התוצאות הן אנחנו

בשלוש השנים האחרונות שום דבר לא היה בידינו. מלחמות נפתחו ונסגרו. פוליטיקאים ניידו אותנו מפה לשם. ואנחנו, נענו כמו צאן לממ"ד. או צאן להוראות פיקוד העורף. שוב דבר לא היה בשליטתנו

ליאור בן עמי|

בשלישי בבוקר אני קם בהתרגשות. מסתכל על שלטי הבחירות. על הפרצופים ששם. על תחינות הפוליטיקאים. על תנועת העם לקלפי. הפעילים שקוראים לך, ומפצירים. או מגישים פתק.

נדמה לי שאני מבין על מה ההתרגשות: בשלוש השנים האחרונות שום דבר לא היה בידינו. מלחמות נפתחו ונסגרו. פוליטיקאים ניידו אותנו מפה לשם. ואנחנו, נענו כמו צאן לממ"ד. או צאן להוראות פיקוד העורף. שוב דבר לא היה בשליטתנו.

והם ניצלו. ברור שניצלו. ביטחון, כספים, ערכים, תקווה, הכל נלקח מאיתנו. השליטה נלקחה. אפילו בעצם קיום הבחירות לא היינו בטוחים.

ועכשיו, כשאני בקלפי בנס-ציונה, בבית ספר גולדה, ופרצופים עומדים בתור – חלקם מודאגים, קודרים, בכל זאת, יש פה רגע קיומי במעטפת של בוקר חג – הלב הפועם אומר את דברו.

סוף סוף השליטה חוזרת אלינו, כעם, כאוסף בודדים. סוף סוף, בקלפי, זה אנחנו וגורלנו.

העליצות, תחושת השליטה בגורל, מתבררת כזמנית. וכאישית לגמרי. בחוויה של רבים מהמצביעים, מסתבר, בחוץ מתחוללת מלחמה. חגיגת דמוקרטיה? יותר עם שנקרא להגן על עצמו. סוג של המשך, בפתקי בחירות, לימי 7 באוקטובר. יש אפילו סרטון שמצולם ממרפסת בלוד, ומתעד שיירת רכבי מצביעים ערבים.

זה לא "הם נוהרים לקלפיות" בגרסה הבתולית של 2015, אלא קמפיין גזעני, ברוטלי. בתמונות מרהט, ממג'ד אל־כרום, מעכו, ממשגב שלום. בהודעה חריגה, הרבה אחרי הקלפיות, על בחירות שנגנבו.

זה לא "הם נוהרים לקלפיות" בגרסה הבתולית של 2015, אלא קמפיין גזעני, ברוטלי. בתמונות מרהט, ממג'ד אל־כרום, מעכו, ממשגב שלום. בהודעה חריגה, הרבה אחרי הקלפיות, על בחירות שנגנבו

פעם היינו אומרים בהתפעלות, מול תוצאות כאלו, הקוסם שהיה עם הגב לקיר שוב חולל את הבלתי אפשרי. אבל הוא לא קוסם. אתה לא נהיה קוסם עם טריק אחד. הנוסחה שלו פשוטה: צריך להפחיד מספיק בוחרים. המשימה שלו שלשום הייתה קלה מאי פעם. מולו עמד עם מפוחד, חבול, מצולק. והוא, מספר אחד בתחומו, הפליא עם קמפיין ה"כולנו נמות". בדיעבד, זה לא היה כוחות.

עשינו את הטוב ביותר שלנו.

ככה אני מרגיש. אזרחי ישראל עשו את הטוב ביותר שלהם. 5,695,6822, יותר מאי פעם, שטפו את הקלפיות. הראנו אכפתיות. מעורבות. הראנו שאנחנו על זה.

התוצאות הן אנחנו: אנחנו מדינה מסובכת. נעדרת פתרון בעת הזו. ובסוף חוסר ההכרעה משקף גם את זה שלא ממשלה חיפשנו לפני הכל, אלא לנצח אחד את השני. לצאת צודקים. לצאת עליונים מוסרית. אחרת על מה רבנו ארבע שנים? אחרת מה מגדיר אותנו?

יצא שאף אחד מאיתנו לא צודק. שאף אחד לא עליון מוסרית. שכולנו, בבוקר שאחרי, בדיסוננס. בתחושות מבלבלות שמתחלפות בין ייאוש לתקוות זעירות. שכולנו בשאלות שנוגעות לזהות אישית, ומרחיקות מעבר לפוליטיקה. יצא שכולנו רוצים לארוז מזוודות.

עכשיו עם שלם, הפוליטיקאים בראשם, שותקים מול התבשיל הבלתי אכיל, הבלתי מצולחת, שרקחנו יחד.

יש את העניין הזה של חוכמת המונים. אז אולי החוכמה של מערכת הבחירות הנוכחית היא בהיעדר הפתרון. בכך שכולנו מרגישים מובסים. בכך שבמקום ניצחון קיבלנו ענווה.

אין ברירה אלא להסתכל אחד לשני בעיניים. כולנו רוצים את טובת המדינה. אין ברירה אלא להסתכל על המיעוט הערבי, 19 מנדטים נכון לאתמול. הם רוצים להיות חלק.

קודם נתבונן. זה לא מבטיח פתרון לפלונטר. אלוהים שלא. זה אולי יגרום לכך שהשתיקה הנוכחית בינינו תהיה קצת יותר נסבלת.