הפיתוי של גרייסי - חלק ראשון

מעטה העננים שאפף את מפרץ באדלי קומפטון היה כה סמיך, עד שסירות הדיג הקטנות שהיו קשורות למצופים במרכזו נעלמו לחלוטין מן העין. נעלמו גם שורות הבתים הקטנים הלבנים היפים שעיטרו את מדרון הגבעה, נעלמו הפרות האדומות שרעו בפסגתה הירוקה וליחכו עשב ותלתן, וגם הציפורים הקטנות שהשתעשעו בגדרות השיחים. הכול נעלם כלא היה.

גרייסי ברטון ישבה מול המראה במספרה, שערה הקצר עטוף בנייר כסף וגופה הזערורי מכוסה בחלוק ניילון שחור, והביטה בערפל מבעד לחלון הזכוכית הגדול. עיניה נדדו מעבר למדרכות הרטובות ולחומת האבן המנצנצת מטיפות המים, למקום שבו בדרך כלל ראו את הים, וחזרו אל התמונה שהופיעה במגזין המונח על ברכיה - תמונה של טירה בטוסקנה, שזהרה כענבר בשמש החמה של איטליה. חשק עז ועמוק טלטל אותה. היא כבר קראה את הכתבה כמה פעמים, אבל עכשיו קראה אותה שוב והרגישה ששמש קטנה מתחילה לצמוח בתוכה, והיא שלה בלבד.

על גבעות טוסקנה המשתפלות, על רקע הנופים המרהיבים של איטליה הכפרית והים, שוכן יהלום נדיר בשם קַסְטֵלוֹ מוֹנְטֵפוֹסְקוֹ. הטירה נבנתה על ידי משפחת מונטפוסקו במאה השתים עשרה ואירחה שורה ארוכה ומכובדת של אישים רמי מעלה, בהם לאונרדו דה וינצ'י ואפיפיורים שונים. הרוזן טנקרדי האלמן, שאמו היתה בת למשפחת מונטפוסקו, פתח את ביתו היפה לאורחים בתשלום, שיוכלו ליהנות מסדנת בישול איטלקי אמיתי בניהולה של טבחית הטירה הקשישה והמנוסה מאמא ברנדטה. אל תצפו לראות הרבה את הרוזן עצמו, הוא אדם שנוטה לשמור על פרטיותו, אבל כן תוכלו ליהנות מיופיים המדהים של הגנים והטרסות, מההוד וההדר של בית אבותיו על אוצרותיו ומשיעורי הבישול של מאמא ברנדטה האקסצנטרית והמוכשרת.

גרייסי השהתה את מבטה על התמונה. הטירה נראתה כקסטלו איטלקי אמיתי: היה לה גג משונן שנישא בהרמוניה מושלמת מעל חלונות גבוהים בעלי תריסים, שמעליהם היו קשתות. היא היתה עשויה אבן חול שצבעה דהה לאפור צהוב אחרי מאות קיצים יוקדים ורוחות חורף סוערות. הטירה משלה על הגבעה כמלכה קשישה והדורה, מתנשאת בהוד מלכותי מעל אוסף בתים מימי הביניים, שצמחו סביבה כמו יער של אבן. גרייסי עצמה את עיניה ושאפה שאיפה עמוקה. היא כבר הריחה את תימין הבר ואת הרוזמרין, את פריחת היערה והיסמין, את הגרדניה השופעת, את הטל המנצנץ על העשב ואת שרף האורנים החריף. היא שמעה את שירת הצרצרים וראתה את שמי הקטיפה ואת אלף הכוכבים המנצנצים ככיפת יהלומים מעל גבעות טוסקנה. היא חשה כמיהה עזה, ערגה שכמותה לא הרגישה שנים רבות, עמוק בלבה. התחושה הזאת הפחידה אותה, כי גרייסי כבר מזמן שכחה מה עושים כשמרגישים כך. היא שכחה מה זה להיות צעירה, מאוהבת, ספונטנית, הרפתקנית ואמיצה. היא שכחה איך לחיות. היא דחסה את עצמה לקונכייה ונשארה שם, נסתרת ומוגנת, עשרות שנים. עכשיו התמונה הזאת חלצה אותה מתוך הקונכייה כמו פקק שעם מתוך בקבוק. כל הבועות האצורות השתחררו עם הפקק והיא לא ידעה מה לעשות חוץ מלנסוע לטוסקנה, בהקדם האפשרי.

היא הביטה בבבואתה והתסיסה נרגעה מעט. היא היתה בת שישים ושמונה, אמנם שמורה היטב, אבל בכל זאת מבוגרת. לאן נעלמו השנים? היא שאלה את עצמה. לא שאי פעם היתה יפהפייה, כך שהאבל על אובדן יפי נעוריה נחסך ממנה מראש, אבל באישה צעירה יש חן מסוים מעצם היותה צעירה, ואצל גרייסי הוא כבר מזמן דעך ונעלם.

היא ליטפה את לחייה. הזמן שאב את כל האוויר מעורה, אבל גם השמש והרוח עשו את שלהן בטיולים היומיים על החוף עם הכלבים, שעליהם הקפידה בכל מזג אוויר. אפה, כך הבחינה, לא השתנה. הוא עדיין משל בפניה בשל הגבנון הנשרי שלו שהעניק לה מראה של ציפור, ציפור זקנה עכשיו, עוף מוזר אז, אף פעם לא ציפור יפת כנף. אבל עיניה תמיד היו מיוחדות. כולם אמרו את זה, והיא נאחזה במחמאה הזאת בצעירותה כאשר ייחלה להיות ילדה יפה. היו לה עיניים גדולות בצבע אפור ירוק, וסביב הקשתית היה גוון כהה יותר של אפור שהעניק לה מבט פראי שפעם אנשים נמשכו אליו. היום פחות שמים לב לעיניה, חשבה, בגלל הפנים המקומטות. הזמן גזל ממנה את הדבר היחיד שהבדיל אותה מאחרות. מאז היותה אישה צעירה לא היה לה אכפת איך היא נראית, אבל עכשיו, פתאום, היה לה אכפת. מאוד.

"את בסדר, יקירה?" אמרה ג'וּדי, הספרית שמפעם לפעם עשתה לה תספורת וצבעה את שערה. ג'ודי היתה צעירה אופנתית בעלת עגיל באף, קעקוע, טבעת על כל אצבע וציפורניים בצבעים רועשים. "לא נשאר עוד הרבה זמן," היא אמרה. "רוצה עוד כוס תה?"

"תודה," ענתה גרייסי, בלי להוריד את עיניה מבבואתה שבמראה. היא חששה שתיראה כמו בת מאה אם תפסיק לצבוע את שערה לחום. היא השפילה את מבטה אל ידיה, ידיים גסות מגננוּת ומקדרוּת, ידיים מחוספסות של אישה שמעולם לא טרחה לטפח את עצמה בקרמים ובמניקור. הכתבה משכה שוב את עינה, והיא בהתה בה והניחה לה לבלוע אותה אל קרבה.

"זה נראה מקסים," אמרה ג'ודי כאשר חזרה כעבור דקות אחדות והניחה כוס תה על המדף הצר שמתחת למראה. "איפה זה? ספרד?"

"איטליה," אמרה גרייסי.

"מקסים," אמרה הצעירה שוב.

גרייסי נאנחה בערגה. "נכון. אני יכולה לקחת את המגזין? אני אחזיר אותו."

"את לא צריכה להחזיר, הוא ישן, מפברואר, נראה לי." ג'ודי ידעה שגברת ברטון לעולם אינה נוסעת לשום מקום וחייכה אליה בהבנה. "לא עולה לנו כסף לחלום, נכון?" אמרה.

גרייסי חזרה לביתה הקטן הלבן שממנו נשקף הנמל. שני הכלבים המעורבים שקנתה מהמקלט אחרי מותו של בעלה, שמונה שנים לפני כן, קיבלו את פניה בהתלהבות. "אתם בטח רוצים טיול," אמרה, ואחרי שהניחה את המגזין על השולחן בכניסה, התכופפה ללטף אותם. היא החליפה מנעליים למגפיים ודחסה את שערה הטרי מהמספרה לתוך כובע צמר. דקה או שתיים אחר כך היא כבר הלכה בשביל אפוף הערפל לכיוון החוף, עם שני הכלבים הנרגשים.

גרייסי ברטון התגוררה בבאדלי קומפטון קצת יותר מארבעים שנה. טד, בעלה, לקח אותה לחופשה באזור האגמים מפעם לפעם, אבל כמוה, גם הוא העדיף להישאר בבית. הם לא היו משופעים בכסף, אבל גם אילו היו, הם לא היו מבזבזים אותו על שיט תענוגות או על טיולים יקרים מעבר לים. טד, שהיה מבוגר מגרייסי בעשרים שנה ועיתונאי פרילנס במקצועו, אהב לשחק גולף, לבלות ערב בפאב עם חברים ולקרוא ספרים. גם גרייסי אהבה ספרים. היא טיילה בכל העולם דרך הסיפורים שקראה, אבל עד עכשיו מעולם לא חשה כמיהה לנסוע לשום מקום. היא צעדה בשביל כשחיוך על פניה, חיוך חששני ונרגש, כי היא החליטה, באופן ספונטני ובניגוד לאופייה, שהיא תיסע לאיטליה. לאישה זהירה ולא נועזת כמו גרייסי ברטון זו היתה החלטה יוצאת מגדר הרגיל.

גרייסי מטבעה היתה אישה מתבודדת. היא לא חפצה בחברה, אבל ידעה שאם תרשה לעצמה להתנתק לגמרי מהקהילה היא עלולה להיעלם כליל, וטד הכריח אותה להבטיח לו, על ערש דווי, שהיא תעשה מאמץ להיות בקשר עם אנשים. התוצאה היתה שהיא הניחה לעצמה להישאב למועדון הקריאה של נשות באדלי קומפטון ולהיסחף כמו אבן קטנה שאבנים גדולות ממנה נושאות אותה במורד הזרם. זה התחיל כמועדון קריאה, אבל התפתח למועדון כל מה שנוכל

לעשות כדי להיות עסוקות, ובראשו עמדה מלכת באדלי קומפטון בהכתרה עצמית, פְלָאפִּי סְקוֹט בּוּת, שבעלה היה עשיר מאוד. שאר החברות היו ארבע נשים נלהבות, שכמו גבירות חצר קשובות הסכימו עם כל מילה שאמרה מלכתן. גרייסי, הצלע החמישית ובעלת המקום הנמוך ביותר בהיררכיה, מצאה את עצמה שקועה עד צוואר בכל העבודות השחורות הנלוות לארגון: אירועי צדקה, ערבי ברידג', פגישות לקפה, היריד המקומי השנתי, פגישות צהריים של מועדון הקריאה ועוד כל מיני מפגשים קטנים. היא תהתה, כאשר מחשבותיה נדדו, כיצד לכל הרוחות אפשרה לעצמה, ועוד בלהט כזה, להילקח כמובן מאליו. אבל היא לא התלוננה. היתה לה סבלנות, והיא קיבלה את הדין ועבדה בשקט ובחריצות בזמן שהזרקורים האירו על הנשים הנלהבות יותר. גרייסי אהבה יותר מכול את הטיולים עם הכלבים כי בשעות יקרות אלה, לבדה על החוף, היא היתה בחברת עצמה בלבד.

זרע הרעיון הפתאומי הזה לנסוע לאיטליה בקושי הספיק להיטמן בתודעתה של גרייסי כאשר סיפרה עליו, בדרך אגב, להארי פראט, שאהב לשבת על הספסל ליד תחנת האוטובוס ולצפות בתנועה הערה שבנמל. היא עצרה לידו בדרכה הביתה מהטיול על החוף ושאלה אותו אם הוא מרגיש בסדר. בכל זאת, לא היה מה לראות חוץ מהענן שרבץ על הכול. הוא נהנה מהשלווה, ענה לה, כי היא מזכירה לו את ימיו כטייס בחיל האוויר המלכותי במלחמה. הוא טס לא פעם בערפל כבד מעל דובר, הסביר. גרייסי היתה נרגשת כל כך מההרפתקה שציפתה לה, עד שסיפרה לו עליה. הארי פראט נעץ בה עיניים נדהמות, כי לא רק שגרייסי דיברה על עצמה לעתים נדירות בלבד, היא גם כמעט לא יצאה מבאדלי קומפטון. היא היתה חלק מנוף העיר הקבוע לא פחות מהספסל שהוא ישב עליו. "אני לא מאמין," קרא הארי ועיניו הכחולות ברקו. "בשביל מה לעזאזל את רוצה לנסוע לאיטליה?"

"אני אלמד לבשל אוכל איטלקי." גרייסי חייכה מאוזן לאוזן, והארי שאל את עצמו אם היא לקחה משהו. היא התנהגה כמו בחורה צעירה, והארי מצמץ בפליאה על השינוי הפתאומי.

"ואת צריכה לנסוע עד איטליה בשביל זה?" הוא שאל.

"זה כל הכיף," היא השיבה והמשיכה בדרכה בצעדים קלילים מהרגיל.

הארי פראט היה מוכרח לשתף אחרים בחדשות המסעירות, ומיד. עוד בטרם נעלמה גרייסי בשביל הערפילי כבר מיהר הקשיש לקפה דליס, מול תחנת האוטובוס, שהיה תמיד מלא אנשים שהוא הכיר. הוא פתח את הדלת ושאף את האוויר החמים ואת ניחוח הסוכר. כמה פרצופים סקרניים הביטו בו מעל קפה וקרואסון. מרי טימפסון, שהיתה ידועה בכינויה "מרי השמנה", עמדה מאחורי הדלפק, חולשת על חגיגה של לחמניות מזוגגות בסוכר, מאפים ועוגות מפתות, שהוצגו לראווה מאחורי הזכוכית. "ערב טוב, הארי," היא אמרה בדיבור האטי והמתמשך של בני מחוז דבון, שעטף ברוך כל מילה כמו ציפוי שמכסה עוגה. למרי טימפסון השמנה והעליזה, שהיתה בעלת קוקו בלונד פלטינה, לחיים ורודות תפוחות וסינר פסים צבעוני נמתח על חזה הדשן, תמיד היה זמן לדבר עם כולם, וגם זמן להקשיב. היא פתחה את בית הקפה חמש עשרה שנה לפני כן, ומאז הפך המקום למוקד הרכילות של העיירה הקטנה.

הארי פראט הסיר את כובעו והעביר את ידו בשערו הדליל המאפיר. עיניו הקורנות עברו בין כל הפרצופים, והוא לא ידע במי לבחור. הוא הכיר כל אחד ואחד מהנוכחים. "אספרסו כפול עם קצפת, הארי?" שאלה מרי השמנה, וכבר הורידה ספל ותחתית ורודים מהמדף מאחוריה.

"ופרוסת טארט תפוחים," הוא הוסיף והתיישב על כיסא בין שני שולחנות. הוא לא רצה להתחייב לאף אחד מהם והחליט לשתף את כל אורחי בית הקפה בידיעה. "את יודעת שגרייסי נוסעת לאיטליה?" אמר. הוא כיוון את השאלה למרי השמנה, אבל מבטו התרוצץ מראש לראש והוא נהנה ממבטי ההפתעה.

"גרייסי? גרייסי ברטון? גרייסי שלנו? מה זאת אומרת נוסעת לאיטליה?" מרי השמנה כמעט התפלצה ושכחה לגמרי מהקפה. היא הניחה את ידיה על מותניה הרחבים. "ממש נוסעת לאיטליה?"

"היא תלמד לבשל אוכל איטלקי," הכריז הארי בעליצות.

"למה?" שאלה מרי השמנה לאחר שתיקה ארוכה.

הארי העניק לה חיוך שובב. "כי זה כיף," ענה ולא פירט, ולא רק כי לא היו לו פרטים רבים להוסיף, אלא כי עצם הרעיון שגרייסי ברטון נוסעת לאיטליה סתם בשביל הכיף היה כל כך בלתי רגיל, אפילו הזוי, והארי רצה לנצור את הרגע ולהתענג עליו ועל התגובות של כולם בבית הקפה.

עברו חמש דקות בדיוק עד שהידיעה המשיכה לדלוף הלאה. ג'ון היצֶ'נס, שישב בבית הקפה ושתה תה עם בנו ועם נכדתו, סיפר לחברו פיט מארי, שהיה בדרכו לקנות את העיתון, ובעל חנות העיתונים העביר את הרכילות לג'אגָדיש כאשר האחרון שילם על סיגריות וכרטיס לוטו. כאשר הגיע ג'ון הביתה הוא סיפר לאשתו מייבל, שמיהרה להתקשר לפלאפי, בתקווה שאף אחד לא הספיק להגיע אליה לפניה. פלאפי אהבה לדעת הכול על כולם, ומייבל אהבה להרשים את פלאפי. שיחת הטלפון הזאת תביא תועלת הדדית... היא חשבה בהתרגשות. "בבקשה, בבקשה, בבקשה..." מלמלה לעצמה בזמן שחיכתה עם הטלפון צמוד לאוזנה שפלאפי תענה. כעבור שבעה צלצולים טובים - פלאפי תמיד ענתה רק אחרי שבעה צלצולים כדי לעשות רושם שהיא עסוקה - הדהד קולה הנפוח של מלכת באדלי קומפטון מעברו השני של הקו.

"דָרנלי מָנור, גברת סקוט בות מדברת."

"פלאפי, זאת אני, מייבל. יש לי חדשות," פלטה מייבל בבהילות.

"אני מקשיבה," אמרה פלאפי בטון שהודיע על התעניינות אך לא על להיטות יתר.

"גרייסי נוסעת לאיטליה," ירתה מייבל בלי לנשום. היא חיכתה לצווחת עונג קטנה ומשהו כמו, מה את אומרת מייבל, ממי שמעת? או, כמה יפה שהודעת לי, מייבל.

אבל היתה רק שתיקה ארוכה. פלאפי נשמה מהאף כדי לשלוט בתגובת ההפתעה. איך ייתכן שגרייסי נוסעת לאיטליה והיא, פלאפי, אינה יודעת על זה? גרייסי היתה ה"מבצעת" שבחבורה. אם היא תיסע, לא יהיה מי שידאג לכל הפרטים המתישים בהפקות הרבות של פלאפי. העלבון היה צורב כל כך עד שבקושי הצליחה לדבר, אך היא דיברה כי לא היתה שנייה לה בשמירה על קור רוח ועל איפוק. "כן, אני יודעת, זה באמת בלתי רגיל!" אמרה לבסוף בקול מאופק.

התלהבותה של מייבל נגוזה בבת אחת. "את כבר יודעת?" שאלה באכזבה.

"מובן שאני יודעת, יקירתי. אני תמיד יודעת ראשונה כל מה שקורה בעיר."

מייבל התעודדה מעט מהציפייה לשמוע פרטים חדשים. "אז את בטח יודעת יותר ממני," היא אמרה. "מתי היא נוסעת?"

שתיקה נוספת, שבסופה פלאפי אמרה, "אולי את תספרי לי מה את יודעת, ואני אשלים את הפרטים החסרים." מייבל העריצה את פלאפי במידה שלא אפשרה לה להבחין בפגם שבהצעתה ומיהרה לספר לה מה ג'ון שמע בבית הקפה. היא חיכתה בקוצר רוח למשהו נוסף מפלאפי, אבל פלאפי לא שיתפה.

"אנחנו חייבות לשמוע את זה מהמקור עצמו," הכריזה פלאפי, שמוחה כבר המה רעיונות. גרייסי ידועה לשמצה בהתנהגותה החשאית, אבל אם היא סיפרה על תוכניתה להארי פראט, זה סימן שהיא לא מתכוונת לשמור אותה בסוד. הארי הוא פטפטן ידוע. "אני אזמין את כל הבנות לערב אַמְפְּרוֹמְפְּטוּ אצלי היום," היא הכריזה בהחלטה של רגע. "קֵנֶת לא נמצא וכל הבית לרשותי. כן, אני אזמן את כולן ואבשל ארוחה משובחת."

"לכבוד מה יהיה הערב?" שאלה מייבל בהתלהבות, כי היא אהבה אירועים מיוחדים, וערבי האירוח של פלאפי תמיד היו אירועים מיוחדים. בערב האחרון הן חגגו את הכסף שהצליחו לגייס לתיקון גג הכנסייה, ופלאפי הביאה רביעיית כלי קשת מאֶקסטר לנגן במיוחד בשבילן. אבל היום לא היה זמן להפקה ברמה כזאת. פלאפי השתתקה לרגע ופינתה במוחה העסוק מקום לרעיון החדש שלה.

"לכבוד גרייסי, כמובן. אם היא סיפרה להארי פראט, היא בטח יודעת שכל העיר כבר יודעת. יהיה נחמד לאכול פסטה ולשתות פְּרוסֵקו ופַּרלָארֶה אִיטַלְיָאנוֹ..." פלאפי נאנחה בשביעות רצון. "כן, יהיה כיף לפּרלארה בבֵּלָה לינְגְוָוה. הייתי כל כך הרבה פעמים בפירנצה, ברומא ובלה קוסטה אמלפיטנה, שאיטליאנו היא כבר טבע שני אצלי."

העובדה שפלאפי מדברת איטלקית שוטפת כלל לא הפתיעה את מייבל. היא תמיד בירכה ב"בונז'ור" לבבי את המורה הצרפתייה שלימדה בבית הספר ואהבה את העוגות של מרי השמנה, ורק לפי הבונז'ור הזה ידעה מייבל שהיא דוברת גם צרפתית שוטפת. אין גבול לכישרונותיה של פלאפי, חשבה מייבל בהערצה.

"תעשי לי טובה ותזמני את כל הבנות, מייבל חביבה," פקדה פלאפי. "אני אתקשר לגרייסי בעצמי." היא ניתקה ומיהרה לחצות את המבואה אל הספרייה ולמצוא את המילון האיטלקי כדי להיות מוכנה עם כמה ביטויים נבחרים לשלוף מהשרוול בזמן הסעודה.

גרייסי ישבה בכורסה ליד האח, שתתה תה והתבוננה בכמיהה בתמונה של הטירה, כאשר פתאום צלצל הטלפון. היא נשלפה מהרהוריה על גבעות טוסקנה והרימה את השפופרת. "הלו?" אמרה.

"יופי, את בבית," השתלטה פלאפי מיד השיחה.

"פלאפי!" גרייסי קראה בהפתעה והניחה את התה.

"אני יודעת שזו התראה קצרה, אבל נוכחותך מתבקשת הערב בדרנלי."

"הערב?" גרייסי קיוותה להישאר בבית ולהתחמם מהמחשבות על השמש הלוהטת באיטליה, בדממה המבורכת של חדר הקַדָרוּת שלה.

"הערב, בשבע וחצי ליתר דיוק. אני מארחת מפגש קטן ולא רשמי, וחיוני שתהיי כאן." היתה בקולה של פלאפי נימה נחרצת שגרייסי זיהתה מיד. טון שרמז שהיא לא תקבל שום תירוץ שגרייסי עתידה לשלוף בניסיונותיה להיחלץ מהיציאה מביתה בערב לח וערפילי זה. מלבד זאת, פלאפי ידעה היטב שלגרייסי אין שום סיבה לסרב. זה לא שיש לה משהו אחר לעשות.

"נפלא," ענתה גרייסי חלושות, והרגישה לגמרי לא נפלא עם כל העניין. איטליה קראה לה. היא כבר היתה שם. אבל הערב היא תהיה נטועה חזק בדבון - הקַדָרות והתכנונים ייאלצו לחכות למחר.

"יופי," אמרה פלאפי והוסיפה בקול עליז, "צ'או."

גרייסי הזעיפה את פניה בתמיהה. היא מעולם לא שמעה את פלאפי אומרת צ'או.

בעלה של פלאפי, קנת, עשה את הונו מרשת מסעדות מזון מהיר שהיתה פופולרית בשנות השבעים. הוא מכר את הרשת ברווח של מיליונים בשנת 1983 ויצא לפנסיה מוקדמת. אז הוא קנה את הבית הגדול בבאדלי קומפטון ובנה מגרש גולף, לשמחתם הרבה של המקומיים. הרעיון לאחד את שמותיהם עם נישואיהם היה של פלאפי, אבל איש בבאדלי קומפטון לא ידע זאת. ככל שהיה ידוע לתושבים, משפחת סקוט בות היתה משפחה אנגלית עתיקה בעלת בית באלגארבה והרבה כסף לחופשות באיים הקריביים, שאליהן הזמינו בני הזוג את ארבעת ילדיהם ועשרת נכדיהם בחג המולד בכל שנה.

דרנלי מנור היה בית לבן ויפה בעל גג רעפים אפור ובו ארבעה עשר חדרי שינה, בריכת שחייה מקורה ומגרש טניס תחת כיפת השמים. בכל שנה היו הגנים פתוחים לציבור הרחב לשלושה שבועות ביוני (פלאפי נראתה שם תמיד מרחפת בשבילים בכובע קש גדול ובשמלה קיצית, אוחזת מזמרה ביד וגוזמת תפרחות ורדים נבולות שנקרו בדרכה). הערב הצליחה קארן, הבחורה שבאה לבשל, להיעלם בזמן, ופלאפי הספיקה ללבוש סינר ולהתחיל לערבב את רוטב הנפוליטנה לפני שהאורחות הגיעו לארוחת הערב. הראשונה שהופיעה היתה מייבל היצ'נס, שדאגה בכוונה להגיע לפני כולן. היא הביאה איתה את סאלי הנקוק במכונית הגולף הירוקה הקטנה שלה, והשתיים היו נרגשות עד מאוד. הן צלצלו בפעמון שלוש פעמים בקוצר רוח.

פלאפי פתחה להן את הדלת כשבידה האחת כף עץ ובשנייה כוס פרוסקו, לבושה באלגנטיות בחולצת משי בצבע שנהב ובמכנסיים שחורים מתרחבים ולצווארה מחרוזת פנינים. שערה הבלונדיני, באורך הכתפיים, היה אחרי צבע טרי ופן מושקע. בגיל שישים ושש היא עדיין היתה יפה ומודעת לכך. "בּוֹאנָה סֵרָה," אמרה וסגרה את הדלת לאחר שהנשים נכנסו. "איזה בֵּלָה של ערב הולך להיות לנו. בואו, אתן חייבות לשתות קצת פרוסקו. אני טורחת במטבח כבר שעות, אז הרשיתי לעצמי כוס קטנטנה לפני שהגעתן."

השתיים הלכו על מרצפות השחמט בעקבות גופה הגבעולי של פלאפי, אל המטבח הרחב, שתנור מסורתי גדול חימם אותו והפיץ בו ניחוחות מגרים של בצל מטוגן ושום. מייבל וסאלי התלבשו יפה לכבוד האירוע מפני שהפרשנות של פלאפי למונח "לבוש לא רשמי" היתה ידועה להן היטב. פלאפי תמיד הקפידה על שיק ועל הילה אירופית מסוימת וגם על שיזוף קבוע, ונהגה ללבוש משי וקשמיר ולהתהדר בתכשיטי זהב לרוב גם כאשר לא היו לה תוכניות לפגוש אף אחד. היא תיעבה נעלי ספורט גם על צעירים, ונעליה שלה תמיד היו מעודנות ואיכותיות, בעלות עקב נמוך וחבוי. היא טענה שאנשים שמנקרים עיניים בעושר שנפל בחלקם הם וולגריים (והעניקה שטיפה הגונה לסלבריטיז המודרניים שנופפו בעושרם כל הזמן), אבל הצליחה ליידע את האחרות, בשחרור פרט זה או אחר בשיחה, שכל בגדיה היו בגדי מעצבים יקרים שרכשה בנט א פורטה וקיבלה אותם במשלוח עד הבית, ונופפה את אצבעותיה עם הציפורניים המטופחות באוויר והוסיפה בשיא הטבעיות, "אותי הדברים האלה לא מעניינים, אבל זה מה שקנת רוצה."

כששתי הנשים נכנסו למטבח קלטה פלאפי את עקבי הסטילטו המוזהבים והנוצצים של סאלי והשמיעה נשיפת זלזול קטנה. בעיני פלאפי כל דבר נוצץ שאינו יהלומים היה וולגרי להחריד. אבל המרידה הקטנה הזאת היתה המקסימום שסאלי העזה לעשות. מַעֲבָר לצד הלא נכון של פלאפי סקוט בות היה סיכון שאף אחת מהנשים לא רצתה לקחת. איילין בָּגְשוֹט עשתה פעם שטות והזמינה את הבנות לפגישה בביתה שלה, ואם לא די בכך היא גם ניהלה את הישיבה, צעד שהיה הכרזת מרד לכל דבר. התוצאה היתה סיום חברותה במועדון הקריאה של נשות באדלי קומפטון והקץ להזמנות שהיא קיבלה לדרנלי. איילין נעשתה דמות עלובה שיושבת בין הצללים בשורה האחורית בכנסייה בימי ראשון ונאלצה להתחנן - לא פחות - לכרטיסים לקונצרטים באולם המקומי. לכן חוץ מעקבי הסטילטו, סאלי, שבשלושים השנה האחרונות כתבה בלי בושה רומנים רומנטיים גרועים בשם העט צ'ריטי צ'אנס, לבשה מכנסיים בצבע בורדו (מעט צמודים) וחולצה ורודה ואספה את שערה האדמוני לתסרוקת שלדעתה היתה גרסה מודרנית של תסרוקת הכוורת משנות השישים. חולצות הנצנצים ומכנסי העור יועדו רק לארוחות ערב בבית עם משפחתה.

מייבל, בניגוד לסאלי, היתה מעדיפה למות ובלבד שפלאפי לא תחשוב עליה דברים רעים. היא היתה אישה לחוצה, חסרת מעוף ולהוטה לרַצות. מייבל לבשה חולצה פרחונית רועשת שעליה סיכת יהלום ומכנסיים מחויטים בכחול כהה, ולרגליה הקטנות נעלה נעליים בעלות אבזם זהב - גרסה עממית יותר של פלאפי, מהודרת הרבה פחות. שערה היה באורך הכתפיים, בצבע חום אפרפר ודליל מדי לחיקוי המראה הגלי והמלא של פלאפי. מלבד המשקפיים שהגדילו את עיניה האפורות המימיות, שנטו לבהות הרבה, היא היתה חסרת ייחוד לחלוטין. עכשיו מיקדו שתי הנשים את מבטיהן בפלאפי, שטרחה טרם בואן על שולחן ערוך לתפארת. מייבל חשבה שזה מדהים איך שפלאפי הצליחה לארגן ערב תרבות כזה ברגע האחרון, ולרגע שכחה לגמרי מגרייסי שנוסעת לאיטליה. היא לטשה עיניים מתפעלות באשכולות הנרות, בסידורי הפרחים ובמפת השולחן היוקרתית והמעומלנת בצבעי לבן וכחול עם המפיות התואמות. "אין לי מושג איך את עושה את זה," מלמלה והעלתה את פלאפי, שכבר היתה מושא להערצתה, לגבהים חדשים.

"פָה ניֶינְטֶה," אמרה פלאפי ונטלה לעצמה את הקרדיט על טעמה המשובח של קארן ועל עבודתה הרבה. היא היתה מרוצה מאוד מהאיטלקית של עצמה, שנשמעה מושלמת לאוזנה חסרת המושג. היא הגישה להן פרוסקו מבעבע בגביעי קריסטל וחזרה בזריזות לפתוח את הדלת. כעבור שניות אחדות נכנסו אסתר הנקוק ומאדג' ארמיטג', שהקדישו את השעתיים האחרונות לקריאת הספר הנוכחי של מועדון הקריאה למקרה שפלאפי תשאל אותן עליו, ומיהרו אל המטבח אחוזות התלהבות לדבר כבר על גרייסי.

פלאפי קבעה עם גרייסי חצי שעה אחרי שאר החברות כדי שיהיה להן זמן לדון בהחלטתה לנסוע לאיטליה לפני בואה. לאחר שפלאפי היתה בטוחה שכל האורחות ראו אותה בסינר וחזו בה מערבבת את רוטב העגבניות בכף העץ בתנועות של מישהי שיודעת מה היא עושה, היא הסירה את הסינר והובילה אותן לסלון, שבו הדליקה קארן מבעוד מועד את אח העצים וכמה נרות ריחניים. ארבע הנשים בילו ערבים רבים בסלון של פלאפי, המעוצב בגוני שמנת ואפור כהה, ובכל זאת הן חיכו בעמידה שהיא תזמין אותן לשבת.

"צריך לדבר על גרייסי," אמרה פלאפי בדיבורה האטי והרהוט, ושאר הנשים הקשיבו בשקט מכבד. "חשבתי עליה מהרגע ששמעתי את החדשות. סביר להניח שאני הייתי הראשונה. החלטתי שהדאגה העיקרית היא לא העובדה שגרייסי נוסעת לארץ זרה לבדה, אם כי היא לא נסעה לשום מקום לבד מאז שאני מכירה אותה וכחברות שלה מחובתנו לנסות לשכנע אותה להימנע מכך, אלא העובדה שהיא בורחת. ממה היא בורחת? מה קרה שגרם לה לנקוט צעד קיצוני כל כך?" פלאפי העבירה את מבטה בין כולן בזו אחר זו, נעצה בכל אחת בתורה את עיני הטופז הכחולות שלה וביקשה מהן בלי מילים לחשוב היטב ולא לענות כולן בבת אחת.

"את כזאת חכמה, פלאפי. אפילו לא חשבתי על בריחה," התלהבה מייבל, שנהנתה מטעמו של הפרוסקו אבל השתדלה לא לבלוע אותו בלגימות גדולות מדי. "הנחתי שהיא סתם רוצה לצאת לחופשה."

"לא, היא מעולם לא רצתה לצאת לחופשה. היא בורחת ממשהו," התעקשה פלאפי. "ואנחנו חייבות לגלות ממה."

"היא בטח נורא רוצה לברוח אם היא נוסעת כל כך רחוק מהבית," אמרה אסתר, שהיו לה קול צרוד ועמוק כשל גבר ועור אדמומי צרוב רוחות ושמש, כאילו רוב חייה ישבה על אוכף. "היא יכולה לברוח לסוף העולם, אבל לברוח לאיטליה... זה נורא רחוק."

"שעמום?" הציעה סאלי בחיוך שאולי היה זוכה לתמיכה לולא האחרות חששו מפלאפי.

פלאפי הטתה את ראשה הצדה ושלחה אל סאלי במבט שהזכיר מורה שגוערת בתלמיד שאמר הערה לא יפה. "אולי את חושבת שהשגרה שלה קצת משעממת, סאלי, אבל זה לא אומר שהיא באמת משעממת," אמרה. "לגרייסי יש שגרה שמתאימה לה, והיא תמיד שמחה לקבל על עצמה משימות בשביל המועדון. אין שום דבר משעמם בחיים מלאים עיסוקים, ואת זה אני יודעת מצוין! גרייסי היא לא אחת שאוהבת חברה והרפתקאות כמונו." סאלי לגמה מהפרוסקו ושמה לב ששלוש הנשים האחרות אינן מאפשרות לה ללכוד את מבטיהן.

"מעניין מה הבת שלה חושבת," אמרה מייבל, שידעה שאזכור בתה של גרייסי ימצא חן בעיני פלאפי. פלאפי אהבה למתוח ביקורת על הבת שאינה טורחת לבקר את אמה, לעומת ארבעת ילדיה שלה ועשרת נכדיה שאינם מפסיקים לכרכר סביבה כל הזמן.

פלאפי לא אכזבה. היא שאפה אוויר בנשימה שניפחה את נחיריה והנידה את ראשה בצער. "שתתבייש לה. היא לא ביקרה את אמא שלה כבר יותר מחצי שנה. אם אני זוכרת נכון, ואני בדרך כלל זוכרת נכון, הביקור האחרון שלה היה באוגוסט. גם אם החיים שלה בלונדון עמוסים, היא צריכה לחשוב קצת על אמא שלה, שתמיד לבד בבית עם הכלבים. אני יודעת כמה הרבה נחת ילדים יכולים להביא. אני אפילו לא יכולה לדמיין מה זה כשמתעלמים ממך ככה כמו מגרייסי המסכנה. בלעדינו אין לה אף אחד."

"אולי היא סתם רוצה לראות את איטליה," אמרה מאדג' ומשכה בכתפיה. "בסך הכול אין שום דבר רע ברצון לנסוע לאיטליה, נכון?"

פלאפי שוב הטתה את ראשה הצדה וחייכה בסבלנות אל מאדג', שלבושה הבוהמי ושער השיבה המוזנח שלה עוררו בדרך כלל את רחמיה. "יקירתי, אם זו היתה מישהי אחרת לא היינו יושבות עכשיו ומנהלות את השיחה הזאת, נכון? ברור שאין כל רע ברצון לנסוע לאיטליה או בעצם הנסיעה לאיטליה, הייתי שם הרבה פעמים וזה פשוט פָּאֵזֶה אִינְקַנְטֵווֹלֶה, אבל מדובר כאן בגרייסי. היא פשוט לא יכולה לנסוע לבד. היא פשוט לא יכולה לנסוע. זה גדול עליה. זה יהיה אסון. גרייסי היא " וברגע זה נשמע צלצול בדלת.

"גרייסי!" קראה מאדג' בהתרגשות, וכשפלאפי קמה לפתוח את הדלת עקבו אחריה בשקיקה ארבעה זוגות עיניים.

-פרק 2-

גרייסי היתה המומה ומעט נבוכה כשמצאה את עצמה פתאום במרכז תשומת הלב. היא בדרך כלל הגיעה למפגשים האלה בלי שאף אחת תבחין בה, אבל עכשיו כל העיניים בחדר נישאו אליה וכל אוזן היתה כרויה להאזין למה שיש לה לספר. "גרייסי היקרה שלי," אמרה פלאפי, שקומתה התנשאה מעליה (כי פלאפי היתה גבוהה מאוד וגרייסי נמוכה מאוד), ונעצה כוס פרוסקו בידה. "אנחנו בערב איטלקי לכבודך." גרייסי הביטה בה בתמיהה. "אל תהיי כל כך סוֹרְפְּרֵסָה. כל העיר מדברת עלייך. ספרי לנו הכול. אנחנו משתוקקות לשמוע. מתי את נוסעת? איפה תהיי? זה נכון שאת נוסעת לבד? מי יטפל בכלבים? הבת שלך נזכרה לעזור קצת סוף סוף?" פלאפי הובילה את גרייסי לכורסה, ואף אחת אחרת לא דיברה. כולן חיכו.

בדרך כלל תשומת לב אינטנסיבית כזאת היתה מרתיעה את גרייסי, אבל הפעם היא לא נרתעה. איטליה כבר זרמה בעורקיה כמו שמן זית חם בשמש, והיא חשה התרגשות של בריחה והרפתקה ואומץ. כן, אומץ. היא הבליטה את סנטרה וענתה, "אני נוסעת לטוסקנה באפריל, לשבעה ימים. אני רוצה ללמוד לבשל אוכל איטלקי."

ארבעת זוגות העיניים שהתמקדו בגרייסי נדדו עתה אל פלאפי. מה יהיה לפלאפי להגיד על זה? פלאפי כמעט היתה מזועזעת מכדי לדבר, כי אפריל היה אחד החודשים העמוסים ביותר בבאדלי קומפטון והיא הסתמכה על זמינותן של כל חמש הנשים, אבל היא ידעה שהבנות סומכות עליה שתרד לשורש העניין ולא היתה לה שום כוונה לאכזב אותן. "לבשל?" היא קראה בצחוק קצר שנועד לרמוז שהיא חושבת שהרעיון מגוחך אם כי חינני למדי. "את באמת צריכה לנסוע עד טוסקנה כדי ללמוד לבשל? יש לי כמה ספרי בישול טובים מטוסקנה שאני יכולה להשאיל לך, אני בטוחה."

"תודה, פלאפי," אמרה גרייסי ושילבה את אצבעותיה בחיקה, "אבל אני נוסעת." הנחישות שבה אמרה "אני נוסעת" היתה מפתיעה כשלעצמה. גרייסי מעולם לא נשמעה כה נחושה בכל שנות היכרותן איתה. הנחישות הזאת העצימה את סקרנותן ועוררה גם מעט טינה, כי איש אינו אוהב שאחרים מתנהגים באופן שונה מהמצופה מהם.

"אבל את כמובן לא נוסעת לבד," המשיכה פלאפי.

"כן, לבד," השיבה גרייסי.

"מה טד היה אומר?"

"אני חושבת שזה היה משמח אותו מאוד."

"ומפתיע אותו," אמרה פלאפי ביובש. "איפה תתארחי?"

"בטירה עתיקה ויפה, על גבעה."

"זה מלון?"

"סוג של מלון..." גרייסי לא נראתה בטוחה כל כך בעניין.

"אבל את משלמת, מן הסתם?"

"כן, זה לא זול."

פלאפי שאפה אוויר בבהלה והעבירה את מבטה בין ארבע הנשים הנוספות. ואז השיבה את מבטה אל גרייסי. "אני לא רוצה להישמע וולגרית, ואת יודעת שאני אף פעם לא מדברת על כסף, אבל אני מוצאת את עצמי במצב שאני נאלצת להעלות את הנושא הרגיש הזה רק הפעם. מאיפה הכסף, גרייסי?"

"כסף שחסכתי," אמרה גרייסי.

"מה, כל החסכונות שלך?" פלאפי השתנקה.

"הרוב," תיקנה גרייסי. פלאפי כבר לא נדהמה עכשיו, היא התרגזה. גרייסי הציגה צד פזיז שהיא לא ראתה בה מעולם לפני כן. מישהי שמאוד לא דומה לגרייסי השתלטה על גופה של גרייסי. פלאפי ראתה בכך עלבון אישי והרגישה שהיא מוכרחה להחזיר את גרייסי הרגילה, זו שהן מכירות ויכולות לסמוך עליה.

"אני חושבת שאת עושה מעשה פזיז. אני בטוחה שכולנו מסכימות בעניין הזה." פלאפי התבוננה שוב בנשים, והפעם במבט תקיף. כולן הנהנו למעט מאדג', שהביטה בגרייסי בהערצה.

"כן, לגמרי," אמרה מייבל, שמיהרה תמיד להסכים עם כל מה שפלאפי אומרת.

"פזיז מאוד," אישרה סאלי.

"אני לא חושבת שטד היה אוהב את זה," הוסיפה אסתר בקולה הגברי הצרוד.

ואז מאדג' הפתיעה את כולן. "חיים רק פעם אחת," היא אמרה, ופלאפי החליטה לא למלא שוב את כוס היין שלה.

גרייסי חייכה אל מאדג', שנראתה קצת פוזלת. "קראתי על המקום הזה במגזין בזמן שג'ודי צבעה לי את השיער וזה בדיוק מה שחשבתי. בדיוק כמו שמאדג' אמרה: חיים רק פעם אחת."

מאדג' צחקה ורוקנה את כוסה. "עלייך הייתי אומרת שלא חיית אפילו פעם אחת, גרייסי. עכשיו הזמן. תחיי את הרגע, לפני שהבת שלך תתקע אותך בבית אבות וכבר לא תוכלי לנסוע לשום מקום." זו היתה מחשבה מדכאת, אבל היא פינתה מקום בראשה של פלאפי לרעיון חדש. הגיע הזמן שהבת של גרייסי תמלא את חובתה. היא כבר תשכנע את אמה אם פלאפי תציג בפניה טיעון משכנע.

אחרי שהחברות הלכו ופלאפי צעקה להן מפתח ביתה "צ'או" במבטא האיטלקי האותנטי ביותר שלה, היא מיהרה להיכנס כדי לטלפן. השעה עוד לא היתה עשר בערב - היא סברה שמאוד לא מנומס להתקשר אחרי עשר - ומספר הטלפון של קרינה היה בספר הטלפונים שלה מאז שהיא ארגנה מסיבת הפתעה לטד ביום הולדתו (הוא וקנת שיחקו יחד גולף. קנת היה טוב יותר מטד). היא קיוותה שקרינה לא עברה או החליפה מספר. להקלתה הרבה זה לא קרה.

"הלו?" ענתה קרינה במבטא מעודן שעל טיפוחו עמלה בשקדנות מאז עזבה את דבון והשתקעה בלונדון לפני עשרים שנה.

"קרינה יקרה, זו פלאפי סקוט בות."

היה רגע של היסוס לפני שהשם הופנם. "אה, שלום, פלאפי." קרינה הציצה בשעונה, רבע לעשר, מאוחר מאוד לשיחת טלפון. זה כנראה חשוב. "אמא בסדר?"

"זו הסיבה שאני מתקשרת. היא החליטה לטוס לאיטליה."

"לאיטליה?"

"כן, לטוסקנה. באפריל, לשבעה ימים." פלאפי אהבה להיות בעלת המידע.

"היא לא אמרה לי שום דבר," אמרה קרינה.

"מתי דיברת איתה בפעם האחרונה?" היתה נימה של ביקורת בקולה של פלאפי.

"לפני חודש בערך, נראה לי." פלאפי צקצקה במורת רוח, אבל לא היה מתפקידה לגעור בקרינה על הזנחת אמה. "הייתי נורא עסוקה, את יודעת, בעבודה. אני אתקשר אליה מחר. תודה שהודעת לי, פלאפי." קרינה קיוותה שהטון הפסקני יסיים את השיחה, אבל פלאפי היתה רגילה להיות זו שמחליטה והמשיכה בשלה בלי כל התחשבות.

"הרעיון צץ לה רק עכשיו, אבל חשבתי שאני צריכה להודיע לך כדי שתוכלי להחדיר בה קצת היגיון. אבא שלך היה עצוב מאוד לחשוב שהיא נוסעת עד טוסקנה בלי שום מלווה ומוציאה על זה את כל הכסף שלה."

"זה מה שהיא אמרה?" שאלה קרינה. "את כל הכסף שלה?" סוף סוף, חשבה פלאפי בניצחון. אם גרייסי תישאר בלי גרוש אחרי החופשה, קרינה תצטרך לתמוך בה כלכלית.

"לצערי, כן. אז עכשיו את מבינה למה אנחנו דואגים לה כל כך."

"אני אתקשר מחר לראות מה קורה."

"אני לא אוהבת להתערב בעניינים של אחרים, אבל אנחנו מאוד אוהבים את גרייסי כאן. הבנות שלי לעולם לא היו נותנות לי להיות שבעה ימים במדינה זרה לבד, ואני טיילתי בכל העולם ודוברת ארבע שפות ברמה של שפת אם. אם היא אכן תיסע לאיטליה, והיא נחושה בדעתה, מאוד לא הייתי רוצה שיקרה לה משהו. אני בטוחה שאת מסכימה איתי."

"לגמרי," השיבה קרינה ובקולה מתח מסוים. "כמו שאמרתי, אני אתקשר אליה מחר."

"כדאי. ככה אוכל להיות שקטה. כשקורה משהו דרמטי, כל המשפחה צריכה להתאחד. ואת, קרינה, המשפחה היחידה שלה. אני בטוחה שאבא שלך, היכן שלא יהיה עכשיו, היה שמח אם היית תופסת פיקוד. וכמו שאת יודעת, באפריל תמיד יש המון עבודה בבאדלי קומפטון. קודם כול משתה הפסחא שלנו, ואני ממש לא יכולה להפיק אותו בלי אמא שלך. היא מדהימה בכישורי ההפקה שלה מאחורי הקלעים, כל הדברים שלי אין סבלנות אליהם. אני באמת לא יודעת מה נכנס בה. זה כל כך לא מתאים לה, ולכן כולנו דואגים כל כך. אני בטוחה שאת תצליחי לשנות את דעתה. את התקווה היחידה שלנו."

כשפלאפי הניחה את השפופרת, היא נאנחה בשביעות רצון. לא היה לה ספק שקרינה תסכל את תוכניתה ההזויה של אמה ותחדיר בה מעט שכל ישר. עם קצת מזל, גרייסי הרגילה, גרייסי שהן מכירות ואוהבות, תחזור - ותעזור בכל האירועים שפלאפי מתכננת לאפריל בבאדלי קומפטון.

פלאפי נכנסה למיטה במצב רוח טוב ושלפה מתחתית ערימה של ספרי מופת וביוגרפיות בעטיפות מבריקות, שהיו שם בתפקיד ייצוגי בלבד, את הספר שבאמת רצתה לקרוא, בפרטיות, בלי שאף אחד יֵדע: "להט התשוקה" מאת צ'ריטי צ'אנס.

קרינה הניחה את השפופרת במקומה ונאנחה ברוגז. זה בדיוק מה שהיה חסר לה עכשיו.

"מי זה היה, חמודה?" שאל בעלה מהחדר הסמוך.

"פלאפי סקוט בות, הידועה בכינויה קוץ בתחת," היא ענתה ונכנסה לחדר לשתף אותו בתסכוליה. "היא אחת מהחברות המזעזעות של אמא שלי וחטטנית סדרתית. היא התקשרה להודיע לי שאמא החליטה לנסוע לאיטליה." קרינה צחקה וגלגלה את עיניה. "אמא בטח השתגעה! אולי היא איבדה את השפיות. אוף! זה לא עיתוי טוב. יש לי תקופה מטורפת בעבודה. אין לי זמן להתמודד עם אמא מחורפנת."

רוּפוּס, שהתפשט והתארגן לשינה, עמד בתחתוני בוקסר מפוספסים וחולצה והביט באשתו. "מה אמרת? שגרייסי נוסעת לאיטליה?"

"כן, אבל היא לא נוסעת," השיבה קרינה בתקיפות. "כל עוד זה תלוי בי. דבר ראשון, אין לה כסף להתחיל לקפץ בכל העולם, ודבר שני, היא לגמרי לא מסוגלת לנסוע לשום מקום לבד. היא אף פעם לא נסעה לשום מקום כשאבא היה בחיים, ואין לי מושג למה היא צריכה להתחיל עכשיו. אבל פלאפי הזאת מעצבנת. חשבתי שהיא מתקשרת להודיע שקרה משהו נורא!"

רופוס גרף את שערו האדמדם לאחור וחייך. "באמת לא מתאים לה. נראה לך שהיא הצטרפה לכת?" עיניו האפורות נצצו בבדיחות, אבל את קרינה הוא לא הצחיק. כבר היה מאוחר והיא היתה עייפה, וייסורי המצפון על שלא התקשרה לאמה זמן כה רב השרו עליה קוצר רוח נרגז.

"לא באיטליה," היא השיבה. "אוף! כאילו אין לי מספיק על הראש עכשיו." היא הרימה את שערה החום הארוך והפנתה את גבה לרופוס. היא רצתה שיפתח לה את רוכסן השמלה השחורה שזכתה קודם למחמאות רבות במסיבת הקוקטייל.

"לפני שאת מתנפלת עליה, אולי כדאי שתבררי למה היא נוסעת. בטח יש לה הסבר הגיוני לגמרי."

"אין לה. אתה מכיר את אמא. היא ביישנית ומופנמת ואוהבת את השגרה שלה."

"משבר סוף החיים?" אמר רופוס והוסיף בקריצה, "אולי יש לה מאהב!"

קרינה לא צחקה. "זה לא מצחיק."

"סתם בדיחה," הוא צחק.

"עדיין לא מצחיק." האמת היא שכל עוד גרייסי היתה צפונה לה בשקט בבאדלי קומפטון, שקועה בשגרת חייה ולא מהווה מקור לשום דאגה, קרינה יכלה להתמקד בדברים החשובים באמת, כמו הצלחתו וצמיחתו של העסק שלה והרחבת רשת הקשרים והחברים הנכונים שלה.

היא פשטה את שמלתה וחזרה לחדר השינה בבגדיה התחתונים. בזמן שהחזירה את תכשיטיה למגירת השידה היא קלטה את בבואתה במראה הארוכה שעמדה כנגד הקיר. היא ידעה שאסור לה לאכול את המתאבנים האלה. פחמימות נכנסו לפיה לעתים נדירות בלבד, אבל היא נחלשה למראה מגש של חביתיות ברווז. היא זקפה את גבה והכניסה את הבטן והתחרטה על החביתית (רק אחת) בכל לבה. היא נראתה לא רע לאישה בת ארבעים ואחת. מי היה יכול לדעת רק על פי גופה שהיא אמא? היה לה מאמן כושר אישי שלוש פעמים בשבוע, והיתה לה רשימה ארוכה של מזונות לא בריאים שהיא נמנעה מהם רוב הזמן. יין היה צורך קבוע בערבים, ומטרתו היתה לפרוק את המתח שהצטבר כל היום במשרד. אם הדיאטה לא שמרה על גזרתה, סדר יומה המטורף עשה זאת. היא היתה הבעלים והמנהלת של משרד יחסי ציבור, ועבודתה היתה תובענית ביותר, במיוחד נוכח הקושי הרב שהיה לה להאציל סמכויות. היא לא עבדה בפרך חמש עשרה שנה רק כדי לאבד את השליטה עכשיו. כל אחד מלקוחותיה היה חייב להאמין שהוא היחיד שחשוב לה. רמה כזאת של תשומת לב אילצה אותה להיות בהרבה מקומות שונים בו בזמן - ותמיד להיראות חדה, זוהרת ובשליטה מלאה. היא הסבה את מבטה מבבואתה, פשטה את בגדיה התחתונים ולבשה פיג'מת משי.

חדר הרחצה הצמוד תוכנן כך שלכל אחד מהם היה צד משלו. לכל אחד היה כיור משלו וארון מרווח. קרינה מילאה את הארון שלה במוצרי טיפוח שיוצרו על ידי חברות שייצגה, אבל לא היה לה הרבה זמן פנוי ליהנות מהם. בערבים המעטים שנשארה בבית, כשלא מיהרה למסיבה או לארוחה, היא היתה עייפה כל כך, עד שבסוף רק שכבה במיטה ובהתה בטלוויזיה כמו זומבי. פעם, לפני שהם התחילו להרוויח כסף, היא ורופוס חלקו ביניהם חדר רחצה זעיר בדירה בוונדסוורת - כשבתם אנסטסיה היתה תינוקת. קרינה לא היתה מעלה בדעתה לחיות ככה עכשיו. היא התרגלה לדברים משובחים יותר. היא לא יכלה לחשוב בשום אופן על מגורים בבית ילדותה בבאדלי קומפטון. את החיים האפורים והמשעממים האלה היא הותירה מאחוריה לפני זמן רב וסגרה את הדלת היטב.

בזמן שהסירה את האיפור מפניה ורחצה אותן היא לא שקעה במחשבות על ילדותה ליד הים או על ימי ראשית נישואיה, אלא היתה טרודה במחשבות על ארוחת הבוקר העסקית שציפתה לה למחרת בשמונה וחצי בבוקר, עם נציגים של חברת קוסמטיקה שהיתה לקוחה פוטנציאלית. היא ידעה שתצטרך לשכנע אותם לשנות לא רק את אריזות המוצרים אלא גם את שיטת הפרסום, כדי להתחרות במותגים הגדולים והמצליחים יותר. אבל אמה חדרה שוב ושוב למחשבותיה כמו ענן אפור מעצבן.

כשנכנסה למיטה היה רופוס שקוע בקריאת ה"אקונומיסט" במשקפיים. הוא נראה זקן בתנוחה הזאת, בגופו השקוע ברפיון על הכריות ובסנטרו השמוט על החזה. רופוס לא הקפיד להתאמן באופן סדיר. היתה לו כרס קטנה שעצבנה את קרינה, כי בניגוד אליה לו היה זמן להשקיע בעצמו. הוא היה יזם נדל"ן מצליח, ואמנם השוק היה חלש כרגע, אבל גם כשהעסקים היו בתנופה תמיד היה לו פנאי לעשות בדיוק מה שהתחשק לו. הוא ידע להאציל סמכויות ועשה זאת ביעילות רבה. כמו בוגרים רבים של בתי ספר פרטיים יוקרתיים הוא היה רגוע ואופטימי, תמיד היה לו פנאי לשבת לשתות משהו עם חבר, והוא לא התלונן אם עבר עליו שבוע קשה. הוא ראה את הצד המצחיק בכל דרמה, בעיקר בדרמות שלה, וניסה לעודד אותה להיות פילוסופית כמוהו, אבל קרינה היתה עסוקה מדי בלהיות עסוקה ולא יכלה להרשות לעצמה דברים כאלה. היא לא היתה מהעולם שלו ועבדה קשה לשכנע את כולם שהיא כן. לאחר שעזבה את דבון והתחתנה כראוי, היא עמלה רבות להמציא את עצמה מחדש. המחשבות על אמה שאבו אותה בבת אחת בחזרה למקום שלא רצתה להיות בו.

קרינה רצתה לקרוא במיטה, אבל עיניה צרבו. על השידה לידה היתה ערימה של ספרים מהוללים שהתכוונה לקרוא רק כדי לעמוד בקצב של חבריה המלומדים, אבל היא טרם קראה ולו עמוד אחד מהם. ראשה שקע בכרית. היא תתחיל אחד מהם מחר.

"לילה, חמוד שלי," אמרה וכיסתה את עיניה במסכת משי.

"לילה," אמר רופוס בלי להרים את ראשו מהמגזין. שניהם הכירו את הרוטינה. היא לא השתנתה כבר שנים.

קרינה חלמה שאמה הלכה לאיבוד בפירנצה. בחלומה היתה גרייסי דמות בודדה ומבולבלת שנעה בסמטאות אפופות צללים.

למחרת בבוקר, אחרי הפגישה שבה הסכים הלקוח לכל הצעותיה, התקשרה קרינה לגרייסי. היא סגרה את דלת משרדה כדי שאף אחד לא יאזין לשיחה, אחרי שביקשה מהמזכירה שלה לצאת להביא לה לאטה נטול קפאין עם חלב שקדים מבית הקפה בפינה. היה לה רגע של ייסורי מצפון כששמעה את קולה של אמה, כי עבר זמן רב כל כך מאז הפעם האחרונה ששמעה אותו, אבל הרגע חלף במהירות, כמו כל המילים הריקות שנאמרו, והיא ניגשה ישר לעניין.

"החברה שלך, פלאפי, התקשרה אלי אתמול - בשעה מאוחרת מאוד, אפשר לומר - לספר לי שהחלטת לנסוע לאיטליה." קרינה ישבה על קצה שולחנה, ומבטה נדד אל התמונות הממוסגרות על הקיר שהציגו אותה עם מערך נוצץ של סלבריטיז. "זה נכון?"

"כן," ענתה גרייסי. המבטא המלוטש של בתה נשמע מוזר לאוזניה. לא ככה הם גידלו אותה. "רק עכשיו החלטתי, אבל כל באדלי קומפטון מדברת על זה."

"למה את צריכה לנסוע?" קרינה ניסתה להסוות את רוגזה במעטה של סקרנות.

"אני נוסעת ללמוד לבשל אוכל איטלקי." היתה בקולה עליזות שקרינה לא זיהתה. היא לא זקנה קצת בשביל משבר אמצע החיים?

"אבל אמא, זה לא קצת פזיז מצדך? כלומר, איך תשלמי על זה?"

"יש לי חסכונות."

"אבל הם מיועדים לגיל הזקנה שלך."

גרייסי צחקה. "אני כבר בגיל הזקנה שלי, יקירה."

"בקושי. יש לך אולי עוד שלושים שנה."

"אני לא המלכה האם."

"ואת מתכוונת לנסוע לבד?"

"כן," אמרה גרייסי. "אבל אל תדאגי לי. אין לי שום בעיה ל- "

קרינה קטעה אותה מיד. "אמא, את לא יכולה לנסוע לבד, מה את חושבת?"

"לנסוע לבד." גרייסי השיבה בפסקנות ובהחלטיות.

קרינה ראתה שלא תצליח לשכנע את אמה לזנוח את הרעיון, בטח לא היום ולא בטלפון. היא נאנחה בכבדות. אין לה זמן לכל השטויות האלה, ובכל זאת, היא לא יכולה להניח לאמה לטייל בחו"ל לבדה. זה לא נראה לה בסדר. היא ידעה שאביה לא היה מאפשר לזה לקרות. הוא היה מצפה ממנה למלא את מקומו ולנסוע איתה.

מישהו דפק על הדלת. "רק רגע, אמא," היא אמרה. "כן, ג'ני." המזכירה הניחה את מתקן הקרטון עם הקפה על השולחן, ליד תמונה שבה נראתה קרינה לוחצת את ידה של הרוזנת מוֵוסקס. קרינה כיסתה את הטלפון בידה. "ג'ני, תתקשרי לתיאו פנל ותקבעי לנו צהריים בהקדם האפשרי. יש לי רעיון שאולי יעניין אותו. ותגידי לג'ונתן שאני צריכה את הדוח על השולחן שלי לפני שאני יוצאת לצהריים עם ברוס." היא הציצה בשעונה. "כלומר עכשיו," הוסיפה. היא חזרה לטלפון ואמרה, "תקשיבי, אמא, מה בוער לך? למה לא לחכות שנה?"

"שנה? מי יודע איפה אהיה בעוד שנה?" בקולה של גרייסי היה אפשר לשמוע שבכלל לא אכפת לה איפה היא תהיה בעוד שנה, שמה שחשוב זה עכשיו. "באמת שאין לך מה לדאוג, קרינה. אלה ההחלטה שלי והכסף שלי. ואני מאוד נרגשת," אמרה באותו קול עליז ונמרץ שקרינה לא הכירה.

"אם לא היה לי כל כך הרבה על הראש הייתי באה איתך," אמרה קרינה, אבל ידעה בעצמה שזה שקר. היא נשכה את שפתה והשפילה את מבטה לרצפה. אם היא לא טורחת לבקר את אמה בבאדלי קומפטון, היא לא תטוס לאיטליה.

"את עסוקה בחיים שלך, יקירתי. אבל תודה על הרעיון היפה."

"אולי תיסעי עם חברה?"

"אני לא רוצה," אמרה גרייסי. "אני נוסעת לבד, והחברה שלי אסתר הציעה לשמור לי על הכלבים."

"חשבתי שאני אצליח לשכנע אותך לרדת מזה, אמא, אבל אני רואה שכבר חשבת על הכול."

"בהחלט."

"אז את נוסעת באפריל?"

"לשבעה ימים."

"אני יכולה לפחות לבקש מג'ני שתזמין לך את הכרטיס...?"

"אני יכולה להסתדר לבד, תודה."

"טוב, אז אם את בטוחה שאת בסדר, אני צריכה לרוץ. יש לי יום ארוך. את יודעת."

"כן, כן. לכי לך. את אישה עסוקה כל כך."

גרייסי חיכתה שבתה תנתק, ואז, בצער, סגרה גם היא את הטלפון. היא נשארה לעמוד במטבח, מבטה אל הנמל, ותחושת האובדן, שזרמה כמו נחל תת קרקעי מתחת לתחושת הסיפוק, גאתה לפתע והציפה את לבה. היא הניחה את ידה על דופן הכיור ושאפה שאיפה עמוקה. קרינה היא אשת עסקים מצליחה, אמרה לעצמה. ברור שקשה לה לנסוע עד דבון לבקר. הדבר האחרון שגרייסי רצתה היה להיות נטל. ובכל זאת, למרות כל הטיעונים השחוקים, הרגישה ריקנות בתוכה, במקום שבו קרינה היתה פעם.

בכל מקום בביתה הקטן היו תמונות של קרינה. כילדה קטנה בתלבושת אחידה, מחייכת למצלמה, כמתבגרת מורדת ששערה קוצני ועיניה מאופרות, כאישה צעירה המתחילה להפוך לאישה המשכילה והמצליחה שהיא היום. החתונה שלה, היא ורופוס בחג המולד, עם אנסטסיה התינוקת, ומשם הפערים התחילו לגדול ולגדול. ההצצות האלה לחייה של בתה הפכו תכופות פחות ופחות עד שנעלמו. בהיעדרותה הבהירה קרינה שהיא לא רוצה את אמה בחייה. גרייסי איבדה את בתה ומעולם לא זכתה ממש להכיר את נכדתה. היא התקשתה להודות באמת, שמסיבה כלשהי היא אינה רצויה, אז היא תירצה את ריחוקה של קרינה באורח חייה האינטנסיבי ואמרה לעצמה להיות גאה בהצלחתה ובהישגיה של בתה, לא להיות אנוכית ותובענית. לשחרר אותה לדרכה.

גרייסי חזרה לכורסתה ליד האח ואל המגזין שהיה מונח פתוח על השולחן הסמוך. לבה החבול התאושש מעט למראה הטירה המרשימה שהזוהר הענברי שלה ניגר כדבש ישר אליה. מה אכפת לכולם שהיא נוסעת לאיטליה? מי ירגיש בחסרונה? למה זה מעניין מישהו בכלל? היא הרגישה התנגדות והתרסה גואות בה, תעוזה נשכחת מתעוררת לחיים, יקיצה מחודשת, כמעט בלתי נראית, של חלק בתוכה שהיה שרוי בתרדמת חורף שנים רבות. חיוך עלה על פניה כשנזכרה בנערה שהיתה פעם, ובאותו רגע הרגישה שוב צעירה.

קרינה מיהרה לפגישת הצהריים ומשם לאירועי הערב השונים שחייבו את נוכחותה במסגרת תפקידה כמנהלת משרד יחסי ציבור מוביל בלונדון. ובכל זאת, ככל שהשבוע התקדם, הענן האפור המציק של אמה סירב לשוט הלאה. למעשה, הוא רק הפך כבד יותר ויותר. הוא הביא איתו אשמה ורוגז. ביום חמישי בערב היא כבר היתה במצב רוח רע ממש. ואם לא די בכך, היא קיבלה מסרון מאנסטסיה. בתה בת השבע עשרה אושפזה בגלל שפעת במרפאת הפנימייה היוקרתית שבה למדה ודרשה שיבואו לקחת אותה הביתה.

קרינה נאנחה אנחה ארוכה וכבדה. "למה היא תמיד חולה בעיתוי הכי גרוע?" שאלה את רופוס, שהיה במקומו הרגיל במיטה ועיין במגזין "ספקטייטור". "כלומר, אין לי זמן לנסוע עד הפנימייה לקחת אותה. היא פשוט תצטרך לחכות במרפאה עד שהחום ירד. לא בשביל זה אנחנו משלמים לבית הספר?"

רופוס חיוך את החיוך העצל הזה שלו שעצבן עכשיו את קרינה, כי הכול תמיד כל כך קל אצלו. "אני אביא אותה הביתה," הוא התנדב.

"אבל אני לא רוצה שהיא תהיה בבית. אנחנו מארחים אנשים לארוחת צהריים ביום ראשון, ואני לא רוצה שהיא תסתובב בבית עם כל הקיטורים והפרצופים שלה ותדביק את כולם."

"חמודה, היא תהיה במיטה מול הטלוויזיה. היא לא תהווה בעיה."

"ואז אני אצטרך לקחת אותה בחזרה "

"אני אקח אותה," קטע אותה רופוס. הוא הסיר את משקפיו והביט באשתו בתמיהה. "איזו אמא לא מסכימה שהבת שלה תבוא הביתה כשהיא חולה?"

קרינה זקפה את גווה. "אתה אומר שאני אמא רעה?"

"אם כבר שאלת, כרגע ככה את נראית."

"איך אתה מעז, רופוס!"

"תקשיבי, קרינה, אני מקבל את העובדה שאת לא מפנה זמן בשבילי, אני כבר רגיל ואין לי בעיה עם זה, אבל אני לא מוכן שהעבודה שלך תשתלט לך על החיים עד כדי כך שלא יהיה לך זמן לבת שלך."

קרינה שילבה את זרועותיה בהתגוננות. "אז עכשיו אתה אומר שאני גם אישה רעה וגם אמא רעה? יופי."

"אני אומר שאת נשואה לעבודה שלך, וזה בסדר, אבל אנסטסיה היא הילדה שלך, לא העסק."

"מדהים! יש לי קריירה מצליחה ואתה מעניש אותי על זה. אם הייתי סתם מזכירה היה לי כל הזמן שבעולם להביא לך נעלי בית ולבשל לך ארוחת ערב ולקחת את אנסטסיה מבית הספר כשהיא חולה, אבל אנחנו כבר לא בשנות החמישים! יש לי קריירה, כמו לך, אבל עדיין, כאישה אני אמורה לנהל גם את כל ענייני הבית. הפמיניסטיות האלה צריכות לעשות בדק בית, כי משהו בתוכנית שלהן לא הסתדר. אני לא אישה טובה לבעלי כי אני יוצאת לעבוד ולהתפרנס. אולי היית צריך להתחתן עם אחת מהחברות המפונקות שלך, שהמטרה היחידה שלהן בחיים היא לגדל ילדים ולבזבז את הכסף של הבעלים שלהן. אני לא מוכנה שתנגן לי על המצפון כי יש לי קריירה. אני מצליחה, בענק, ועשיתי הכול בעצמי. באתי מכלום. לא היו לי קשרים וזכויות יתר כמו שהיו לך. ההורים שלי היו פרובינציאליים, אנשים בלי שאיפות, ואם לא הייתי עוזבת את באדלי קומפטון הייתי גרה שם עד היום ועובדת בחנות מזכרות!"

רופוס כיווץ את גבותיו בשאלה. הצחוק שבהבעתו הוא שעורר את חמתה של קרינה. הוא אף פעם לא התייחס לשום דבר ברצינות. "איך עברנו מאנסטסיה לחנות מזכרות בבאדלי קומפטון?"

היא הביטה בו בזעם. "אתה האיש הכי מעצבן בעולם!" אמרה ברוגז.

"אבל את התחתנת איתי." הוא חייך, אבל קרינה הסבה את מבטה. "אני אביא את אנסטסיה מחר. את לא צריכה לבטל אף פגישה. חס וחלילה שהבת שלך תפריע לחיים המקצועיים שלך."

"זה לא הוגן. אני במירוץ עכברים."

"ואת מלכת העכברים, אני יודע."

היא נאנחה בדרמטיות, הפנתה לו את גבה והורידה את המסכה על עיניה. "נמאס לי מהריב הזה. אני הולכת לישון. מישהו צריך לקום מוקדם לעבודה."

"אם את כבר מקוננת על מר גורלך, קחי עוד משהו להרהר בו: אני חושב שאת צריכה ללוות את אמא שלך בנסיעה שלה לאיטליה."

"אתה כזה צפוי, רופוס. ידעתי שתגיד את זה. זה היה רק עניין של זמן..."

"את צריכה חופש. יעשה לך טוב לברוח לשבוע. גרייסי לא תחיה לנצח והיא אמא שלך. היא אלמנה. היא גרה לבד ואת בקושי רואה אותה."

"דבון רחוקה חמש שעות נסיעה מלונדון," מלמלה קרינה.

"והטלפון ביד שלך, כל הזמן." קרינה נותרה ללא מענה. "אפשר אפילו להרחיק לכת ולומר שאת נישלת אותה לטובת אמא שלי," המשיך רופוס.

"דיאנה גרה ממש לידנו," היא השיבה בלאות.

"ובכל זאת יש לך צורך להתקשר אליה כל יום."

"אתה לא מבין," היא אמרה.

רופוס הרים את המגזין וחזר לקרוא. "הבעיה היא," הוא אמר, "שאני מבין יותר מדי." מלכת החברה הגבוהה הנוצצת דיאנה קבנדיש היא בדיוק האמא שקרינה היתה רוצה לעצמה. "אגב, באמת עבדת בחנות מזכרות?"