רק ביבי

יהיו ודאי קוראים שיתקשו לעכל את המשפט הבא, אבל הבוז שמפגין נתניהו כלפי הפריימריז במפלגתו מוצדק לגמרי. חגיגה לדמוקרטיה, יכריזו המועמדים שיגיעו היום לקלפיות, אבל כל אחד מהם יודע שאין חגיגה ואין דמוקרטיה, רק יום של עליצות מזויפת ולילה של ייסורים בדרך ללשכת העבודה.

מפלגות בישראל ניסו לאורך השנים מגוון של שיטות כדי להגיע לבחירות לכנסת עם רשימת מועמדים מוצלחת. הגוף הבוחר יכול היה להיות מרכז המפלגה, ועדה מסדרת, קשישי הרבנים, המנהיג הרוחני, אוכלוסיית המתפקדים או ראש הרשימה, הוא לבדו; את המועמדים דירגו במקבצים של עשיריות, תשיעיות, שביעיות; נתנו מקומות מועדפים לנשים, לצעירים, למחוזות; כל שיטה עבדה לא רע בפעם הראשונה. בפעם השנייה איכזבה; עד שהגיעה לפעם השלישית למדו בעלי הכוח את כל הטריקים, והבחירה הפכה למושחתת. במבחן התוצאה, לפריימריז אין שום יתרון על השיטות האחרות. מה יש לפריימריז? יחסי ציבור טובים. הא ותו לא.

הדמוקרטים, למשל. ההסכם בין העבודה ומרצ קבע שהמועמדים לכנסת ייבחרו על ידי כלל המתפקדים למפלגה, אבל סייג את הבחירה בכמה תנאים. אחד מהם קבע שראש הרשימה יאיר גולן יוכל להכניס שני מועמדים משלו לעשירייה הפותחת. גולן חשש שהרשימה שתיבחר בפריימריז תהיה קיצונית מדי, כיתתית מדי. הוא סידר לעצמו מקצה שיפורים.

על הבסיס הזה הבטיח לעינב צנגאוקר שריון בעשירייה הראשונה. צנגאוקר הייתה דמות בולטת, מנהיגה, במאבק של משפחות החטופים. הציבור במרכז-שמאל נושא אותה על כפיים. כשהפריימריז הניבו רשימה שגולן מוכן לחיות איתה הוא חזר בו מהבטחתו.

גולן טעה פעמיים. בפעם הראשונה טעה כשהבטיח: צנגאוקר היא סמל, היא אייקון, אבל ספק אם הייתה מוצאת את מקומה על ספסלי מפלגה בכנסת. בפעם השנייה טעה כשחזר בו: הוא סדק את אמינותו ואמינות מפלגתו. לסוגיית האמון יש משמעות במאבק בינו לבין איזנקוט על קולות מפגיני קפלן. אני לא בטוח שהפסיד קולות רבים, אבל סביר להניח שהשאלה 'מה שווה מילה שלך?', 'למה הבטחת?', 'למה הפרת?', תעלה בכל חוג בית שיתארח בו עד לבחירות.

הסיפור בליכוד מטריד יותר. נתניהו הגיע אל הקדנציה הנוכחית בראש חבורה שהמערכת הפוליטית לא ידעה כמוה. הליכוד כמפלגה שמובילה את הממשלה, כארגון שמשקף את רצון בוחריו, כמסגרת לחילופי דעות בנושאים מרכזיים - כל מה שמצפים ממפלגת שלטון – מת ונקבר. את המפלגה החליפה המשפחה. סמוטריץ', בן גביר, דרעי וגולדקנופף, לא שרי הליכוד, היו הפרצוף של הממשלה.

חברי סיעת הליכוד בכנסת הגיעו למעמדם כשנתניהו היה זקוק לבריונים כדי למוטט את ממשלת בנט-לפיד ולקעקע את מערכת המשפט. היו שם עריקים מהממשלה הקודמת וממפלגתו של גנץ; היו שם חניכי בן גביר ושליחים של רבנים חרדים; היו שם עסקנים ותיקים שההמתנה לאורך שנים לפרישתו של נתניהו הפכה אותם לדמויות גרוטסקיות, לסמרטוטים. עליבותם אומנותם.

לא רק הנבחרים השתנו – גם המתפקדים. הליכוד הייתה מפלגה חילונית ששיווקה לבוחריה פולקלור יהודי, אידישקייט. המכנה המשותף היה הרגש הלאומי, לא הדת. המתפקדים שיצביעו היום שונים: הם נעים על הציר בין הליכוד לש"ס, בין בן גביר לסמוטריץ'. חלק מהשינוי משקף תהליכים דמוגרפיים; חלקו משקף נוכלות: מתפקדים לליכוד כדי לקבל טובות הנאה ומצביעים בבחירות לחרדים ולסמוטריץ'. אולי נכון יותר להסתכל על התהליך הזה במונחים היסטוריים: היציבות של גוש נתניהו לאורך שנים הולידה למעשה מפלגה אחת, מקשה אחת: כהניסט יכול להרגיש בה בבית; חרדי יכול להרגיש בה בבית. מי שמתקשה להרגיש בה בבית הוא הימין הישן.

נתניהו לא רצה פריימריז כי הבין שאין לו מה למכור לבוחרים: הביביסטים נותנים לו 12 מנדטים, בהערכה נדיבה יותר, 18 מנדטים. הם יצביעו בעדו בכל מקרה. אבל נציגיהם בממשלה ובכנסת, טיפוסים כמו גוטליב וקרעי ומילביצקי, מרחיקים את הבוחרים האחרים

נתניהו לא רצה פריימריז כי הבין שאין לו מה למכור לבוחרים: הביביסטים נותנים לו 12 מנדטים, בהערכה נדיבה יותר, 18 מנדטים. הם יצביעו בעדו בכל מקרה. אבל נציגיהם בממשלה ובכנסת, טיפוסים כמו גוטליב וקרעי ומילביצקי, מרחיקים את הבוחרים האחרים. כמוהו כמי שתפר לעצמו מכנסיים בקדנציה קודמת ולאחר ארבע שנות שלטון כושל הבין שהוא לובש כתונת משוגעים.

מבט על רשימת המועמדים, גם על רשימת המשוריינים, חושף את האדמה החרוכה שנתניהו הולך עליה: אף אחד מהם לא אטרקטיבי; אף אחד מהם לא נושא בשורה. האם המדינה תפסיד משהו אם מאי גולן תסיים את הקריירה הפוליטית שלה? ניר ברקת? אביחי בוארון? משה סעדה? ניסים ואטורי? בועז ביסמוט? ישראל כ"ץ? האם הימין יפסיד משהו?

שופרות התעמולה של הגוש טוענים שהדבר היחיד המאחד את הגוש הנגדי הוא רל"ב - רק לא ביבי. כדאי שיסתכלו על הרשימה שעומדת היום לבחירה. היא אומרת דבר אחד: רק ביבי. כל השאר בלתי ראוי למאכל.