שיעור בחיבור

חוק חינוך ממלכתי הוא מיצירות הפאר של הפוליטיקה הישראלית. מדינה צעירה, דלת משאבים ומרובה בעולים, חלקם שורדי שואה, הכריזה שלא תוותר על החובה המוסרית להקנות השכלה לכל. ברגע המבחן, הוכיח בן גוריון שלכינוי 'עַם הספר" יש כיסוי שכן החוק הוא "אחד הצעדים המכריעים לביצור אחדות ישראל ולעיצוב דמותו הרצויה של העם".

זה לא באמת קרה. החינוך הממלכתי דתי קיבל אוטונומיה נרחבת בתוך מערכת החינוך הממלכתית. החינוך החרדי קיבל אוטונומיה נפרדת. מערכת החינוך הפכה לתחנה הראשונה בה אנו נפרדים אלה מאלה. כל זה מוביל לניכור ולזרות, לחוסר ההיכרות בין חלקי החברה הישראלית. זו הטרגדיה הישראלית בהתגלמותה: צעיר מתל-אביב וצעיר מהשומרון; צעירה מרמת השרון וצעירה מירוחם; לוחם מדלית אל-כרמל ולוחם מהרצליה, נפגשים לראשונה בחסות צה"ל. הצעירים האלו מוכנים למות ביחד למרות שאף אחד לא לימד אותם לחיות ביחד.

נזקי המגזריות חמורים מכפי שניתן לתאר. משרד החינוך מקיים מסגרות הכשרה למנהיגי החינוך העתידיים של ישראל. קשה להאמין, אבל מנהלים דתיים וחילוניים מוכשרים לתפקידם בנפרד כדי שחלילה לא ייפגשו. אין ספק שיש בכך כדי להשפיע על עוצמת הניכור בין חלקי החברה בישראל.

גזירת המִגזרים הובילה לפוליטיקה של זהויות שהובילה להשפעה פוליטית של חלק מהמפלגות על מערכות החינוך "שלהן". צאו ובדקו: תקציבי החינוך, גם בתוך החינוך הממלכתי, רחוקים מלהיות דומים. יש ילדים ששווים יותר ויש ילדים ששווים פחות. אכן, לכל מגזר וקהילה צרכים ייחודיים, אבל אלה לא מצדיקים שילד אחד ילמד יותר שעות מחברו וילדה אחרת תלמד בכיתה צפופה מזו של חברתה.

חשוב שיהיו בתי ספר שונים, מגוונים. אני מבין את הצורך של כל קהילה להתאים את בית הספר להשקפת עולמה. זה לא מצדיק הפרדה מוחלטת שמסכנת אותנו

חשוב שיהיו בתי ספר שונים, מגוונים. אני מבין את הצורך של כל קהילה להתאים את בית הספר להשקפת עולמה. זה לא מצדיק הפרדה מוחלטת שמסכנת אותנו. עלינו לפעול בשלושה מישורים: א. לחייב את כל ילדי ישראל בלימוד ליבה בסיסית משותפת המהווה תנאי לקבלת תקציבי חינוך מ"מ. ב. לחייב מפגשים בין תלמידים ממגזרים שונים באופן שמתאים לתרבות ולצרכים: יום טיול/סיור משותף; מגמות לימוד משותפות, וכו' ג. השתלמויות מורים ומנהלים משותפות.

מתווה "ממערכת לחינוך" מבית תנועת פנימה מציע חמישה מנופי שינוי לצמיחת מערכת החינוך, אחד מהם מחייב מעבר משיטת תקצוב המבוססת על חלוקת שעות שבועיות לכיתה לחלוקת סל אישי דיפרנציאלי לכל תלמיד כדי למנוע מעורבות מגזרית ופוליטית פסולה.

מהדורות החדשות הכריזו על מציאת האונייה אלטלנה. הפרשה העמידה, זה מול זה, את דוד בן גוריון ומנחם בגין. האחד, דיבר בשם הממלכתיות, דרש צבא אחד לעַם אחד. בנאום בפני מועצת המדינה הזמנית אמר ש"מבורך הוא התותח שהפציץ את האונייה". מנגד, הכריז בגין, "לא תהיה מלחמת אחים". התנהלות השניים הובילה לוויכוח ארוך שנים ועמוק: מי מהם היה ממלכתי יותר? בחלוף חמש שנים, ב-1953, חוקק בן גוריון את חוק החינוך הממלכתי. שם הוא לא הפעיל שום "תותח". יש לנו צבא אחד, אבל אין לנו מערכת חינוך אחת. זה מסוכן ויכול להוביל לשנאת אחים. על הממשלה הבאה לפעול לכינון חינוך ממלכתי הנותן מקום לביטוי קהילתי-ייחודי אך בה בעת, פועל לבניית אתוס לאומי-שוויוני, להכרה והיכרות.