בגיל 10 אמרו לה שהיא הולכת כמו ביץ'. היום היא הולכת עם ג'קט "פרי פלסטיין"
כשפרצה בגיל 16 לורד סחפה אחריה מיליוני מעריצים ברחבי העולם, בהם גם דייויד בואי, והוכתרה כדבר הכי קול בפופ. עכשיו, כשהיא חוגגת 30, היא מתמודדת עם תעשייה שהשתנתה לחלוטין. בינתיים, פה בישראל היא ביטלה הופעה והפכה לדמות שקשה לשמוע - גם מסיבות טכניות. אז למה אי אפשר להתעלם ממנה?
בגיל 10 בלבד לורד ספגה מילדה אחרת הערה מכוערת שטלטלה אותה: "את הולכת כמו ביץ'". כעבור 18 שנה הסיפור מצא את עצמו באחד הטקסטים הכי יפים וחשופים של היוצרת הניו-זילנדית: גרסת הרמיקס של Girl, It’s so Confusing, שבו לורד וצ'רלי XCX סגרו מתיחות שנוצרה מתוך סיר הלחץ של תעשיית המוזיקה, שאוהבת את הנשים שלה מסוכסכות. "זאת רק הגנה עצמית", היא הסבירה על הפאסון שפיתחה, "עד שאת בונה נשק". והנשק הזה, הסבירה לורד, הופנה מתישהו כלפי צ'רלי והדימוי שהיא אימצה כדי לשרוד: "שכחתי לגמרי שבתוך האייקון נמצאת אישה צעירה מ(העיירה) אסקס".
הווידוי של לורד בשיר היפהפה הזה, שלא נעצר בטראומת ילדות (היא מספרת שם על המאבק בהפרעות אכילה, למשל), מלמד לא מעט על המסע שעברה מאז נחתה כמו מטאור והיא בקושי בת 16. היום, ממרחק הלהיטים הגדולים, הפרסים וגם כמה מופעים במדורי הרכילות, קשה לזכור שבתחילת הדרך היא לא סתם הייתה מעין יצור מכושף ומרחיב לב שהתגלה בקצה העולם. למעשה, באותם ימים אפילו נסיעה לחו"ל ריגשה אותה: בשיר המוקדם Tennis Court, שהיה מהראשונים לחשוף את גודל הכישרון, היא כותבת בהתרגשות: "בקרוב אני אעלה על המטוס הראשון שלי/ אני אראה את הוורידים של העיר שלי כמו שעושים בחלל".
ואכן, הסקרנות והשאפתנות הכובשות של לורד ייצגו דור שבו פערים צומצמו וחלומות גרנדיוזיים נמצאים במרחק נגיעה, אם רק שורדים את כל שברונות הלב שמצטברים בדרך. Royals, הסינגל שהימם את המצעדים והפך אותה לטינאייג'רית שגם דייויד בואי מתלהב ממנה, נתן את האות לא רק כהמנון פופ משכנע אלא גם כטקסט בעל אלמנטים של מניפסט. האלבום השני, Melodrama, נחשב לחלק מהקאנון של העשור הקודם, בין סדרות כמו "בנות" ו"לא בטוחה" לקולנוע של גרטה גרוויג. אי אפשר להאזין לו בלי להיסחף במערבולת התחושות הסותרות שמציפים את הגיבורה הראשית, שהצטלבו במדויק עם הסדקים המתרחבים באדמה שעליה כל בני ובנות גילה עמדו: עליית הפופוליזם, מות האמת וההבנה שכדור הארץ מאבד סבלנות אומנם נמצאים רק ברקע המלודרמה האישית של לורד, אבל הם חלק בלתי נפרד ממצב הרוח הקטטוני של השירים. זה מה שמבדיל בין אלבום מצוין ליצירה מכוננת.
בשלב הזה, לורד היא פחות או יותר הדבר הכי קול עלי אדמות, ומי שראה אותה על הבמות נוכח שהקסם לא נשמר רק למחברות הכתיבה ואולפני ההקלטות. להיפך: כשהיא בקושי בת 21, לורד צברה מספיק ניסיון כפרפורמרית אך טרם נשחקה כסלבריטאית, והתוצאה הייתה חוויה מתגמלת, שהייתה כפסע מלהגיע לישראל אך בוטלה עקב לחצים של תנועת החרם. מי היה מאמין שעוד נתגעגע לתקופה הזאת, שבה עוד היה סיכוי שהדברים ישתנו. התקרית כמובן לא הפריע להתמשכות תור הזהב של לורד, שסיימה את ה-Era של "מלודרמה" בתור קונצנזוס. אולם בדיעבד מתברר שהיא הסתובבה עם הפצצה המתקתקת שמאיימת על כל אישה מוכשרת, ודאי בתחום הבידור: מתישהו, פשוט יגידו שאת "ביץ'" ויעברו הלאה.
בחלוף כמעט עשור, לורד חוגגת יום הולדת 30 כשהיא ניצבת על פרשת דרכים. שני האלבומים האחרונים שלה התקבלו בקרירות יחסית. את עיקר האש ספג האלבום השלישי, Solar Power מ-2021, שבו הציגה סאונד מפוהק שנע בין הצד הרך של פריימל סקרים (רק ללא הצ'ארם של המקור) למוזיקת מעליות במלונות של איביזה. האלבום הבא, Virgin מ-2025, כבר החזיר אותה לאזור הנוחות שאין בו מנוחה, היכן שהנפש הסוערת נעה ללא הרף בין המועדון למיטה, והביקורות היו בהתאם. אלא שלהיטים חדשים לא יצאו מזה: What Was That היה זה שהגיע הכי קרוב, אבל נותר רחוק מההישגים של Royals. האכזבה הגדולה ביותר הגיעה כשהתפרסמו המועמדויות לפרס הגראמי של 2026 והשם שלה לא הופיע אפילו פעם אחת.
לא מסובך להבין מה קרה בשנים הללו. למשבצת הטאלנט הקסום שלא ניתן להסיר ממנו את העיניים נכנסה בילי אייליש, שהמריאה במסלול דומה לזה של לורד (ומשלמת על כך מחירים דומים). אוליביה רודריגו הבינה את הצורך של נערות ונערים בגרסה מעודכנת של רוק, בשונה מהאסתטיקה והפאסון של לורד. הסטורי-טלינג של הקאנטרי השתלט על כל חלקה טובה. ובינתיים, דיקטטורת האלגוריתם של טיקטוק שינתה את האופן שבו מוזיקה מגיעה להמונים ואת מסלולי השיווק שלה: מה שאפשר היה לעשות עם Royals ב-2013 לא כל כך רלוונטי ב-2026. ובזמן שלורד פיזרה אמירות מפתיעות על המגדר שלה ("בחלק מהימים אני אישה, בחלק מהימים אני גבר", היא שרה ב-Hammer), נדמה שרבים ורבות עברו לתייג אותה בתור דודה.
ייתכן שהשינוי המסחרי במעמדה מסביר, לפחות מבחינה טקטית, את התרת הרסן הפוליטי. אם בעבר היא כאמור כבר הסכימה להופיע בישראל ואז חזרה בה, כיום היא אחת המפורסמות ביותר מבין האמנים והאמניות שהסירו את המוזיקה שלהם משירותי הסטרימינג בישראל. בטור האחרון שלה היא קראה מספר פעמים "פרי פלסטיין" בזמן שהבמה הוארה בצבעי הדגל הפלסטיני. לאחר שערוריית ההדחה של מקלמור מסיבוב ההופעות של אד שירן, היא עלתה לבמה בפסטיבל באוסטין, טקסס, עם ג'קט שעליו כתוב "פרי פלסטיין" ובתמונה לרשתות תייגה את רוברט קראפט, המיליארדר שבגללו הראפר נזרק מהטור. לא צריך לנחש מה זה עשה לפופולריות שלה בישראל, ואם מישהו בכל זאת מתקשה, הטוקבקים לכתבה זו בוודאי יאירו את עיניו.
בשיר המעולה Supercut, מהאלבום Melodrama, לורד לא מסוגלת להתנתק מסרטון הרגעים הגדולים שמתנגן לה במוח, ובו נדחסים כל העליות והמורדות של מערכת היחסים. "בראש שלי", היא אומרת, "אני עושה הכל נכון". אם דוחסים את 15 השנים האחרונות לסופרקאט אחד, קשה שלא לראות שם אישיות יוצאת דופן, מקורית, מלאת חיים ולפעמים גם ניג'סית ומעצבנת, אך כזאת שהכניסה לפופ גם רוח נעורים וגם חוכמה של בגרות. לכן יש מידה של חוסר הגינות בטעם החמצמץ של סיום שנות ה-20 שלה: היא אולי לא מלכת הכוורת, כמו שהכריזה על עצמה ב-Royals, אבל העוקץ עדיין שם.
KioskNews shows a cleaned-up reading view extracted from the publisher’s page — the original always lives on their site, not ours.