הפיתוי של גרייסי - חלק תשיעי

בדצמבר ירד שלג. גבעות טוסקנה התכסו בן לילה במעטה חלק שצבעיו השתנו ללא הרף - אפור ורדרד בבוקר, זהב אחר הצהריים, אינדיגו במקומות הנמוכים שהשמש לא הגיעה אליהם וכחלחל כסוף באור הירח. לגרייסי אף פעם לא נמאס מהיופי הזה ובכל בוקר, כשפתחה את התריסים ואת החלונות לרווחה, היא שאפה מלוא ריאותיה אוויר קר ודוקר והנאה צרופה מהנוף.

הסטודיו בלה קולומבה היה מלא בציורים של ברונו וליוויה מונטפוסקו, וביניהם "הפיתוי של חוה" של טנקרדי. גרייסי ידעה שהיא תצטרך לחכות לנסיעתו הבאה של הנס כדי להעתיק אותו. היא שיערה שהוא לא יאהב את התוכנית שלה. זה לא היה סוג הפעילות הפלילית שהיה רגיל אליה, והיא ידעה שאם תתוודה בפניו הוא יניא אותה מהמעשה. אבל דוד הנס לא התכוון לנסוע לשום מקום לפני חג המולד. "הפיתוי של חוה" וטנקרדי ייאלצו לחכות.

מרגע שהציור האהוב הגיע דומה היה שטנקרדי מאוהב בגרייסי יותר מתמיד. התענוג ששאבה מיכולתה לשמח אותו היה מסחרר. היא בקושי הצליחה להתאפק מלצייר כבר את הזיוף כדי שהוא יוכל לקחת את הציור האמיתי אליו הביתה. בינתיים הם עשו אהבה במגדל ושקעו בפנטזיות שבהן לא היה מקום לספקות ולמכשולים בדרך לאושרם העתידי. פטרונלה לא היתה קיימת במחבוא החמים שלהם, רק היא והוא והעולם הדמיוני שהם יצרו. כולם נטשו את הקסטלו בחודשי החורף מלבד בגוויס, שנשאר כאחראי על תחזוקת המקום אבל היה דיסקרטי ולא הפריע להם, רק דאג שיהיה אוכל במקרר שבמטבח הטירה. הרוזנת היתה אמורה לשוב רק באביב.

בסוף דצמבר לקח הנס את גרייסי ללונדון לכבוד חג המולד. הוא התכוון לבצע שם כמה עסקאות וידע שגרייסי רוצה לבקר את אמה. רוטגר נסע להולנד, ולה קולומבה, כמו הקסטלו, עמדה נעולה ונטושה תחת מעטה השלג.

אנגליה סבלה מהחורף הקשה ביותר זה שנים רבות. גרייסי עזבה נוף מושלג אחד למען אחר, יפה הרבה פחות. ערפיח מחניק כיסה את לונדון עקב בעירה בלתי פוסקת של פחמים. הכבישים היו חלקלקים מהקרח, העצים פגועים מהקור, הרוחות צורבות וקפואות אחרי שעשו את כל הדרך מרוסיה. רגשותיה של גרייסי כלפי ביתה היו מעורבים כתמיד. היא שמחה לראות את אמה ואת אחיה, אבל המציאות שבה היתה אורחת בבית שפעם היה ביתה העציבה אותה. חסרונה של אומה היה בולט מאוד, והיא שנאה את השינוי שהתחולל במקום מאז מותה. הבית נראה אותו דבר והריח אותו דבר ובכל זאת, לא היה אותו דבר, כי היא גדלה וצמחה וכבר לא הרגישה שהיא קשורה אליו. כילדה לא הבחינה בעליבותו. היא לא ראתה את הצבע המתקלף ואת כתמי הרטיבות בפינות. היא לא ראתה כמה ישנים הרהיטים וכמה מרופטים השטיחים כי לא היה לה עם מה להשוות. עכשיו הכירה את הפאר של הקסטלו ושל לה קולומבה, וביתה של אמה הפך לבלוי ורעוע במידה בלתי נסבלת. היא לא הבינה מדוע הדוד שלה, למרות כל הכסף והרכוש שיש לו, אינו עוזר לאחותו יותר. גרייסי שלחה כסף לאמה בכל פעם שהנס שילם לה על הציורים המזויפים, אך אמה עדיין חיה בתנאים ירודים. איך ייתכן שחסר לה כסף לצבוע את הבית, לתקן את כתמי הרטיבות, לקנות רהיט חדש או שניים? רק בבוקר חג המולד, כאשר הלכה עם אמה ועם הנס לביתו החדש של ג'וזף, שהיה באזור אלגנטי יותר, הבינה גרייסי לאן הולך הכסף.

ג'וזף נשא לאישה את הבחורה המקומית שיצא איתה בפעם האחרונה שגרייסי היתה בלונדון. היא היתה צעירה מתוקה ושקטה, בעלת אף סולד ועיניים חומות גדולות, וגרייסי הבינה מה משך אליה את אחיה. בניגוד לגרייסי, שאתגרה אותו, היא נשאה אליו עיניים מעריצות והסכימה עם כל מילה שאמר. הבית היה מצוחצח עד כדי אובססיה. לא היו שום חפץ נוי שלא במקומו ושום פינת שטיח עקומה בכל הבית. כריות הנוי היו תפוחות, המשטחים מבריקים, הקירות צבועים ומצופים טפט, והיתה אפילו טלוויזיה בסלון. ג'וזף נהנה להתפאר בביתו לפני דודו ואחותו. הוא ישב ועישן בכורסה ליד האח המבוערת, בזמן שאשתו טרחה על תרנגול ההודו המושלם בתנור החדש של בֵּלינג שהוא קנה לה, והתרברב על עבודתו במשרד פרסום מקומי, שבו הוא היה בטוח שיקודם בקרוב למשרת תקציבאי. גרייסי שמחה בשבילו, אבל מצפונה הציק לה, כי כמוה, גם הוא נהנה מרמת חיים שאמם יכלה רק לחלום עליה. אבל גריט זרחה מגאווה. היא לקחה את גרייסי לסיור בביתו והצביעה על כל אביזרי המותרות הקטנים שגרייסי כבר מזמן לקחה כמובן מאליו.

"למה את לא שומרת לעצמך יותר מהכסף שאנחנו שולחים לך?" היא שאלה כשאמה הראתה לה את חדר האמבטיה שכולו תכלת.

"אני לא צריכה הרבה," ענתה גריט והעבירה את אצבעותיה על שוליו החלקים של הכיור. "הכול משובח פה, נכון, גרייסי? אבא היה גאה לראות למה ג'וזף הגיע. הייתי מיואשת ממנו כבר, כשהוא עבד בחנות ההיא, אבל אז הנס הצליח למצוא לו את העבודה בסוכנות הפרסום, וזאת עבודה טובה מאוד, לא סתם. יש לו שם הזדמנות לטפס בסולם. מי יודע איפה הוא יהיה בעוד עשר שנים. הוא יוכל לתת לילדים שלו חיים טובים יותר ממה שאני יכולתי לתת לכם."

"אז הוא מרוויח טוב. אין שום צורך שתשלימי לו את ההכנסה."

גריט הנמיכה את קולה. "הוא מדבר הרבה, אבל האמת היא שהוא לא מרוויח הרבה בכלל. הוא ירוויח, כמובן, בסופו של דבר. אבל סוזן בהיריון - לא, אל תגלי שאמרתי לך, זה סוד. היא גילתה רק בשבוע שעבר ועוד מוקדם, אבל תהיה להם משפחה, ואני אהיה סבתא." חיוכה היה מאושר כל כך, עד שמשהו בלבה של גרייסי נכנע. היא חיבקה אותה.

"אמא, אני כל כך שמחה," היא אמרה.

אמה חיבקה אותה ממושכות. "ומה איתך, גרייסי? את לא נעשית צעירה יותר. הגיע הזמן שתמצאי גבר נחמד ותשתקעי. פעם היית כותבת לנו על דונאטו, אבל כבר מזמן לא הזכרת אותו." היא כיווצה את גבותיה. "אין אף אחד? את יוצאת מספיק? הנס מעביד אותך קשה מדי? את צריכה לצאת ולפגוש אנשים. אני אגיד להנס. זאת האחריות שלו. את חייבת להתחתן לפני שתהיי מבוגרת מדי ואף אחד לא ירצה אותך."

גרייסי רצתה כל כך לספר לה על טנקרדי, אבל לא יכלה. לבה של אמה יישבר אם ייוודע לה שבתה מנהלת רומן עם גבר נשוי. היא הביטה בפניה המודאגות של אמה ורצתה להפיג את חששותיה. "יש גבר, אמא, אבל רק עכשיו הכרתי אותו. אל תגידי לדוד הנס."

האור חזר לעיניה של גריט, ומצב רוחה השתפר באחת. "הוא יפה כמו שאבא היה? הוא ישר? הוא מתפרנס טוב? הוא יוכל לדאוג לך?"

גרייסי צחקה. "הוא כל הדברים שאמרת."

"ידעתי!" שמחתה של גריט העיקה על מצפונה של גרייסי. "את לא יפהפייה, אבל את אישה טובה ואינטליגנטית. אם הייתי גבר הייתי חושדת בנשים יפות. יש כאלה שיברחו עם גבר צעיר אחרי כמה שנים. אבל עלייך אפשר לסמוך, גרייסי. כל גבר ישמח להתחתן איתך."

גרייסי שמחה לחזור לאיטליה ולזרועותיו של הגבר שחשב שהיא יפה.

זמן לא רב לאחר חג המולד יצא הנס שוב למסע עסקים. גרייסי מיד התחילה לעבוד על הזיוף. היא ציירה בערבים, אחרי שרוטגר פרש לביתו, ועמלה עליו עד השעות הקטנות של הלילה. היא נהנתה מאוד באותם ערבים שקטים ודוממים. היה בהם משהו מוכר ומרגיע. לבדה בסטודיו, היא שקעה כל כולה בעבודתה והזמן איבד את חשיבותו, עד שהעייפות הזכירה לה שמאוחר ושכדאי ללכת לישון.

זיוף ציור מהמאה השבע עשרה היה תהליך מורכב מאוד. בניגוד לציירים מהמאה החמש עשרה שהשתמשו בצבעי טמפרה על בסיס חלבון ביצה, שהיו קלים לחיקוי, ציירי תור הזהב כמו ורמיר, רמברנדט ופרנס הלס ציירו בצבעי שמן, שבמאות השנים שעברו מאז התקשו, וזייפנים מודרניים לא יכלו להגיע לדרגת הסמיכות הזאת בשל היעדר זמן. היה די בנגיעה קטנה של אלכוהול כדי לחשוף את מכחולו של הזייפן המודרני. הנס השתמש בעבר בדבק ג'לטין, שהיה עמיד בפני אלכוהול, אבל הוא התרכך במגע עם מים ולכן לא היה מתאים לשימוש. ואז הוא למד מזייפן אומן אחר, שהיה מומחה בכימיה של הצבע, להשתמש בחומר בשם בקליט. הבקליט היה גרסה מוקדמת לפלסטיק והיה נפוץ בשנות העשרים והשלושים. הוא שימש ליצירת תכשיטים צבעוניים, כלי מטבח וצעצועים. לאחר ייבוש החומר היה עמיד בכל דבר. התגלית היתה לנקודת מפנה בקריירה של הנס הולינגסוורת. הוא טחן פיגמנטים שהלמו את התקופה וערבב אותם עם בקליט נוזלי. הוא צייר על בדים ממוחזרים מהמאה השבע עשרה, וכאשר שכבת הצבע התקשתה היא היתה חיקוי מושלם לציור שמן בן כמה מאות שנים. בדרך זו הצליח הנס לזייף יצירות של ציירי תור הזהב ההולנדים בהצלחה מרובה. אבל היה קשה מאוד לצייר בבקליט, וגרייסי עדיין לא התמחתה בשיטה. היא לא חשבה שזה חשוב. "הפיתוי של חוה" של פיירו ברטולוני בסך הכול נועד לתלייה על קיר בביתם של ברונו וליוויה מונטפוסקו ברומא, ולכן היא חשבה שהעתק טוב בצבעי שמן רגילים אמור להספיק ושלא יהיה קשה למצוא מסגרת תואמת, שכן הסטודיו של הנס היה מלא במסגרות עתיקות בכל הגדלים. מומחה ללא ספק היה מגלה את זה, אבל ברונו וליוויה לא היו מומחים.

גרייסי נהנתה יותר מהעתקת חוה החושנית והנחש מאשר מכל עבודה אחרת שעשתה בעבר. הבעת פניה של חוה, ששידרה שילוב של פחד ותשוקה, הפנטה את גרייסי, וכך גם האור הרך שהבליט את חוה על רקע היער האפל וחשף את ראשו של הנחש הזדוני המפתה אותה. גופה של חוה שפע קימורים, פוריות, בשלות, כמו אותו פרי אדמדם על הענף מעל הנחש, שהתחנן להיקטף. שפתיה היו פשוקות, יד לבנה אחת הונחה על שדה, השנייה היתה מושטת באצבעות עדינות, וקפלי הבד שבקושי כיסה אותה החלו להישמט ממנה, כמו תומתה.

לא רק הציור שלהב את חושיה של גרייסי, אלא גם הידיעה עבור מי היא מציירת אותו. אהבתה לטנקרדי הניעה כל תנועת מכחול, והיא השקיעה את נשמתה בעבודה הזאת. בלי הפרויקט ייתכן שהיה עובר עליה חודש של בדידות, מאחר שטנקרדי היה ברומא והיא עסקה בשיקום בימים ובהעתקה בלילות. אבל היא נהנתה. "הפיתוי של חוה" קשר אותה לטנקרדי, והשלווה הזינה את נפשה.

כעבור חמישה שבועות סיימה גרייסי את העבודה על הציור. דוד הנס חזר באמצע עם עוד ציורים מסתוריים עטופים בניירות חומים ופעילותה הלילית הושהתה, אבל אז הוא נסע שוב, הפעם לאנטוורפן, והיא המשיכה מהנקודה שבה הפסיקה. כאשר חזר טנקרדי לקסטלו בסוף פברואר הוא טלפן לגרייסי וגילה, למרבה ההתרגשות, שהציור גמור.

גרייסי לא היתה צריכה להסתיר את הרומן שלה מרוטגר, אבל כן את הציור. טנקרדי היה אמור לבוא לקחת אותה במכוניתו. היא לא רצתה לצאת מהבית עם חבילה חשודה תחת זרועה, ולכן התגנבה בחשאי לתחתית הגן והחביאה את הציור מתחת לשיח במדרון, לא רחוק מהכביש. כשטנקרדי הגיע היא קיבלה את פניו כשעל שכמה תיק עור קטן בלבד. היא לא חשבה שרוטגר יראה - הסטודיו היה בצדה האחורי של הווילה והוא לא היה אדם שנוהג לתחוב את אפו לענייניהם של אחרים - אבל היא התייסרה כל כך על שהיא מרמה אותו, עד שרצתה שיראה אותה רק כדי להקל על מצפונה.

לאחר שהווילה נעלמה מהעין היא אמרה לטנקרדי לעצור. היא יצאה מהמכונית וטיפסה על תלולית השלג בצד הדרך, להביא את הציור שחיכה מתחת לשיח. "את שדה!" אמר טנקרדי כשחזרה למכונית עם הציור ופתיתי שלג על מעילה. פניה היו סמוקות מהתרגשות ומאשמה ובערו בקור העז. "את לא בוגדת בדוד שלך ולא ברוטגר," הוא אמר בשקט. "את מרמה את הדוד שלי כי אני ביקשתי ממך. תני לי לשאת באשמה." הוא רכן אליה מעל מוט ההילוכים ונשק לה. "תודה," אמר.

"עוד לא ראית אותו."

"אני יודע שהוא יהיה בדיוק כמו המקור."

"מחמיא לי שאתה מאמין בי כל כך."

הוא צחק. "אני קורא אותך, גרייסי. אם הוא לא היה טוב, לא היית נראית כל כך מאושרת."

הם נסעו לטירה. היום היה אפור ומעונן. השלג עדיין כיסה את העמק בבריכות כחלחלות, ואילו בפסגות הגבעות נראו חלקי קרקע חשופים שהרוח העיפה מהם את השלג. רחובות קולדורו היו שקטים, אך אילו ראו אותם, איש לא היה מרים גבה כי כולם ידעו שגרייסי מלמדת את טנקרדי לצייר - וחוץ מזה איש לא היה מעלה בדעתו שמישהי כמו גרייסי תמשוך את עינו של הרוזן.

כשהגיעו למגדל פתח טנקרדי את האריזה וחשף את "הפיתוי של חוה" של פיירו ברטולוני במלוא אופיו וקסמו של הציור המקורי. טנקרדי הופתע כל כך מהדיוק של ההעתק, עד שחשש פתאום שהיא בכלל לא העתיקה אלא נתנה לו את המקור. היא ראתה את המבט על פניו והחווירה. "אתה לא אוהב את זה?" שאלה.

"את בטוחה שזה ההעתק?"

"ברור שאני בטוחה."

"אבל אני לא רואה שום הבדל."

גרייסי חייכה בהקלה. "אתה לא אמור לראות את ההבדל."

"אני יודע, אבל לא חשבתי שזה יהיה כל כך מדויק, כל כך מושלם."

"אם זה כל כך מדויק ומושלם, למה שלא תשמור אצלך את ההעתק ותשאיר להם את המקור?" גרייסי לא ידעה מדוע לא חשבה על כך מלכתחילה. אם הוא ישאיר אצלו את ההעתק, היא לא ביצעה שום פשע. זה אפילו לא ייחשב לזיוף.

"כי אני רוצה שהציור של דודי יהיה מזויף. הידיעה שיש לו זיוף באוסף תגרום לי הנאה." טנקרדי הביט בגרייסי בעיניים בורקות. "סבא שלי הבטיח לי את הציור הזה, גרייסי, והוא יהיה שלי, בכל מחיר."

"בסדר," היא אמרה ולבה צנח מהמחשבה על החזרת הציור המזויף לברונו וליוויה תחת אפו של דודה. "אני אחליף אותם."

האתגר בהחלפה לא התבטא במישור הפיזי, כי זה היה קל וכל אדם מעט ערמומי היה יכול לעשות זאת. האתגר היה במישור הרגשי. לגרייסי לא היה קל להסתיר סוד כזה מהנס ומרוטגר, אף שידעה שהאמת ככל הנראה לעולם לא תתגלה. הזיוף יישאר בארמון מונטפוסקו ברומא ואיש לא יֵדע לעולם. היחיד שייהנה מהידיעה יהיה טנקרדי, וגרייסי חשבה שהוא האדם החשוב באמת. אך בשבועות שלאחר מכן, בזמן שעבדה עם רוטגר על ציורים אחרים באוסף מונטפוסקו, רגשות האשמה שלה הזינו את עצמם והתעצמו. ובצל האשמה היא ראתה את דודה ואת רוטגר לא רק בעיניה אלא גם בלבה ונוכחה לדעת עד כמה היא אוהבת את שניהם.

האביב הביא איתו ימים חמימים ולילות קרירים, והנוף הכפרי שוב שינה את צבעיו לגוונים בוהקים של ירוק, אדום וצהוב, שגרייסי אהבה כל כך. טנקרדי החביא את הציור שלו במגדל, בקיר פנימי של ארון, מאחורי מעילים וחולצות. כשראתה אותו פותח את דלת הארון, מסיט לצדדים את הבגדים ומתבונן בפליאה בציור האהוב שלו, אז ורק אז התפזר ענן האשמה. ברגעים האלה היא התקיימה בשלווה עם עצמה ועם מעשיה.

הוקל לה, על כן, כאשר בסוף יוני היו הציורים מוכנים למשלוח חזרה לרומא. היא ורוטגר עטפו וארזו אותם בעזרתה של גאיה ושלחו אותם לדרכם ברכב מסחרי גדול. גרייסי שמחה להיפרד מהם ולדעת שהזיוף נשלח וכבר לא מאיים להסגיר אותה. ליוויה מונטפוסקו טלפנה לדוד הנס. הם דיברו הרבה זמן. כאשר הוא ניתק את הטלפון סוף סוף, הוא דיווח שהיא מרוצה מאוד מעבודתם ושהזמינה אותו לבוא לרומא בהקדם האפשרי כדי לדון בהרחבת האוסף היוקרתי. הפעם גרייסי לא היתה כלולה בהזמנה. היא נשמה לרווחה. מבחינתה כל עניין מונטפוסקו היה סגור וחתום.

זמן לא רב לאחר שובו של הנס מרומא הוא הזמין את גרייסי לשבת לשתות איתו משהו בגן. היה ערב יפה ורגוע. ניחוחות מתקתקים של לבנדר ויערה עמדו באוויר ההביל, ורק ציוצי הציפורים המקננות תרמו תחושה של תנועה כלשהי לאווירת השלווה הדוממת. הם ישבו על המרפסת, היא על ספת הנצרים, הוא בכורסה, כשרגלו האחת על האחרת, בתנוחה שחשפה גרב בדוגמת נקודות אדומות. עשן הסיגריה שלו אפף את החלל ביניהם והרחיק את היבחושים. גרייסי למדה לאהוב את הריח הזה כי הוא היה מוכר והוא היה הנס. "אני צריך לדבר איתך," הוא אמר ולגם לגימה מהיין שלו. טבעת הזהב על זרת ידו נצצה בקרני השמש האחרונות.

"על מה אתה רוצה לדבר איתי?" היא שאלה. מצפונה הכבד זינק ללבה והרעיל את האושר שהיה בו.

"על הצוואה שלי," הוא אמר.

"אה." איזו הקלה.

"עברו תשע שנים מאז שהגעת ללה קולומבה. עבדת קשה בזמן הזה. לא הייתי יכול לבקש ממך לעבוד קשה יותר. לא יכולתי לבקש שתהיי יותר מועילה ויותר נעימה." הוא מיקד בה את עיניו הכחולות היוקדות וחייך אליה ברוך. "אילו היית הבת שלי, לא הייתי יכול לבקש בת שהיתה משמחת אותי יותר. אז אני חושב שמן הראוי שאשתף אותך בכמה דברים." הוא לגם עוד לגימה. גם גרייסי שתתה קצת. היא אהבה את טעמו של היין הלבן הצונן ובזכותו הרגישה משוחררת יותר. לא היה לה מושג מה הוא עומד לגלות לה. היא חשבה שהיא כבר יודעת את כל הסודות שלו. "לך ולי יש כל מיני סודות." היא נזכרה פתאום בגואידו ואני על ברכיו מול הנס ומיהרה לגרש את התמונה הלא נעימה. "אבל אני מרגיש שאת כבר מוכנה לדעת עוד כמה. הרבה זמן לפני שהגעתי ללה קולומבה עבדתי כסוחר אמנות באמסטרדם. בזמן המלחמה היינו תחת כיבוש גרמני. לא תמכתי בגרמנים, אבל " הוא משך בכתפיו - "כל אחד עושה מה שהוא צריך כדי לשרוד. מכרתי להם ציורים כמו שמכרתי לבני ארצי. הבעיה היתה שבאותה תקופה הגרמנים היו האנשים היחידים שהיה להם כסף לקנות. אני כבר הייתי בעסקי הזיוף. אבל לא זאת היתה הסיבה שנאלצתי לעזוב את הולנד אחרי המלחמה. הסיבה היתה שההולנדים ראו בי משתף פעולה עם האויב. באתי לאיטליה עם רוטגר והתחלתי מההתחלה. יש בעולם הרבה זייפני ציורים - אפשר לראות אותם בחנויות מכולת או בחנויות יד שנייה, טברנה כפרית של ואן אוסטד בזיוף גס או סצנת ציד בטבע דומם של יאן פיט, אבל עליהם מיד אפשר לדעת שהם זיופים - כי לא הרבה מכוונים גבוה כמוני וגם יודעים לעשות את העבודה. אז התחלתי להרוויח כסף, כסף גדול, אבל מה אמור אדם לעשות עם כל הכסף הזה? אי אפשר סתם לצבור אותו. הייתי צריך להשקיע אותו בדברים. היה ברור שכדאי להשקיע את הכסף בנדל"ן. אז התחלתי לקנות נכסים בעולם. חוץ מלה קולומבה יש לי וילה בדרום צרפת, בית בספרד, דירה בפריז, בקתה באלפים השווייצריים ובית חוף בנורווגיה. את בטח רוצה לדעת למה אני מספר לך את כל זה. הסיבה היא שאין לי ילדים משלי. את וג'וזף, אתם הדבר הכי קרוב לילדים שיהיה לי אי פעם. כתבתי צוואה והשארתי את כל הרכוש שלי לשניכם."

גרייסי נדהמה. היא לא ציפתה לזה. "דוד הנס, אני רוצה להגיד תודה, אבל הנכסים האלה יהיו שלי רק אחרי שתמות, ואני לא רוצה לחשוב על זה."

הוא צחק, כיבה את הסיגריה במאפרה שעל השולחן והדליק חדשה באצבעותיו הארוכות והאלגנטיות. "ילדה יקרה שלי, המוות בא אל כולנו בסופו של דבר, השאלה היחידה היא מתי. סדר הדברים הטבעי הוא שאני אלך לפנייך. ולכן רק הגיוני שאשאיר את העושר שלי בידיכם."

"דאגת גם לאמא?"

"גריט?" הוא הניד את ראשו. "אישה מסובכת, אחותי. את בטח שואלת למה לא קניתי לה בית בלונדון אף פעם."

"אני לא שואלת, כי אני יודעת שהיא לא היתה רוצה לגור בשום בית חוץ מהבית שאבא שלי קנה לה."

"נכון, אבל האמת היא שאמא שלך מתנגדת לעיסוקים שלי."

גרייסי מיהרה לחלוק על הקביעה. "היא לא. היא כל כך גאה בך..." היא נזכרה איך אמה נהגה לקרוא את מכתביו לסבתה ובהתרגשות שבה הן דיברו עליו אחר כך במשך שעות.

הנס נשף ענן עשן. "היא לא רצתה שתבואי איתי לאיטליה כי היא ידעה מה אני מתכנן ללמד אותך, אבל היא גם לא יכלה לסרב. היא ידעה שאאפשר לך חיים יותר טובים ממה שהיא תוכל לאפשר לך והיתה תלויה בי כדי לשרוד. היא מסכימה לקבל ממני רק את הסכומים המינימליים שהיא זקוקה להם. אם זה היה תלוי בי היא היתה גרה באחוזה במייפייר עם משרתים, אבל היא לא מוכנה לשמוע על זה. אני אמור להעריץ אותה על כך. מצד שני, אני יכול גם לבקר את הטיפשות שלה."

"היא גאה מדי," אמרה גרייסי.

"זה רק היה לטובתה אם היתה לה קצת פחות גאווה," הוא הוסיף. "אבל יש עוד משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו. נושא קצת יותר עדין."

לגרייסי לא היה מושג מה זה, אבל עכשיו היא כבר לא חששה. היא רוקנה את הכוס ונהנתה מהסחרחורת הקלה שהיין גרם לה והביטה בדודה בציפייה. "כן, תמשיך," אמרה.

"את עובדת קשה, אולי קשה מדי לבחורה בגילך. לא פינקתי אותך בחופשות יוקרה ולא הכרתי לך מחזרים פוטנציאליים. הייתי אפילו אומר שהייתי אנוכי ושמרתי אותך לעצמי." גרייסי הרגישה סומק מתפשט על פניה. "זאת אשמתי, ואני מתכוון לתקן את זה. הגיע הזמן שתתחילי לחשוב על התמסדות."

הוא הביך את גרייסי. משום מה שיחה על עניינים רומנטיים עם דוד הנס הביכה אותה. זה היה כמו לדבר בשפה שהוא לא ממש מבין. "אני לא רוצה להתחתן."

"מה קרה לבחור הנחמד הזה, דונאטו?"

היא צחקה. "זה נגמר מזמן, והוא נשוי עכשיו."

"את רואה? הזנחתי אותך."

"בבקשה אל תחשוב ככה. להפך, אני חיה כאן כמו נסיכה. אתה דואג לי לשמלות יפות, לא חסר לי שום דבר. אתה מפנק אותי יותר מדי, אם כבר."

"אני לא מדבר על פינוקים, יקירתי. אני מדבר על למצוא לך בעל. זו חובתי בתור המבוגר האחראי עלייך להבטיח את העתיד שלך."

"ואם אני לא רוצה להתחתן? אתה לא התחתנת."

"זה אחרת לגמרי בשביל גברים, גרייסי. את חכמה ואמורה לדעת את זה. אישה צריכה גבר, ויום אחד אני כבר לא אהיה פה כדי לדאוג לך."

"יהיה לי חצי מהכסף שלך. אני חושבת שלא תהיה לי שום בעיה לדאוג לעצמי."

הוא צחק. "את צודקת, ואת חכמה מדי. את לא רוצה ילדים?"

"כן, אני ארצה ילדים יום אחד," היא ענתה בקול שקט, אבל היא רצתה רק את ילדיו של טנקרדי.

"אז תשמעי לעצתי ותני לי לעזור לך. אנחנו נוסעים לריביירה הצרפתית בעוד שבוע."

-פרק 18-

איטליה, 2010

גרייסי התעוררה מהשאון שהקימו הציפורים. היא שכבה בעיניים עצומות ובאוזניים כרויות והניחה לצלילים לשאוב אותה. כמו לפני ארבעים שנה, חשבה ודמיינה שהיא שוכבת במיטה בראש המגדל וטנקרדי ישן לצדה. היא זכרה את הבקרים המוקדמים שבהם זוהר השמש העולה היה רק סומק קל בשמי האופק. הציפור הראשונה היתה מצייצת, קריאת השכמה בודדת שהפרה את הדממה האפלה, ואז השנייה בעקבותיה, והשלישית, והשלישייה המזמרת הפכה לקקופוניה שלמה כשהזכרים התעוררו והתחילו לסמן טריטוריות בקולי קולות ולפתות בנות זוג בשירתם. טנקרדי סיפר לה על מקהלת הבוקר והסביר לה את משמעותה. עד אז היא פשוט הניחה שהציפורים הנקבות הן ששרות תוך כדי בניית הקנים. עכשיו היא האזינה לקולות, וגל של מלנכוליה הציף אותה.

לאחר שהרעש דעך מעט התיישבה גרייסי במיטתה. השעה היתה חמש בבוקר. היה מוקדם מכדי לקום, אך היא לא חשה כל עייפות. היא קמה מהמיטה והלכה לחלון. התריסים היו פתוחים כל הלילה כדי לאפשר לניחוחות הגן לנדוד אל חדרה. היא עמדה בחלון ושטפה את עיניה בנוף הטוסקני שחשף את עצמו אט אט, ככל שהשמש הציצה בהיסוס מעבר לקו הרקיע והרימה את המסך מעל תיאטרון החיים. הכחול העמוק של הלילה פינה את מקומו בהדרגה לגוון עדין של ורוד. הגבעות והשדות דמויי הקטיפה הגיחו מבעד לערפילים ככל שהשמש הוסיפה לעלות.

גרייסי נתקפה כמיהה פתאומית להיות בחוץ. היא התלבשה במהירות והוסיפה סוודר מעל חולצתה כי הבקרים בעונה זו של השנה עדיין היו קרירים. היא הלכה על קצות האצבעות במסדרון ויצאה בשקט דרך הספרייה. המגדל עמד על הגבעה כמו זקיף שמזניח את חובתו ומנמנם על משמרתו. היא כמעט יכלה לראות את טנקרדי עומד בפתח ומכחול בידו, מחייך, ובעיניו ניצוץ המאשר לה את אהבתו ומזהיר אותה בחיבה מפני כוונות הזימה שלו. אבל כאשר עברה ליד המגדל היא ראתה רק את שאריות חשכת הלילה.

היא ירדה בשביל לכיוון הכנסייה והשאירה שובל של עקבות בעשב הרטוב מטל. ריח הוורדים המתקתק היה סמיך באוויר, והיא שאפה אותו בהנאה. הריח החזיר אותה שנים אחורה. הוא רומם את נפשה, כאילו היה טמון בו הכוח למחוק כל דבר שלילי שהיא מרגישה. צעדיה כמעט הפכו לדילוגים. היה בלתי אפשרי שלא להרגיש אושר בתוך כל היופי הזה. אפילו זיכרונותיה התרככו וזהרו כמו אגלי הטל. כל פינה במקום הזה יכלה לעורר זיכרונות מלנכוליים, ובכל זאת, באותו בוקר שום דבר לא העציב אותה. היא הרגישה שהיה לה המזל לאהוב, שהיה לה המזל לחיות. למרות סופם של החיים ההם, היא בירכה על כך שזכתה להזדמנות שנייה לראות את הטירה ולהחיות מעט את הנערה שהיתה פעם. זה היה כמו לחזור להתחלה של ספר שסופו מתקרב ולקרוא שוב את החלקים הכי טובים. היא באה לכאן לראות את טנקרדי, זה ברור, אבל גם כדי למצוא בתוכה את החלק בה שהשאירה כאן, ובמובן מסוים היא מצאה אותו. היא אולי לא תחזור לאנגליה בשביעות רצון מלאה, אבל לפחות תוכל לשמוח על שבאה.

היא ניסתה את דלת הכנסייה הקטנה, גילתה שהיא לא נעולה ונכנסה. היה קריר ולח ובמקום עמד אותו ריח ששרר בו אז, כשהיא ורוטגר סימנו את הציורים של הרוזנת. נראה שבימים אלה איש לא נכנס לכאן אלא כדי לנקות את המקום. הרוזן ניצל את החלל לאחסון חפצים, והיו שם רהיטים שונים וארגזים. היא התהלכה לאט, בלי למהר, העבירה את אצבעותיה על הקירות, על משענת של כיסא, על שולחן, מעירה את הרוחות שחזרו לחיים בעיני רוחה. היא תהתה מה עלה בגורלו של רוטגר. היא דמיינה אותו שם, שערו תחוב מאחורי אוזניו, פניו נבונות ומלאות אופי, ועיניו בוחנות את הציורים של הרוזנת ובורקות מחדש עם כל יצירה שנחשפה. היא חשבה אז שהוא זקן, אבל הוא כנראה היה בשנות החמישים לחייו. גם דוד הנס תמיד נראה זקן בעיניה, אבל היה אז בשנות הארבעים לחייו. היא עצמה התקרבה לשבעים, ועכשיו נראה לה גיל ארבעים כמו החיים בשיא פריחתם. אולי אכן כך היה אצל הנס. המחשבה על הנס עוררה את הצללים שארבו בפינותיה האפלות של הכנסייה, והם התפשטו, אפפו אותה והקדירו את אושרה. היא הניחה את ידה על לבה והשתנקה בבכי. כמה אהבה את דוד הנס. איך בגדה בו.

היא החלה לסגת לאחור ולברוח וסגרה אחריה מהר את הדלת. היא נשמה נשימה עמוקה וניסתה לגרש מחשבות על דודה וללכוד שוב משהו מהקסם שמצאה קודם בגן. היא התמקדה שוב בריחות ובקולות הטבע והמשיכה לעבר גן הירק ומכלאות בעלי החיים, שם מצאה את אילריה.

"בון ג'ורנו," אמרה אילריה כשראתה את גרייסי מתקרבת בצעדים זריזים.

"בון ג'ורנו," בירכה אותה גרייסי בתשובה, שמחה על הסחת הדעת.

"התעוררת מוקדם."

"לא יכולתי לעמוד בפיתוי של היופי בזריחה," אמרה גרייסי.

"אני קמה בחמש כל יום. בשבילי זה החלק הכי טוב של היום. כולם ישנים. השדות מתעוררים לאט. הציפורים שרות, ואני לבד עם הטבע. הטבע אפילו לא יודע שאני פה. זה זמן סודי, השחר, לפני שהשמש מבריחה את כל הגמדים והשדונים." גרייסי צחקה. היא ידעה בדיוק למה אילריה מתכוונת. "את יכולה לעזור לי. אני מאכילה את החיות ואומרת בוקר טוב לגפנים." מצב רוחה הטוב של אילריה, כמו השמש, גירש את השדים של גרייסי.

"אמא שלי אמרה לי שאת מדברת איטלקית שוטפת," היא אמרה בעודה מרוקנת שק גדול של מזון עופות לתוך דלי.

"גרתי בטוסקנה מגיל שלוש עשרה עד גיל עשרים ושלוש."

אילריה עברה לדבר בשפת אמה. "אז אני לא צריכה לפגוע בך עם האנגלית הרצוצה שלי."

"האנגלית שלך מצוינת," אמרה גרייסי בכנות. היא לא הוסיפה שכל הקסם באנגלית שלה טמון במבטא האיטלקי הכבד. "ואנגלית רצוצה אף פעם לא תפגע בי," המשיכה. "נראה לי שצריך להודות לזרים שמשקיעים מאמץ לדבר בשפתך."

אילריה פיזרה גרגירים לתרנגולות, שהחלו לנקר ברעבתנות. "אני אוהבת אנשים. אני אוהבת לראות אותם מתקרבים אחד לשני במקום היפה הזה ופורחים כמו עצים מלבלבים. זה תענוג בשבילי. ראיתי אותך ואת הבת שלך ואת הנכדה. שלושתכן הגעתן סגורות כמו ניצנים בחורף, אבל עכשיו אתן נפתחות. יפה לראות את זה. אנסטסיה במיוחד. היא כמו מגנוליה יפהפייה."

"היא יפה מאוד," הסכימה גרייסי.

"לא רק מבחוץ, אלא גם מבפנים. יש לה גם נשמה יפה. אבל את צריכה להיזהר קצת שאמא שלה לא תישאר בצל. גם היא צריכה לפרוח."

גרייסי הביטה בה בשאלה. "את חושבת שהיא בצל?"

"אני יכולה להגיד רק מה שאני רואה. אני חושבת שיכול להיות שהיא קצת מקנאה בך ובאנסטסיה. אתן הרי כל כך דומות. אולי הן צריכות לעשות דברים יחד. נראה לי שהן רוצות, רק שאף אחת מהן לא יודעת איך ליזום את זה. הן כמו התרנגולות האלה שם." היא הצביעה על שתי תרנגולות בעלות נוצות אדומות ושחורות, ששמרו על מרחק מהלהקה הסועדת. "הן רוצות לאכול, אבל לא יודעות איך לדחוף את עצמן לשם." היא זרקה חופן אחד רחוק יותר, וכמה גרגירים נחתו לרגליהן. הן מיד התחילו לנקר. "את רואה, הן צריכות רק טיפת עידוד כדי להתחיל. עכשיו הן אוכלות ואומרות לי תודה. יהיו להן רגשות חמים אלי מעכשיו. אולי מחר הן אפילו יתחילו לדחוף את עצמן קצת. החיים הם כמו משחק. צריך רק לדעת איך לשחק אותו."

"אולי הן יכולות ללכת יחד לקולדורו היום אחר הצהריים," הציעה גרייסי. "אני לא רוצה ללכת לעיר."

"רעיון טוב. הן יכולות לשבת לקפה, להסתכל בחנויות. אני מציעה שאת תטיילי בעיר ביום אחר. כנסיית מריה מדלנה נבנתה במאה השלוש עשרה והיא יפה מאוד. נראה לי שתאהבי אותה."

הן התקדמו לאט בשביל המוליך אל הטירה. השמש היתה נמוכה בשמים, אבל זרחה בנדיבות וגירשה בחומה את הערפילים שנאגרו בעמקים. בהתקרבן לטירה ראתה גרייסי שמישהו יושב מעליהן על ספסל, במרפסת שבה ישבה עם אנסטסיה בערב הקודם. במבט נוסף היא ראתה שזה טנקרדי, בכובע ובמשקפי שמש, משקיף על הגבעות. לבה החסיר פעימה, והיא נגעה בזרועה של אילריה לעצור אותה.

"הנה הרוזן," אמרה.

אילריה עקבה אחרי מבטה. "כן, הוא אוהב לשבת שם מוקדם בבוקר עם הכלב שלו. גם הוא אוהב ליהנות מהשחר הסודי, לפני שהשמש עולה והטבע רואה אותו." היא חידשה את הליכתה.

"את מוכנה להכיר בינינו?" שמעה גרייסי את עצמה שואלת, כאילו מישהי אחרת השתלטה על גופה ושאלה זאת במקומה. קולה נשמע מוזר, מעולם אחר, אבל נחוש למדי.

"הוא לא מרגיש נוח לפגוש את האורחים," אמרה אילריה, והיתה נימה נחושה גם בקולה.

"אבל הייתי רוצה רק לרגע, להגיד לו כמה יפה הבית שלו ולהודות לו שאפשר גם לנו ליהנות ממנו."

גרייסי ניסתה, בכוח המחשבה, לשדל אותו לסובב את ראשו. היא נעצה בו את מבטה והתחננה ללא מילים שיסתובב. ואז, כאילו שמע את קולה במעמקי תת הכרתו, הוא הפנה את ראשו. גרייסי ידעה שעכשיו לא תהיה לאילריה ברירה אלא לערוך את ההיכרות.

"בוקר טוב, הרוזן בסנלי." אילריה הרימה את קולה אליו. הרוזן הסב את מבטו אל השביל שעבר קצת מתחת למרפסת. קיר אבן שופע מפלי פעמוניות סגולות הפריד ביניהם.

"בוקר טוב, אילריה," הוא אמר. אבל הוא לא התייחס לגרייסי, אפילו לא הרים את ידו כפי שעשה ביום ההוא מהמרפסת שלו. גרייסי הרגישה בלתי נראית, והאישה הנחושה שקודם תפסה פיקוד נסוגה פתאום עכשיו והשאירה אישה מבוגרת ופגועה, שפוחדת אפילו לדבר. "מה שלום התרנגולות?"

"רעבות במיוחד הבוקר. אני רוצה להכ "

"והחזירים שלי?" הוא המשיך.

"לה פביאנה צריכה ללדת בכל רגע."

"חיים חדשים. זה תמיד משמח אותי."

"הרוזן בסנלי, תכיר את סיניורה ברטון."

מבט של הפתעה הקדיר את פניו. גרייסי חשבה לרגע שזיהה אותה, כי הוא נחרד כל כך, כמו בפעם הראשונה שנפגשו, כשהבין שלא הכיר בנוכחותה בכנסייה. לבה זינק בתקווה. "אני מתנצל, סיניורה, על חוסר הנימוס שלי. אני מקווה שאת נהנית מהאירוח ומרגישה כמו בבית בטירה שלי."

גרייסי לא ידעה מה לומר. לא היה על פניו כל רמז להכרה. היא לא ראתה את עיניו משום שהן הוסתרו מאחורי משקפי השמש, אבל ידעה, לפי החיוך המנומס והבלתי אישי, שהוא אינו מזהה אותה. "מאוד, תודה רבה," היא הצליחה למלמל בקושי.

"עכשיו נעזוב אותך בשקט," אמרה אילריה והתחילה ללכת. הוא הרים את כובעו והעניק לה חיוך מקסים, אבל כבר היה מאוחר מדי. גרייסי הרגישה מרוקנת. הקסם של הבוקר נעלם, נגזל על ידי הגבר שפעם הפך כל בוקר לקסום.

קרינה התעוררה ומצאה את עצמה לבד, שוב. היא נדהמה שאנסטסיה, שבבית בקושי הקימה את עצמה מהמיטה לקראת הצהריים, התעוררה כאן עם הנץ השחר לשחיית בוקר. היא דווקא הציעה לה לבוא איתה, אבל זה היה כזה פינוק להישאר במיטה עד מאוחר, בלי שום דבר לעשות חוץ מלרדת בעצלתיים לארוחת בוקר טעימה, ואחר כך לשבת ולהקשיב לפרשנותה של אילריה בזמן שאמה המופלאה מבשלת. היא לא ציפתה ליהנות עד כדי כך.

ארבעה ימים בלי הטלפון שלה. טוב, שלושה. היום הראשון לא נחשב כי הוא היה רק חצי יום. קרינה שמחה על כך והיתה גאה בהתאפקותה. מה ששימח אותה פחות היה הכיוון שאליו פנו יחסיה עם אנסטסיה. אם היא לא יכולה לשחות איתה כמה בריכות, היא צריכה למצוא משהו אחר שהיא כן יכולה לעשות איתה. אולי לקחת אותה לקולדורו לקנות לה שמלה, היא הרהרה, או לטיול אופניים. הן יכולות לרדת למגרש הטניס ולשחק - היא ראתה את רקס משחק עם אלכס אתמול, אבל היא איננה שחקנית טובה במיוחד, וגם אנסטסיה לא. פרט לרעיונות האלה היא לא ידעה מה לעשות איתה. דבר אחד בטוח, היא ידעה שהיא אינה יכולה לשבת ולדבר איתה, כי אין לה מושג על מה לדבר איתה. היא לא הצליחה להעלות בדעתה מה גרייסי מספרת לה והרגישה לא מעט קנאה על כך שאותו נושא, באשר הוא, מרתק אותה. לא היה דבר שהיא יכלה להגיד שימשוך את תשומת לבה של אנסטסיה. הילדה לא הביעה שום עניין בעסק שלה, ושום ילד לא רוצה לדבר על לימודים (ובטח לא אנסטסיה, שציוני בחינות הגמר שלה הטרידו את מנוחתה כשלג דאשתקד).

כעבור הרהורים ממושכים היא קמה לבסוף וירדה לארוחת הבוקר. לא נותר זמן רב עד לתחילת שיעור הבישול, ולפי השולחנות הריקים היא ראתה שהיא האחרונה לרדת הבוקר. היא לקחה אוכל מהמזנון, הזמינה קפה חזק והתיישבה מול הנוף הציורי. הגבעות מילאו אותה שלווה ושקט פנימי, והיא התענגה על ההרגשה הזאת. היא נצרה את תחושת ההאטה בזמן, את היעדרו של הצורך למהר, או לענות לטלפון או לרשום תזכורת. את האפשרות להיות במקום הבלתי רגיל הזה ולא לרצות להיות בשום מקום אחר.

קרינה שתתה את הקפה, אכלה פירות, צפתה והאזינה והתמוגגה מאורח החיים החדש הזה, אך לבסוף נאלצה לקום כדי לא לאחר לשיעור הבישול. היא מצאה את כולם, חוץ מוונדי, טיף ובריג'יט, יושבים ומדברים ביניהם עד שאילריה תתחיל. היא התפלאה לראות את אנסטסיה מפטפטת בחיוך ובעיניים בורקות עם גרייסי, שמשום מה נראתה מדוכאת. אולי היא לא ישנה טוב בלילה, חשבה קרינה וניגשה אליה לברר. "בוקר," אמרה לאמה במבט מודאג. "את בסדר, אמא?"

"אני בסדר גמור, למה?" גרייסי הזריקה מנה מכוונת של עליצות לקולה.

"את נראית עייפה."

"לא נכון," התערבה אנסטסיה. "היא יפה מאוד."

"אני לא מתכוונת שהיא לא יפה, מתוקה, היא פשוט נראית כמו אחרי לילה בלי שינה."

"אמא צודקת, באמת לא ישנתי טוב," אמרה גרייסי בדיפלומטיות.

"אולי תרצי לבוא איתי לטיול אחר כך?" הציעה קרינה, אבל גרייסי נענעה בראשה לשלילה.

"לא, אני הולכת לנוח קצת אחרי ארוחת הצהריים. קחי את אמא שלך לקולדורו, אנסטסיה. שמעתי שיש שם כנסייה עתיקה יפה והרבה חנויות ובתי קפה."

אנסטסיה עיקמה את אפה. "אולי," היא אמרה, וקרינה נאנחה והלכה להתיישב ליד לורן.

גרייסי לחשה לנכדתה, "חמודה, אני חושבת שאמא שלך רוצה לבלות איתך קצת. אולי תצאו לטיול אופניים או משהו? היא תשמח מאוד."

אנסטסיה לא התלהבה. "טוב," אמרה לבסוף. "אבל רק מפני שאת לא רוצה לבוא."

גרייסי חייכה אל נכדתה. "נראה לי שימי האופניים שלי מאחורַי."

"את תסיימי את הסיפור שלך אחר כך? אני מתה לשמוע איך הוא נגמר."

גרייסי לא ידעה אם כוחה יעמוד לה לדבר על טנקרדי אחרי המפגש המאכזב הבוקר, אבל היא לא רצתה לאכזב את אנסטסיה. "בוודאי," השיבה לה.

רקס שם עין על גרייסי. הוא דיבר איתה בכל הזדמנות, השתדל בכל כוחו ליצור עמה קשר עין ולהצחיק אותה בשנינותו. כשחייכה או אפילו צחקה מעט, הוא הרגיש כמי שזכה במשהו מיוחד. פעמים רבות במהלך הבוקר הוא היה להוט כל כך לתשומת לב, עד שלחש לה דברים בזמן שאילריה הסבירה, וזה עצבן את גרייסי, לא רק בשל גסות הרוח שהוא הפגין בהתנהגות הזאת כלפי אילריה, שהתאמצה כל כך ליצור שיעורים מעניינים ומהנים, אלא גם מכיוון שלא היתה מודעת לכך שהיא פורחת, והיא פשוט לא הבינה מדוע רקס מעוניין כל כך בחברתה.

אבל גרייסי אכן החלה לאט ללבלב ולפרוח. גרייסי ברטון מבאדלי קומפטון היתה בסך הכול ניצן רדום אחרי חורף ארוך, והפרח שנפתח לאור השמש האיטלקית חשף מישהי אחרת ובלתי צפויה, מישהי בעלת חיוך חם אך מסתורי, מבט עדין אך נבון, אישיות ביישנית אך נועזת, מישהי קורנת ומושכת. מישהי בעלת כריזמה שקטה. היא פנתה אל רקס, ששוב דיבר בזמן שאילריה דיברה, ונקשה על כף ידו בעט שלה. "ששש," לחשה לו. "אחרת תהיה רעב כשתחזור לקליפורניה." חיוכו של רקס התרחב, אבל הוא נענה לבקשתה וסכר את פיו עד סוף השיעור.

השלישייה העליזה נכנסה באמצע השיעור בהתנצלויות נרגשות. אנסטסיה לכסנה מבט אל אלכס וצחקה בשקט על שלוש הנשים, שהיה ברור שהן עייפות וסובלות מהנגאובר כשהתיישבו במקומותיהן. המסקרה של ונדי הגיעה לאמצע הפנים שלה, שערה הקצר של טיף הזדקר לכל הכיוונים ובריג'יט לא הסירה את משקפי השמש. רק בסוף השיעור הבינה אנסטסיה מדוע הושארו המשקפיים על עיניה - כי היא ישנה.

אחרי ארוחת הצהריים שאל אלכס את אנסטסיה אם היא הולכת לבריכה. היא עמדה לומר שכן (חשבה שלא יזיק לה לנמנם שעה או שעתיים), אבל אז נזכרה במה שסבתה אמרה לה. "אמא, בא לך טיול אופניים?" היא שאלה, ופניה של קרינה הסמיקו בעונג ובפליאה, עד כדי כך שאנסטסיה הצטערה שלא צילמה אותה, שתיזכר בהתלהבותה של אמה אחרי שיחזרו ללונדון והחיים ישובו למסלולם.

גרייסי הלכה לנוח. רקס התאכזב, כי אילו היתה בוחרת לצאת לטיול, הוא היה יכול להצטרף אליה. ללכת לנוח זה כמו לסגור לו את הדלת בפרצוף. הוא החליט למצוא אותה אחר כך, כשתגיח שוב לאור היום. מדלן ולורן הלכו להשתזף, והבנות ממנצ'סטר קרסו במרפסת בשמש, לישון עד שיעבור, הן קיוו.

קרינה ואנסטסיה יצאו לרכוב על אופניים ששאלו מהטירה. השמש שעמדה גבוה בשמים השתקפה בפאיטים שעל הסנדלים הסגולים כסופים של אנסטסיה וחיממה את גבן בשביל היורד לעיירה. "זהירות!" צעקה קרינה לאנסטסיה כשזו צווחה בהנאה והרימה את שתי רגליה השזופות מהדוושות. "את לא יודעת אם יש מכונית מעבר לסיבוב!"

אנסטסיה התעלמה ממנה והתמסרה לאדרנלין שהציף אותה בנסיעה המהירה במורד הדרך המתפתלת. היא נהנתה כל כך, עד שכשהגיעו לעיירה רצתה להמשיך לרכוב ולצאת מצדה השני שוב לשדות. קרינה, שלא היתה בכושר כמו בתה, דמיינה את העלייה בדרך חזרה וכבר עמדה לשכנע אותה לשבת במקום זאת לקפה, אבל בטרם הספיקה לדבר, אנסטסיה כבר המשיכה לדווש בלי להביט לאחור. לקרינה לא היתה ברירה והיא רכבה בעקבותיה.

הן נפגשו שוב למרגלות הגבעה, במקום שבו הכביש הפך למישורי וחצה שדות פרגים אדומים ויבולים טריים רבים. אנסטסיה הביטה שמאלה. ביתו של ג'ובאני נחבא אי שם בין הגבעות, והיא הרגישה את גופה מגיב ברטט של התרגשות. היא חיכתה שהיום ייגמר כבר ויבוא הלילה עם מנחת התענוגות החושניים. "בואי נראה מה יש פה," אמרה לאמה, שלחייה היו ורודות מהמאמץ ומהשמש.

"קדימה, מתוקה," היא אמרה. "אני מאחורייך." אבל אנסטסיה האטה והתאימה את הקצב לאמה והן רכבו זו לצד זו ודיברו. אם קרינה דאגה איך היא תדבר עם בתה, הדאגה היתה לחינם. הנוף סיפק להן שפע של נושאים לשיחה, וקרינה הופתעה לראות שאנסטסיה שמה לב לכל כך הרבה דברים ומתרגשת ממה שהיא רואה. הן דיברו על הצבעים המשתנים בנוף, על בתי האיכרים היפים בעלי גגות החרס והתריסים, על שדות הפרגים, על כרמי הגפנים ועל מטעי הזיתים, בקלילות של שתי נשים שמרגישות נוח זו במחיצתה של זו. היופי שהקיף אותן הפיק את המיטב משתיהן, ובפעם הראשונה זה שנים, אולי, הן נהנו להיות יחד.

כעבור זמן מה ראתה אנסטסיה במעלה שביל ארוך משהו שנראה כמו חורבה של וילה, כמעט נחבאת בין העצים. "מה נראה לך שיש שם?" שאלה ולחצה על המעצורים.

קרינה עצרה וצמצמה את עיניה מול השמש. "נראה כמו בית נטוש."

"הוא נראה מקסים!" התלהבה אנסטסיה. "בואי נלך לבדוק."

קרינה היססה. "לא נראה לי שמותר," היא אמרה. "זה שטח פרטי."

"אבל מי יֵדע?" אמרה בתה. "בואי, אמא. אל תהיי פחדנית."

היא החלה לדווש בכביש העולה אל החורבה. המדרון היה תלול יותר מכפי שציפתה, וכעבור דקות אחדות היא ירדה מהאופניים והלכה ברגל בשארית העלייה. קרינה התקדמה לאט בעקבותיה ואנסטסיה לא חיכתה לה.

בהתרגשות גואה, כי היא אהבה חורבות עתיקות, ראתה אנסטסיה שהווילה, שעברה המפואר ניכר בה, עומדת נטושה כבר עשרות שנים. הגנים המוזנחים הפכו למפלצת ירוקה ענקית שהתחילה לבלוע את המבנה בשלמותו. הגג קרס, ועשבים צמחו על הרעפים שנותרו בצרורות אקראיים ומתריסים. הקירות היו מלאים כתמי עובש וריקבון, והחלונות נטולי שמשות ופרוצים. תריסים אחדים התנדנדו על צירים חלודים, אחרים נפלו על האדמה ונעלמו בבטנה של המפלצת השעירה הירוקה. ההילה הרומנטית דחפה את אנסטסיה לזרוק את אופניה הצדה ולהיכנס.

לא היו שם רהיטים. האנשים שעזבו את המקום לקחו איתם הכול, מן הסתם התכוונו שלא לחזור לשם לעולם. פסולת הריסות היתה פזורה על הרצפה עם גללי בעלי חיים. ציפורים ראו בהריסות מקלט מושלם לקינון. ריח של רקב ורטיבות עמד באוויר. גרם המדרגות עדיין היה שלם, אבל אנסטסיה לא העזה לעלות מחשש שמשהו יקרוס. דבר לא נראה חזק.

"אנסטסיה!" צעקה אמה מבחוץ. "את בפנים?"

"אני פה!" היא צעקה בתשובה. היא לא רצתה למהר.

"אני חושבת שכדאי שנלך."

"עוד דקה," היא קראה בחזרה ונכנסה עמוק יותר למבנה. קרינה לא רצתה להיכנס. חורבות לא עניינו אותה. היא חיכתה בשמש וקיוותה שאנסטסיה לא תתעכב יותר מדי. היא חשבה על ארוחת המנחה וציפתה כבר לכוס מים גדולה ולכוס קפה.

אנסטסיה הגיעה לחדר מאוורר וגדול בצדה האחורי של הווילה. הרבה אור בוודאי נכנס פעם מבעד לחלונות הגדולים. אבל עכשיו חסמו אותו עצים ושכבה עכורה של עובש ירוק. משהו על הרצפה לכד את מבטה. על מה שנשאר מקורות העץ היו כתמי צבע. אחרי שהבחינה במעט, היא התחילה לראות הרבה. היא ראתה דלת עץ סגורה והלכה לפתוח אותה. כל שאר הדלתות בבית היו פתוחות או חסרות, אבל זו היתה תקועה חזק. היא דחפה. כשהדלת לא זזה, היא נשענה עליה במלוא כובד משקלה ודחפה שוב. לבסוף, באי רצון, הדלת נפתחה.

עכשיו סקרנותה התעוררה באמת. זה היה ללא ספק סטודיו של צייר. ליד החלון הרחוק היו כן ציור, צנצנות מכחולים ומגשי צבעים על מדף. וברור שהכול היה ישן ומאובק מאוד. מעט בדי הציור ששרדו היו ריקים, ערימת מסגרות נשענה על קיר אחד, כיסא עמד בתוך קרן שמש במרכז החדר. היה משהו מוזר בכיסא, ואנסטסיה לא יכלה להסיר ממנו את עיניה. הוא עמד שם לבד. כיסא נטוש ובודד, מחכה למישהו שלא הגיע.

אנסטסיה חשה בחוסר סבלנותה של אמה בלי קשר לעובדה שהיתה רחוקה מכדי לשמוע אותה. היא יצאה מהחדר וסגרה את הדלת. בצאתה אל האור היא שאפה שאיפה עמוקה. "בואי," אמרה קרינה. "נראה לי שארוחת ארבע מתקרבת."

"אין בעיה," אמרה אנסטסיה והרימה את האופניים שלה. ולפתע ראתה משהו מתחת לאופניים. היא התכופפה להסתכל מקרוב. קרינה כבר התחילה לדווש בירידה מהגבעה. אנסטסיה הסיטה את העשב. זה היה שלט אבן. היא הזיזה את האופניים והרימה את השלט. הוא היה כבד יותר משציפתה. לה... היא ניקתה עוד קצת. האותיות נחשפו בזו אחר זו, חרוטות באבן. לה קולומבה. נשימתה נעצרה. לא ייתכן. זה בטח צירוף מקרים. אבל היא זכרה בפירוש שסבתה אמרה שהווילה שהיא גרה בה בצעירותה נקראה לה קולומבה, והיא עבדה בסטודיו של צייר, לא? לבה של אנסטסיה החל לפעום מהר וחזק.

"חמודה שלי!" קולה של קרינה היה חסר סבלנות עכשיו.

"אני באה!" אנסטסיה הרימה את האופניים והתיישבה עליהם.

אז אולי זה בכל זאת לא היה כל כך מפתיע שגרייסי החליטה לבוא לקסטלו מונטפוסקו.