כשמאבק לגיטימי ב"אחים המוסלמים" באמריקה גולש לקונספירציה

מדיניות אפקטיבית מחייבת מיפוי שיטתי ומדויק יותר: רמת ההשפעה הנוכחית, מי קשור למי, אילו מקורות מימון קיימים, ומהו אופיים של הקשרים בין ארגונים מערביים לבין תנועות האם במזרח התיכון, במידה שישנם. בנוסף, היא מחייבת גם להבחין בין פעילות פוליטית חוקית, גם כאשר היא מתנגדת לישראל, לבין סיוע ממשי לחמאס או לארגוני טרור אחרים

אלעד בן דוד|

תנועת "האחים המוסלמים" היא מהתנועות הבולטות בעיצוב האיסלאם הפוליטי במאה האחרונה, והשפעתה התרחבה מהמזרח התיכון למערב מאז מחצית המאה הקודמת לערך. הוגים ופעילים של התנועה הקימו מוסדות איסלאמיים המזוהים עמה ותרמו להתפתחות האיסלאם ולהפצת משנתם במרחב הציבורי המערבי, שנתפס כזירה נוחה יותר ממשטרים ערביים.

ההנחה היא שארגונים שהושפעו מהתנועה פעלו בחופשיות יחסית עד ה-11 בספטמבר, שסימל את תחילת עידן ההחרפה נגדם. מצב זה האיץ שקיפות, התאמה לנורמות האמריקאיות ואימוץ שיח אזרחי ופלורליסטי יותר, לצד התרחקות, לפחות פומבית, מאיסלאמיזם, זאת כחלק מתהליך האמריקניזציה שהשפיע על הקהילה המוסלמית בעקבות הפיגועים.

בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, התגברות האקטיביזם המוסלמי, מעורבות קטאר באוניברסיטאות והחרפת השיח נגד ישראל העצימו את הדיון בהשפעת תנועת "האחים המוסלמים" ויכולת השפעתה על המתרחש. המאבק בתנועות החותרות תחת הדמוקרטיה חשוב, אך השיח כלפיה בישראל הפך להיות דיכוטומי ואובססיבי, ומייחס לה יכולות אסטרטגיות ותפעוליות שחורגות מכוחה בפועל — עד כדי הצגתה כמי שעומדת מאחורי כל מאבק נגד ישראל או המערב.

העיסוק המופרז בתנועת "האחים המוסלמים" מחמיץ מעקב חשוב אחר ארגונים וזרמים אחרים, כגון הסלפיה, חזב אל־תחריר, הזרם הדאובנדי, ג׳מאעת־א־איסלאמי, רשתות שיעיות פרו־איראניות ועוד, שנדחקים לקרן זווית בשל הקיבעון המחשבתי לייחס לתנועת "האחים המוסלמים" את חזות הכול

היקף השפעתם ופעילותם של תנועת"האחים המוסלמים" באמריקה נמצא במחלוקת מחקרית ממושכת, אך גם הכרה בהשפעה ממשית אינה מצדיקה את הצגת האקטיביזם המוסלמי הפוליטי כתוצר של תוכנית חשאית ומתואמת ללא ראיות ברורות. גם המונח "אחים מוסלמים" בעייתי. באמריקה והמערב אין מדובר ביישות כלשהיא, או ארגון אחיד והיררכי, אלא במרחב אח"סי (של האחים המוסלמים) מבוזר הכולל דרגות שונות של זיקה — מקשרים ארגוניים, דרך השפעה רעיונית ועד שותפות בעמדות שאינה מעידה על השתייכות.

הבחנה זו חיונית במיוחד מאז 7 באוקטובר: ההפגנות הפרו-פלסטיניות הסוערות בקמפוסים היו מגוון רחב שכלל איסלאמיסטיים, סטודנטים, קבוצות פרוגרסיביות ואפרו־אמריקאיות, יהודים אנטי-ציונים, להט"ב, ועוד. גם הופעת אנטישמיות, תמיכה בחמאס או הצדקת אלימות אינן מוכיחות שהמחאות בכללותן נוהלו בידי תנועת "האחים המוסלמים". ההפגנות אמנם שיקפו בחלקן את התחזקות "הברית האדומה־ירוקה״, אך מדובר בשותפות נסיבתית שהתגבשה מאז 11 בספטמבר, ומגבלותיה נחשפו במחלוקות על להט"ב וביחס השלילי לממשל הדמוקרטי במלחמה בעזה.

גם אימוץ שיח "מערבי" בידי ארגונים מוסלמיים המזוהים עם התנועה, אינו מעיד בהכרח על הסוואה אידאולוגית. שפת זכויות המיעוטים, צדק חברתי ומאבק בקולוניאליזם עשויים לשמש להתאמה אסטרטגית, אך הם גם חלק מעולמו הפוליטי של דור מוסלמי שהתעצב לאחר ה־11 בספטמבר, תוך השתלבות בחברה האמריקאית בצל עליית האיסלאמופוביה, ובהשפעת מורשתם של אייקונים אפרו־אמריקאיים כדוגמת מלקולם אקס.

אלו אחת הטענות המרכזיות נגד תנועת "האחים המוסלמים" באמריקה, שגורסת כי בעוד שהם מציגים עצמם כ"איסלאם מתון" שפועל למען צדק וזכויות חברתיות, הם מקדמים בהדרגה חזון פוליטי־איסלאמי, באמצעות כפל לשון. אולם, טענות אלו לוקות מכשל מתודולוגי של אי־יכולת ההפרכה: קשר ישיר מוצג כהוכחה להשתייכות, אך גם היעדרו מוסבר כהצלחתה של אסטרטגיית הסוואה. כך הופכת ההשערה על קיומה של רשת סמויה לטענה שכל ממצא — ואף היעדר ממצא — מאשר אותה.

טענות אלו גם מתעלמות מתהליכי האמריקניזציה, השקיפות וההשתלבות החוקית של גופים שזוהו בעבר עם התנועה, והמחלוקות הפנימיות שהתגלעו ביניהם במשך השנים. הן נסמכות לרוב על פרשות חריגות כמו "קרן ארץ הקודש" שהעבירה תרומות לחמאס במסווה של צדקה. ההליך אמנם חשף זיקות היסטוריות לא מבוטלות בין מייסדי הארגון המוסלמי הלוביסטי CAIR לבין המעגל הפלסטיני שנחקר, אך CAIR עצמו לא הועמד לדין, ולא הוכחה באופן משפטי כפיפות מוסדית של CAIR ל"אחים המוסלמים" או לחמאס. טענות אלו מחייבות ראיות ארגוניות ומימוניות, ולא רק סיסמאות פופוליסטיות.

גם שיווק ה- EPIC City בטקסס כמובלעת אח"סית הכפופה לשריעה לא הוכחה, ונשענה במידה רבה על האג'נדה הפוליטית של מושל טקסס. מארגניי הפרוייקט לא הצהירו על ממשל עצמאי או על החלת השריעה, ובהמשך שינו את השם ל־The Meadow בדגש כי המיזם פתוח לכל הדתות. השיח' הבכיר יאסר קאדי, המזוהה עם הפרוייקט, אינו משויך ל"אחים המוסלמים" ובעצמו מתנגד לחזון איסלאמיסטי באמריקה.

חשוב גם להבין שהעיסוק המופרז בתנועת "האחים המוסלמים" מחמיץ מעקב חשוב אחר ארגונים וזרמים אחרים, כגון הסלפיה, חזב אל־תחריר, הזרם הדאובנדי, ג׳מאעת־א־איסלאמי, רשתות שיעיות פרו־איראניות ועוד, שנדחקים לקרן זווית בשל הקיבעון המחשבתי לייחס לתנועת "האחים המוסלמים" את חזות הכול.

מדיניות אפקטיבית מחייבת מיפוי שיטתי ומדויק יותר: רמת ההשפעה הנוכחית, מי קשור למי, אילו מקורות מימון קיימים, ומהו אופיים של הקשרים בין ארגונים מערביים לבין תנועות האם במזרח התיכון, במידה וישנם. בנוסף, היא מחייבת גם להבחין בין פעילות פוליטית חוקית, גם כאשר היא מתנגדת לישראל, לבין סיוע ממשי לחמאס או לארגוני טרור אחרים, ואולי החשוב ביותר—האם מדובר בחזון איסלאמיסטי מובהק או ביסוס נוכחות מוסלמית לגיטימית כחלק מהחברה האמריקאית. ככל שהמונח ״האחים המוסלמים״ נמתח עד שהוא כולל כמעט כל ביטוי של אקטיביזם פוליטי מוסלמי או מחאה פרו־פלסטינית, כך הוא מאבד ממשמעותו הנוכחית ומיכולתו לסייע בקביעת מדיניות.

ד"ר אלעד בן דוד הוא חוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי במסגרת תכנית INSS-ISGAP ומומחה לאיסלאם בארה"ב