איראן וישראל היו חלק מהצונאמי הכחול בארה"ב, אבל זה ממש לא כל הסיפור

הסיפור של המנצח בטקסס ג'יימס טלריקו מסביר את המסר של האמריקאים לנשיא ולשיטה כולה. ובכל זאת, אחרי שלושה דורות, יש אצל דמוקרטים ורפובליקנים מרכיב יסודי של התנגדות לישראל. השעה מאוחרת מאוד, אבל עוד אפשר לשנות כיוון | קטע מתוך הטור של נדב איל במוסף לשבת וב"ידיעות+"

השבוע לפני 10 שנים הגעתי למרכז כנסים גדול ומפואר בניו-יורק. הוא היה כולו עשוי מזכוכית, והמועמדת הילארי קלינטון כבר כתבה נאום על שבירת תקרה הזכוכית האטומה ביותר - זו שחסמה וחוסמת נשים במשך אלפי שנים. הכותרת הראשית של "הניו יורק טיימס" כבר עברה עימוד: Madam President. הכל היה מוכן.

ואז דונלד טראמפ ניצח. הוא סחף כמעט כל מדינה מתנדנדת בגל אדום רחב, שוצף, היסטורי. האנליסטים הסבירו שלרפובליקנים יהיה קשה לנצח באמריקה החדשה, זו שמורכבת מפסיפס של מיעוטים. משיעור גבוה מאוד של תושבים שנולדו מחוץ לגבולות ארה"ב. האמריקאים הקשיבו לנבואות הסוקרים והערכות הפרשנים, והחליטו על שינוי; תוצאותיו מהדהדות בעולם עד היום.

בחירות האמצע השבוע הן רגע דורי בפוליטיקה האמריקאית. האנליסטים שדיברו לפני בחירות 2016 על אמריקה החדשה, על ברית המיעוטים, צדקו; הם רק הקדימו את זמנם בעשר שנים

עשור מאוחר יותר, האמריקאים עשו זאת שוב. בין לבין, הם שלחו את טראמפ הביתה, מינו את ג'ו ביידן, החזירו את טראמפ. בדרך כלל מתמקדים אצלנו ובעולם בבחירות לנשיאות; זו הדרמה הפוליטית החשובה בעולם. אך בחירות האמצע הן רגע דורי בפוליטיקה האמריקאית. האנליסטים שדיברו על אמריקה החדשה, על ברית המיעוטים, צדקו; הם רק הקדימו את זמנם בעשר שנים. ג'ייק שרמן, המייסד של אתר פאנצ'בול ואחד הפרשנים המוערכים בפוליטיקה האמריקאית, מגדיר זאת כך:

"זה לא גל כחול, ואפילו לא צונאמי. בחירות אמצע הקדנציה היו אירוע בדרגת הכחדה עבור מפלגתו של הנשיא דונלד טראמפ בקונגרס... טראמפ בן ה-80 יתמודד עם מפלגה דמוקרטית מחודשת ומלאת מרץ, שזכתה לרוב עצום בשני בתי הקונגרס לאחר שהפכה את הבחירות למשאל עם ארצי על הנשיא ועל הנהגת המפלגה הרפובליקנית — שאותם היא רואה כחסרי יכולת בניהול הכלכלה, כושלים בחקיקה ומרוקנים מכל יושרה מוסרית". האמת, שלפי "הניו יורק טיימס" היועצים של טראמפ כבר ידעו שהם בדרך לתבוסה. אחת הפגישות האחרונות שלהם, דיווח "הטיימס", הייתה לאחר הבחירות בארץ; אחד הנוכחים התבדח שאפשר לבקש מקלט בישראל.

מיד אחרי התוצאות, השיחה בישראל נדדה להשלכות המידטרמס עלינו. לכישלון הנורא של ידידיה בארה"ב, שתמכו בעיקר (ובעצם כמעט רק) במועמדים שהפסידו - מטקסס ועד מישיגן. אך עוד לפני שעוסקים בהשפעות עלינו, ראוי להבין מה קרה. מה המחוללים האמיתיים. יש בהחלט מי שרוצים - מכל הצדדים - להפוך את המידטרמס לסיפור על מדינת ישראל ויחסיה עם אמריקה. הם ישתמשו בתוצאות כדי לטעון שהברית מתה, ושהאמריקאים הצביעו כעת נגדה. רצוי לא להיגרר לניתוח הפשטני הזה.

אין ספק שמרכיב בתבוסה הרפובליקנית קשור במלחמה באיראן ובעליית ההתנגדות והאיבה לישראל בשל המלחמה בעזה (והמלחמה באיראן). אבל זהו מרכיב אחד בשינוי עמוק יותר, שהניצחון של טראמפ - כן, לפני עשר שנים - סימל אף הוא היטב.

בתמצית, זו התחושה של אמריקאים, שלה שותפים שני דורות כבר, שהשיטה לא עובדת יותר. 9 מתוך 10 מצביעים אמרו שעלות המחיה הייתה שיקול מכריע או חשוב בהצבעתם. 6 מתוך 10 סיפרו שמחירי הדלק מטרידים אותם מאוד, ו-75% דירגו את מצב הכלכלה כשלילי. 9 מתוך 10 הגדירו שחיתות כנושא מכריע בהצבעתם; רוב המצביעים הביעו יותר אמון בדמוקרטים מאשר ברפובליקנים בטיפול בכלכלה. הדמוקרטים לא נהנו מאמון כזה למעלה מעשור.

אך להסתפק בכך יהיה חלקי. נשיא אחר נשיא, קונגרס אחר קונגרס, האמריקאים מאותתים למנהיגיהם שהם אינם יכולים להתמודד עם המחירים והאינפלציה. זה גם ההסבר לעליית תפיסות רדיקליות ביחס למודל האמריקאי עצמו - כולל ניסיון להמיר אותו בסוג בלתי ברור, פופוליסטי, של סוציאליזם (שליש מהאמריקאים אמרו במדגמי היציאה שיש להם דעה חיובית על סוציאליזם). באותם מדגמים, התברר שרבים הגיעו להצביע כדי לתמוך או למחות נגד דונלד טראמפ, מדיניותו וסגנונו.

קחו לדוגמה את ג'יימס טלריקו בן ה-37, הסנאטור הדמוקרט שניצח בטקסס. יש לו סיפור אמריקאי מאוד. הוא גדל עם אמא חד-הורית, בת של מטיף נוצרי שעזבה את הבית בגיל 19. אביו היה שתיין והתעלל באמו; היא ברחה וגידלה את טלריקו לבדה, בהתחלה.

רגע מכריע בקמפיין היה כאשר הגיע לפודקאסט של ג'ו רוגן, והעניק ריאיון ארוך על חייו. הוא נשאל מדוע הוא דמוקרט, וסיפר על אמא שלו, כעובדת צווארון כחול, שהסבירה לו ש"אנחנו דמוקרטים כי הם עבור העם". הסגנון שלו הוא של חלק נשכח במפלגה הדמוקרטית: שמאל דתי, סוציאלי. שמאל אמוני נוצרי. "אני חושב שאפשר לומר בביטחון שנמאס לנו שמעמידים אותנו זה נגד זה. נמאס לנו שאומרים לנו לשנוא זה את זה. כבר עשר שנים שאנחנו חיים עם פוליטיקה מהסוג הזה. פוליטיקה כספורט דמים. פוליטיקה של הטרלות והשפלת היריב. פוליטיקה כהיאבקות מקצוענית. היא מפרקת משפחות. היא הורסת חברויות והיא גורמת לכולנו להרגיש נורא, כל הזמן. אנשים מכל קצות הקשת הפוליטית צמאים לפוליטיקה מסוג אחר. לא פוליטיקה של שנאה. לא פוליטיקה של פחד. לא פוליטיקה של פילוג. אלא פוליטיקה של אהבה".

אלה מילים שנשמעות קלישאתיות, עד שנזכרים שטלריקו הצליח במקום שבו כה רבים נכשלו לפניו, בטקסס האדומה, מעוז הרפובליקניות האמריקאי. בישראל יתמקדו בהצהרות של הסנאטור החדש מטקסס ביחס לישראל; הוא רואה במתרחש בעזה חרפה מוסרית ודתית. בניגוד לסנאטור החדש ממישיגן, עבדול אל-סייד, הקו של טלריקו מתון יותר, כמעט במיינסטרים של המפלגה. "אני מאמין שלישראל, כמו לכל מדינה אחרת, יש זכות להגן על אזרחיה״, אמר טלריקו בחודש שעבר, "אבל אני לא מאמין שלבנימין נתניהו יש זכות לנהל מלחמה נגד אזרחים, להטיל ענישה קולקטיבית או להגביל את הסיוע לאוכלוסייה האזרחית״. בגלל הסיבות האלה, הוא תומך בהפסקת מכירת "נשק התקפי" לישראל. ראוי לעמוד על העניין הזה, של "נשק התקפי" מול "הגנתי". מי שתומך בהבדלה הזו, סבור שפצצות על מטוסי F-35 הן התקפיות. אך ללא היכולות הללו, ישראל תתקשה לבסס הרתעה אזורית. בלעדיה, היא לא תוכל להגן על עצמה. בלוחמה מודרנית, אין באמת הבדל בין "התקפי" ל"הגנתי", אולי לבד ממערכות יירוט.

לפי "הניו יורק טיימס" היועצים של טראמפ כבר ידעו שהם בדרך לתבוסה. אחת הפגישות האחרונות שלהם הייתה לאחר הבחירות בארץ; אחד הנוכחים התבדח שאפשר לבקש מקלט בישראל

שלושה דורות בפוליטיקה האמריקאית, מימין ומשמאל, הכירו בברית בין אמריקה לישראל כחלק מהותי מזהותם. כך הציגו את עצמם לציבור, וכך המשיכו להיבחר. זה היה חלק מדמותם: תמיכה בישראל ובישראלים. השינוי הגדול הוא שכיום, יש דורות חדשים, אצל הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד, שמרכיב יסודי בזהותם – מרכיב שלא ישתנה – הוא ההתנגדות לישראל. הם לא ירצו להיפגש ולדבר עם נציגים ישראלים; יהיה כמעט בלתי אפשרי לשכנע אותם. הם יחפשו כל דרך לפגוע בישראל ובאינטרס הישראלי. השבוע סיפר לי גורם שאיננו יהודי או ישראלי על פגישה עם חבר קונגרס אמריקאי, דמוקרט, ששאל אותו מה דעתו על האפשרות שארה"ב תפציץ "מאחזים בלתי חוקיים בגדה". הגורם הזה היה בהלם, לא האמין למשמע אוזניו. חבר הקונגרס לא היה רציני במיוחד בעצמו; הוא הניח שבן שיחו רוצה אף הוא למצוא דרך לפגוע בישראלים.

השעה מאוחרת מאוד, אבל השמש טרם שקעה. עבור רוב המפלגה הדמוקרטית, ישראל עודנה יכולה לגאול את עצמה: אם תפנה את גבה לממשלה הזו, תתמקד בפתרון מדיני עם הפלסטינים, תעצור את המלחמה ותסכים לבנות מחדש את עזה. באורח יוצא דופן, רוב הצעדים הללו יסייעו עם רפובליקנים צעירים גם כן. האפשרות השנייה היא כזו שישראלים יתקשו לדמיין; לנסות לשרוד בלי תמיכה אמריקאית אקטיבית. רבים במערכת הביטחון סבורים שזה בלתי אפשרי.

נתיב החילוץ מתחיל בהחלפת ראש ממשלה שאיבד את אמון רוב הציבור, בישראל ובאמריקה, ומחזיק בתפקיד שנים רבות כל כך. מי שמנסה לעשות שימוש בתוצאות הבחירות בארה"ב כדי לדחוף לממשלת אחדות איננו מבין את חומרת הרגע; נתניהו פסול לעדות, ולכל דבר אחר, בעיניי אמריקאים רבים. נתניהו גם לא יסכים לשמש באף תפקיד לבד מראש ממשלה; משעה שזה יקרה, העולם יראה זאת כהמשך הממשלה הנוכחית.

במבט תועלתני בלבד, שותפות של מפלגה ערבית בקואליציה היא צו השעה. אין תשובה טובה יותר להאשמה שישראל מדינת אפרטהייד, מאשר המחשה שהציבור הערבי שותף מלא, לא רק בבחירות, אלא בקבלת ההחלטות. מנסור עבאס הוא מליץ היושר החשוב ביותר שיכול להיות לישראל ברגע הזה.

הטור המלא של נדב איל מהמוסף לשבת של "ידיעות אחרונות" ב"ידיעות+"