תבעה את בנה וכלתה לשעבר וזכתה ב-380 אלף שקל

טענה כי העניקה לבנה וכלתה שתי הלוואות לרכישת דירה ולסיוע כלכלי, שיוחזרו במקרה של פרידה. לאחר שהשניים נפרדו דרשה האם את הכספים. ביהמ"ש דחה את טענת הכלה לשעבר כי הכספים הוחזרו או ניתנו במתנה, וחייב את בני הזוג לשעבר יחד ולחוד במלוא הסכום

בית המשפט לענייני משפחה קיבל לאחרונה תביעה שהגישה אם נגד בנה וכלתה לשעבר, והורה להם להשיב לה כספי הלוואות בהיקף של 380 אלף שקל.

האם טענה כי נתנה לבני הזוג, לבקשתם במהלך נישואיהם, שתי הלוואות עיקריות. הראשונה, בסך 200 אלף שקל ניתנה עבור הון עצמי לרכישת דירה, כאשר הוסכם כי סכום ההלוואה יוחזר במקרה של פרידה או גירושין. ההלוואה השנייה, בסך 180 אלף שקל, כללה בין היתר כיסוי הלוואות בנקאיות וסיוע כלכלי. האם טענה כי גם מועד פירעון הלוואה זו היה אם הנתבעים - בנה וכלתה - יפרדו או יתגרשו.

עם פרידת בני הזוג, דרשה האם שיוצגה על ידי עו"ד גסאן האמם את החזר הכספים. בעוד שהבן הודה בטענות אמו, הכלה לשעבר הכחישה את טענות חמותה לשעבר. נטען כי ההלוואה בסך 200 אלף שקל נפרעה על ידי בני הזוג לשעבר במזומן בתשלומים חודשיים. אשר להלוואה הנוספת, טענה הכלה לשעבר כי זו אינה הלוואה אלא מתנה שניתנה על ידי האם לבקשת בנה, וכי המסמכים שצורפו נערכו שלא בנוכחות בת הזוג לשעבר. עוד נטען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב על מנת להטיל מורא על בת הזוג לשעבר ולהתעשר שלא כדין, בשל הליכי גירושין של הנתבעים.

מפסק הדין עולה כי באשר להלוואה הראשונה טענה הכלה לשעבר כי כספי ההלוואה הושבו במזומן, מדי חודש בעת ביקורם של בני הזוג לשעבר אצל התובעת, בשבתות ובחגים, אולם השופטת קבעה כי גרסה זו מעוררת ספק רב. עוד קבעה השופטת כי "הנתבעת (בת הזוג לשעבר-ל.ד) לא ידעה מהי כתובת מגורי התובעת (חמותה לשעבר-ל.ד), גם לא במועדים בהם טענה כי הגיעה לבית התובעת לביקורים ושילמה את התשלומים הנטענים על ידה".

למעשה, השופטת הילה גורביץ עובדיה, קיבלה את תביעת האם וקבעה כי מדובר בהלוואות מחייבות שמועד פירעונן הגיע עם פרידת השניים. לפיכך, קבעה כי בני הזוג לשעבר, חויבו, יחד ולחוד, לשלם לתובעת את מלוא סכום התביעה בסך 380 אלף שקל. כמו כן, נקבע כי הכלה לשעבר תשלם לחמותה לשעבר הוצאות ההליך סך 2,500 שקל, ושכר טרחת עו"ד בסך כ-35 אלף שקל.

עו״ד אבי אמר, בא כוח הכלה לשעבר מסר בתגובה: "אם הבעל מסרה הלוואה בת 380,000 שקל, מרשתי חויבה להשיב מחצית. הראיות הצביעו כי התובעת רשמה הערת אזהרה על הנכס ומרשתי אף נתנה הסכמה לכך, התביעה היתה מיותרת. עם זאת, כאשר חקרתי בחקירה נגדית את התובעת עלו תהיות ולכן נקבע כי על מרשתי להשיב סכום אחר מהנקוב בתביעה במקור".

עו"ד גסאן האמם שמשרדו מתמחה בדיני משפחה וייצג את האם, מסר בתגובה כי "פסק הדין בא לומר שגם בין בני משפחה צריך לערוך הסכמים. במקרה שלנו הכספים שלקוחת משרדנו העבירה לבנה וכלתה במטרה לסייע להם, ושחלקם נועדו כחלק מימון רכישת הדירה, ניתנו כהלוואה ולא כמתנה, למרות שהכלה התכחשה לכך בבית משפט. לבסוף הצלחנו להוכיח שהכסף ניתן בהלוואה ולא כמתנה וגם אם לא היה הסכם הלוואה בולט לעין אבל כן היו מסמכים שנחתמו ביניהם פעם אחר פעם. גם אם היה מדובר בפתקים, ולא במסמכים מודפסים אלא בכתב יד, מארג מסמכים זה חיזק את טענתנו ובזכות שמירתם , הצלחנו להוכיח בבית המשפט כי מדובר למעשה בהסכם הלוואה ובסופו של דבר לא מדובר במתנה".