כשהילד פוגע – איפה מתחילה ונגמרת האחריות שלנו?

דווקא בתקופה שבה נדמה שהאלימות בקרב ילדים ובני נוער נעשית נוכחת יותר ויותר, עולה שאלה שלא נוח לנו לשאול: מה קורה כשהילד שלנו הוא לא זה שנפגע – אלא זה שפוגע? שתי גרסאות של שתי בעלות מקצוע

מאיה ברון וג'ניה קליוט|

אנחנו עייפים. אנחנו ההורים באמת עייפים. מאוד. עברנו בשנים האחרונות תקופה שכמעט בלתי אפשרי לתאר: קורונה, מלחמה, מילואים, חרדה, אובדן, חוסר ודאות, עבודה, פרנסה, זוגיות ובית. ובתוך כל אלה אנחנו מנסים לגדל ילדים ובני נוער שעברו בעצמם דברים שילדים לא אמורים לעבור.

מותר לנו להיות מותשים. מותר לנו לבקש עזרה. אנחנו אפילו חייבים לבקש אותה. אבל דווקא בתקופה שבה נדמה שהאלימות בקרב ילדים ובני נוער נעשית נוכחת יותר ויותר, עולה שאלה שלא נוח לנו לשאול: מה קורה כשהילד שלנו הוא לא זה שנפגע – אלא זה שפוגע? ומהי האחריות שלנו, ההורים, כשהוא חוצה גבול ופוגע בילד אחר?

על דבר אחד אנחנו מסכימות: אי אפשר להוציא את ההורים מהמשוואה. אנחנו חלוקות בשאלה מה צריכה להיות המשמעות של האחריות הזאת.

בשנים האחרונות נדמה שלפעמים נוצרה אצלנו ציפייה שמישהו אחר יחנך את הילדים שלנו. שבית הספר יציב את הגבולות, שתנועת הנוער תשים לב, שהמורה תזהה, שהמשטרה תטפל, שהרווחה תתערב, שהמטפל יתקן והרשתות החברתיות יחסמו את התכנים המסוכנים.

לכל המערכות האלה יש אחריות עצומה. אבל אף אחת מהן אינה יכולה להחליף אותנו.

אנחנו צריכים לדעת איפה הילדים שלנו נמצאים. להתעניין במה שקורה להם בטלפון. להכיר את החברים שלהם. לשאול שאלות גם כשהם מגלגלים עיניים ולהציב גבולות גם כשקל הרבה יותר לוותר. ובעיקר, לא להסיט את המבט כשאנחנו מגלים שהילד שלנו הוא לא רק מי שעלול להיפגע, אלא אולי גם מי שפוגע.

אני לא מאחלת לאף הורה את הרגע שבו הוא נדרש להסתכל על הילד שהוא הכי אוהב בעולם ולהגיד לו: מה שעשית חמור. אני אעמוד לצדך, אעזור לך ואדאג שתקבל טיפול אם צריך – אבל אני לא אגן עליך מפני עצם האחריות למעשה. אני אדרוש ממך לעצור, להבין, לתקן ולשאת בתוצאות.

שנים של עבודה לצד נפגעות ונפגעי עבירה מלמדות עד כמה קל, בתוך הדיון החשוב על שיקום הילד הפוגע, לאבד לרגע את הילד שנפגע. אבל גם לו יש חיים ביום שאחרי. לעיתים הוא ומשפחתו נותרים עם טיפול נפשי ממושך, פחד, בושה, מעבר מסגרת, אובדן ימי עבודה והוצאות כספיות – ולעיתים עם השלכות שילוו אותם שנים.

אחריות הורית אינה אומרת שאנחנו אשמים בכל דבר שהילדים שלנו עושים. היא אומרת שאנחנו לא יכולים להיות אדישים למה שהם עושים, לתת להם גיבוי בעיניים עצומות – או לצפות שמישהו אחר יישא בתוצאות במקומנו

ולכן השאלה אינה רק כיצד נשקם את הילד שפגע. צריך לשאול גם מי נושא באחריות לנזק שהותיר אחריו.

בעולם יש מדינות שכבר נתנו לכך ביטוי משפטי. בהולנד, למשל, כשילד מתחת לגיל 14 גורם נזק, האחריות האזרחית מוטלת על בעל האחריות ההורית. בצרפת קיימת אחריות אזרחית רחבה של הורים לנזק שגורמים ילדיהם הקטינים. התפיסה אינה שכל הורה שילדו פגע הוא הורה רע, אלא שלסמכות הורית מתלווה גם אחריות. אפשר להתווכח אם ישראל צריכה לאמץ מודלים כאלה ובאילו מקרים. אבל קשה יותר להשלים עם מצב שבו ילד גרם בכוונה נזק קשה לילד אחר – וכל מחיר הפגיעה נותר אצל הילד שנפגע ומשפחתו.

אחריות הורית אינה אומרת שאנחנו אשמים בכל דבר שהילדים שלנו עושים. היא אומרת שאנחנו לא יכולים להיות אדישים למה שהם עושים, לתת להם גיבוי בעיניים עצומות – או לצפות שמישהו אחר יישא בתוצאות במקומנו.

דווקא מתוך שנים של עבודה עם נערים עוברי חוק, בשירות המבחן ובמסגרת נעולה, הטלת אחריות כספית על ההורים מעוררת דאגה.

כשהציבור נחשף שוב ושוב לאירועי אלימות קשים של בני נוער, הרצון בתגובה ברורה ומיידית מובן. "הילד פגע? שההורים ישלמו" היא משוואה פשוטה, כמעט מתבקשת.

אלא שהמציאות של בני נוער שפוגעים באחרים כמעט אף פעם אינה פשוטה כל כך.

מאחורי פריצת גבולות חמורה אפשר למצוא לא פעם מצוקה, טראומה, תחושת חוסר נראות, קושי בוויסות, ניתוק ממסגרות ולעיתים משפחה שנאבקת בעצמה כדי להחזיק את הילד. במקרים כאלה קנס כספי אינו מתקן את מקור הבעיה. הוא עלול דווקא להוסיף מתח, כעס ומצוקה לבית שכבר מתקשה לתפקד.

הורה יכול לשלם אלפי שקלים ולא לקחת אחריות על דבר. ומנגד, הורה יכול לקחת אחריות עמוקה וכואבת בלי שהאחריות הזאת תימדד בשקל אחד: להכיר בחומרת המעשה, לא להאשים את הנפגע, להציב לילד גבול ברור, לדרוש ממנו להשתתף בטיפול, לקבל בעצמו הדרכת הורים ולפעול כדי שהפגיעה לא תחזור

ובעיקר – כסף אינו מחנך.

הורה יכול לשלם אלפי שקלים ולא לקחת אחריות על דבר. ומנגד, הורה יכול לקחת אחריות עמוקה וכואבת בלי שהאחריות הזאת תימדד בשקל אחד: להכיר בחומרת המעשה, לא להאשים את הנפגע, להציב לילד גבול ברור, לדרוש ממנו להשתתף בטיפול, לקבל בעצמו הדרכת הורים ולפעול כדי שהפגיעה לא תחזור.

אם אנחנו רוצים למנוע את האירוע הבא, האחריות ההורית צריכה להתחיל הרבה לפני בית המשפט ולהמשיך הרבה אחרי סיום ההליך.

הורים זקוקים גם לכלים כדי לממש את האחריות שאנחנו דורשים מהם. הדרכת הורים, טיפול, ליווי, עבודה עם המשפחה ובמקרים המתאימים גם תהליכים של צדק מאחה ותיקון כלפי הנפגע – כל אלה עשויים לדרוש מהורה הרבה יותר מאשר לפתוח את הארנק.

החשש הוא שהטלת אחריות כספית תיתן גם למדינה פתרון קל: במקום להשקיע במשפחה, ללוות אותה ולדרוש ממנה תהליך אמיתי של שינוי – שולחים חשבון.

אחריות הורית אמיתית אינה קנס. היא קשר, נוכחות, גבול ויכולת לראות גם את הילד שלנו וגם את מי שהוא פגע בו.

אולי המחלוקת בינינו אינה בשאלה האם הורים צריכים לקחת אחריות, אלא איך נראית האחריות הזאת.

האם היא צריכה לכלול גם אחריות כספית לנזק שגרם הילד, או שדווקא חיוב כספי מחמיץ את המטרה החינוכית והשיקומית? על כך אנחנו חלוקות.

אבל אנחנו מסכימות שהמשפט "הוא רק ילד" אינו יכול להיות סוף השיחה. אנחנו ההורים עייפים, הילדים שלנו עברו שנים קשות והמערכות שסביבנו מתקשות בעצמן. אבל שום דבר מכל אלה אינו פוטר אותנו מהתפקיד שלנו.

אנחנו צריכים להיות שם לפני הפגיעה – לשאול, לראות, להציב גבולות ולהתעניין. ואנחנו צריכים להיות שם גם ביום שאחרי, אם הילד שלנו פגע: לא להסתיר, לא להצדיק, לא להאשים את הקורבן ולא לעמוד אוטומטית כחומת מגן בין הילד שלנו לבין תוצאות מעשיו.

אפשר להתווכח על כסף. אי אפשר להתווכח על האחריות.

מאיה ברון היא מנהלת מקצועית בעמותת עלם, עוסקת שנים בעבודה עם נפגעות עבירה, טראומה ואוכלוסיות במצבי סיכון

ג'ניה קליוט היא מנהלת מקצועית במטה טראומה בעמותת עלם, עבדה שנים בשירות המבחן לנוער וניהלה מסגרת נעולה לנערים, בעלת ניסיון מקצועי רב בעבודה עם בני נוער עוברי חוק