדיבות שירות הסרטים הישראלי. (התצלום הוא אילוסטרציה בלבד ונבחר מטעמים אמנותיים, אין כל קשר בין הדמות המצולמת לסיפור.)