חופש הביטוי? רק למלחמה שלי

אני לא חושב שצריך להוריד את "מרד הגנרלים" מהמדפים. אני מעדיף שבדמוקרטיה יתפרסמו גם ספרים שאני חושב שהם שגויים, ושאנשים יוכלו לקרוא, לבקר ולהתווכח איתם. אבל לחופש הזה יש צד שני: חופש הביטוי הוא החופש לדבר. הוא אינו הופך את הנאמר לאמת, ואינו חסינות מהצורך להוכיח טענות עובדתיות חמורות – גם כשהנאשם אינו תובע אותך

פרופסור גיא הוכמן|

לא מזמן התעוררה סערה בלונדון: בחנות ספרים חדשה באדג'וור רואד הוצגו למכירה עותקים בערבית של "מיין קאמפף", ספרו של אדולף היטלר. ארגונים יהודיים ופוליטיקאים מחו, הופעל לחץ על החנות, ולבסוף הספר הוסר מהמדפים.

כמו שצריך. לא צריך להיות מומחה לחופש הביטוי כדי להבין שהספר של היטלר לא אמור להיות מוצג לראווה. ייתכן שספרים כאלה צריכים להיות זמינים בספריות לאומיות או באוניברסיטאות, אבל חנות מסחרית אינה צריכה להפיץ אותם כאילו מדובר בעוד רב-מכר.

אלא שבישראל מתנהל עכשיו ויכוח כמעט הפוך, סביב "מרד הגנרלים" של ארז תדמור. בעקבות קריאות של אורי משגב לצומת ספרים ולסטימצקי להפסיק למכור את הספר, נשמעו מיד זעקות על סתימת פיות, חרמות ופגיעה בחופש הביטוי.

וזה מעניין. נדמה לי שהרבה ממי שהתקוממו נגד מכירת "מיין קאמפף" בלונדון תומכים היום בזכות למכור את "מרד הגנרלים". ובצד השני, לא מעט מאלה שהיו רוצים לראות את "מיין קאמפף" על המדפים רוצים עכשיו להעלים את הספר של תדמור.

בפסיכולוגיה קוראים לזה חשיבה מוטיבציונית. זיוה קוּנדה הראתה שכשאנחנו רוצים להגיע למסקנה מסוימת, אנחנו לא בוחנים ראיות, אנחנו מגייסים אותן. בלי להרגיש.

אז לפני שמתחילים להאשים אותי בסמולנות, בפרוגרסיביות או בשתיהן, כדאי לשאול שאלה פשוטה יותר: מהו הכלל? ספוילר – הוא לא איזה ספר אני אוהב, מי כתב אותו או נגד מי הוא מכוון.

אם הכלל הוא שאין להפעיל לחץ ציבורי על חנויות ספרים בגלל התוכן שהן מוכרות, ושחופש הביטוי מחייב לאפשר גם לרעיונות קשים, מופרכים ואפילו דוחים להגיע לקורא – הוא צריך לחול על כל הספרים, לא רק על אלה שאנחנו מסכימים איתם. ואם הכלל הוא שחנות ספרים אינה מחסן ניטרלי של נייר, ושיש לה אחריות למה שהיא בוחרת להפיץ – עצם הקריאה להסיר את "מרד הגנרלים" אינה בהכרח פשיזם.

מותר לחשוב שספר אינו ראוי, ומותר לחשוב שספר צריך להימכר. אבל צריך להסביר למה. "חופש הביטוי" אינו מילת קסם שנשלפת רק כשהספר נמצא בצד הפוליטי הנכון.

"מרד הגנרלים" אינו עוסק רק בטעויות ובכשלים המקצועיים של מערכת הביטחון לפני 7 באוקטובר. על אחריותה של המערכת באסון אין מחלוקת. הספר טוען שמידע קריטי נמנע "בכוונת מכוון" מהדרג המדיני, ושהדבר תרם לטבח.

זו לא אמירה כמו "לדעתי הרמטכ"ל היה שבוי בקונספציה", ולא פרשנות כללית על יחסי הדרגים. זו טענה עובדתית קשה מאוד על כוונותיהם והתנהגותם של אנשים חיים, שהקדישו את חייהם להגנה על המדינה.

וקל לנו להאמין לסיפור הזה. אחרי אסון, מה שקרה נראה פתאום צפוי מראש. ברוך פישהוף קרא לזה הטיית החוכמה בדיעבד. ומכיוון שקשה לנו לקבל שאסון כזה נגרם מצירוף של כשלים אנושיים שגרתיים, אנחנו נמשכים להסברים גדולים ומכוונים. זו הטיית הפרופורציה. החומר שממנו עשויות תיאוריות קונספירציה.

ואם הטענה של תדמור נכונה, ובכירים במערכת הביטחון ידעו בלילה שלפני 7 באוקטובר שיש מידע שחייב להגיע לראש הממשלה והחליטו במכוון להסתיר אותו מסיבות פוליטיות, זו פרשה שחייבת להיחקר עד תומה. לא ברשתות החברתיות, בפאנל בטלוויזיה או ברשימת רבי-המכר.

אם הטענה של תדמור נכונה, ובכירים במערכת הביטחון ידעו בלילה שלפני 7 באוקטובר שיש מידע שחייב להגיע לראש הממשלה והחליטו במכוון להסתיר אותו מסיבות פוליטיות, זו פרשה שחייבת להיחקר עד תומה. לא ברשתות החברתיות, בפאנל בטלוויזיה או ברשימת רבי-המכר

אבל אם היא נכונה, איפה הראיות? מדוע ממשלה שמאשימה כבר שנים את בכירי מערכת הביטחון באחריות למחדל אינה מקימה ועדת חקירה שבה אפשר להציג ראיות, לחקור מעורבים ולברר מה באמת קרה? או לכל הפחות מציגה את הראיות שעליהן מבוסס הספר?

ההאשמה אולי החמורה ביותר שאפשר להעלות ביחס ל-7 באוקטובר מוצגת לציבור כספר שאפשר לקנות חמישה במאתיים.

ולפני שאתם מתקיפים, בואו נחליף לרגע את השמות. נניח שמחר אני מפרסם ספר בשם "המזימה של בן גביר". אני אוסף מאות עובדות אמיתיות: ציטוטים, החלטות, ראיונות, פוסטים, מסמכים. ומתוכן בונה תיאוריה שלפיה איתמר בן גביר ידע מראש על המתקפה והסתיר את המידע בכוונה, משום שהעריך שטבח גדול יקדם את תפיסת עולמו ויחזק אותו פוליטית. אין לי ראיה שמוכיחה את זה. אבל אני מחבר נקודה לנקודה ומספר סיפור קוהרנטי.

כהנמן וטברסקי הראו עד כמה סיפורים מפורטים וקוהרנטיים יכולים להיראות סבירים, אף שכל פרט שמתווסף לסיפור מקטין את ההסתברות שכולו נכון. אולי הספר אפילו יהיה רב־מכר. אבל קוהרנטיות אינה ראיה. היא רק משכנעת.

האם זה בסדר? אם אתם אומרים כן, אתם צריכים להסכים שגם לתדמור מותר לפרסם את התזה שלו. ואם לא, צריך להסביר מדוע הכלל משתנה כשמחליפים את בן גביר ברונן בר או בהרצי הלוי.

וזה לא רק תרגיל רטורי. מחקרים מוצאים שאנשים עשויים להעריך את אותה מדיניות באופן שונה, רק לפי המפלגה שמוצגת כמי שמובילה אותה.

עכשיו נחזור להיטלר, יימח שמו וזכרו. "מיין קאמפף" הוא מהספרים המתועבים שנכתבו, ואנחנו יודעים היטב לאן הובילה האידאולוגיה שבו. ובכל זאת, ההבדל העקרוני בין המקרים הוא בקטגוריה. "מיין קאמפף" הוא טקסט גזעני ואנטישמי קיצוני, מהסוג שדמוקרטיות ליברליות שונות הגבילו את הפצתו. "מרד הגנרלים" מעלה טענה עובדתית, ועם זה צריך להתמודד בדרישה בלתי מתפשרת לראיות, לא בהסרה עיוורת מהמדפים.

אבל ספר שטוען שאנשים החיים בינינו מנעו במכוון מידע שיכול היה למנוע את 7 באוקטובר יכול לעצב את הדרך שבה מאות אלפי ישראלים תופסים אותם: להפוך כישלון נורא לקונספירציה, ואחריות מקצועית למעשה מכוון. וככל שהטענה חמורה יותר, נטל ההוכחה שהיא מטילה על הטוען צריך להיות כבד יותר.

לכן אני לא חושב שצריך להוריד את "מרד הגנרלים" מהמדפים. אני מעדיף שבדמוקרטיה יתפרסמו גם ספרים שאני חושב שהם שגויים, ושאנשים יוכלו לקרוא, לבקר ולהתווכח איתם. אבל לחופש הזה יש צד שני: חופש הביטוי הוא החופש לדבר. הוא אינו הופך את הנאמר לאמת, ואינו חסינות מהצורך להוכיח טענות עובדתיות חמורות – גם כשהנאשם אינו תובע אותך. והוא בוודאי אינו עיקרון שמתחלף בכל פעם שמחליפים את שם המחבר או את צבעה הפוליטי של הכריכה.

אולי זה המבחן הפשוט ביותר כמעט לכל ויכוח פוליטי: להחליף את השמות. אם כשדמות מהימין הופכת לדמות מהשמאל, או כשספר אנטישמי הופך לספר נגד השמאל, גם העיקרון שלנו מתחלף, כנראה שזה לא היה עיקרון מלכתחילה.

חופש הביטוי לא נבחן בספר שאנחנו רוצים שכולם יקראו. הוא נבחן דווקא בספר שאנחנו משוכנעים שאסור היה לו להיכתב.

הכותב הוא מומחה לכלכלה התנהגותית וקבלת החלטות, חבר סגל בבית הספר ברוך איבצ'ר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן