טראמפ יודע איך ללחוץ על איראן - אבל לא איך לסיים

ההיגיון הטקטי ברור. אלא שהיגיון טקטי אינו תחליף לאסטרטגיה. השאלה אינה רק כיצד טראמפ רוצה לנהל את החודשיים הקרובים, אלא לאן הוא רוצה שהלחץ הזה יוביל

אלדד שביט|

סבב התקיפות המחודש בין ארצות הברית לאיראן מחדד את הסתירה המרכזית במדיניותו של הנשיא טראמפ. לארצות הברית יש יתרון צבאי מובהק, המצור והסנקציות מכבידים מאוד על הכלכלה האיראנית, והממשל מוכיח שהוא מוכן לשוב ולהפעיל כוח כדי למנוע מטהראן לשקם את יכולותיה במצר הורמוז. אבל דווקא ככל שהלחץ גובר, מתחדדת שאלה בסיסית הרבה יותר: מה בדיוק טראמפ רוצה שאיראן תעשה כדי שהלחץ ייפסק?

התקיפות בימים האחרונים התמקדו במערכות שאיראן ניסתה לבנות מחדש באזור הורמוז. איראן הגיבה בירי לעבר יעדים אמריקאיים באזור, וטראמפ איים בתקיפות נוספות. עם זאת, הוא גם הדגיש שהמערכה המחודשת אינה צפויה להימשך זמן רב.

לכן לא נכון בהכרח לתאר את ההתנהלות האמריקאית כזיגזג או כתוצאה של בלבול בבית הלבן. להפך: בטווח הקצר יש בה היגיון ברור למדי. בכירים בממשל התבטאו כי הם מעוניינים לצמצם ככל האפשר את סכנת ההסלמה עד בחירות האמצע בתחילת נובמבר, להגביר בינתיים את הלחץ הכלכלי ולאפשר לצבא לחדש מלאי חימוש שנשחק במערכה. לאחר הבחירות ניתן יהיה לבחון מחדש גם את היקף הפעילות הצבאית. טראמפ מכחיש שהבחירות מכתיבות את החלטותיו, אך ברור שהמחיר הפוליטי והכלכלי של המלחמה הפך לשיקול משמעותי.

במילים אחרות, לממשל יש תפיסה כיצד לנהל את השבועות הקרובים: למנוע מאיראן לחזור ולשלוט בהורמוז, להגיב צבאית כשנדרש, להמשיך לפגוע במקורות ההכנסה שלה ובעיקר ביצוא הנפט, אך להימנע ככל האפשר מחזרה למלחמה רחבה. הלחץ אכן משמעותי: יצוא הנפט האיראני, לפי הערכות שפורסמו השבוע, צנח מכשני מיליון חביות ביום לכ־240 אלף בלבד.

ההיגיון הטקטי, אם כן, ברור. אלא שהיגיון טקטי אינו תחליף לאסטרטגיה. השאלה אינה רק כיצד טראמפ רוצה לנהל את החודשיים הקרובים, אלא לאן הוא רוצה שהלחץ הזה יוביל. אלא שגם אם הממשל מבקש להימנע מהסלמה, אין ודאות שיוכל לשלוט בהתפתחויות בשטח. פגיעה משמעותית בכוחות אמריקאיים, בשיט או במדינות האזור עלולה לחייב את טראמפ להגיב בעוצמה, גם אם אינו רוצה לחזור למלחמה רחבה.

הבעיה בולטת במיוחד לאחר שהממשל למעשה הוריד מהשולחן את מזכר ההבנות מיוני. טראמפ כבר הכריז שמזכר ההבנות (MOU) "נגמר", והממשל אינו מגלה נכונות לחזור לתנאים שנקבעו בו. גם האפשרות לחידוש מיידי של המגעים נראית כרגע רחוקה: רק בשבוע שעבר אמר טראמפ שארצות הברית אינה מנהלת שיחות עם איראן, בעוד המוקד האמריקאי עובר למערכה הכלכלית.

אפשר להבין מדוע טראמפ אינו רוצה לחזור למזכר יוני. מבחינתו, איראן הפרה את ההבנות, המצב בשטח השתנה וארצות הברית צברה מאז מנופי לחץ נוספים. אין היגיון מבחינתו להעניק לטהראן מחדש את אותה הצעה. אבל כאן בדיוק מתחילה הבעיה: וושינגטון אומרת בבירור מה כבר אינו מקובל עליה, אך אינה אומרת באותה בהירות מה כן.

איראן יודעת היטב מה יקרה אם תמשיך להתנגד: המצור יימשך, הסנקציות יוחרפו, ניסיונות לשקם יכולות צבאיות יותקפו והיא עלולה לספוג מהלומות נוספות. הרבה פחות ברור מה יקרה אם תחליט להתפשר ובעיקר מה תקבל איראן בתמורה

וזו אינה רק בעיה למי שמנסה לפרש את מדיניות טראמפ מבחוץ. היא מקשה גם על מקבלי ההחלטות בטהראן. איראן יודעת היטב מה יקרה אם תמשיך להתנגד: המצור יימשך, הסנקציות יוחרפו, ניסיונות לשקם יכולות צבאיות יותקפו והיא עלולה לספוג מהלומות נוספות. הרבה פחות ברור מה יקרה אם תחליט להתפשר ובעיקר מה תקבל איראן בתמורה. כל עוד אין תשובות ברורות, הממשל אינו מציע לאיראן עסקה חדשה. בפועל, המסר לטהראן הוא: המשיכו לשלם את המחיר עד שתהיו מוכנים להתפשר – ורק אז יתברר על מה ובתמורה למה.

העמימות הזאת מקשה במיוחד על אותם גורמים בטהראן שעשויים להעדיף הסדר. נשיא איראן מסעוד פזשכיאן ממשיך לאותת על נכונות לחזור למסלול דיפלומטי, והלחץ הכלכלי בוודאי מחזק את הטיעונים בעד פשרה. אבל קשה לשכנע הנהגה איראנית לקבל ויתורים כואבים כאשר היא אינה יודעת אם הם יספיקו ומה תקבל תמורתם. מבחינת המשטר, הסיכון אינו רק להצטייר כמי שנכנע לארצות הברית, אלא לעשות ויתורים משמעותיים מבלי לדעת שהם אכן יביאו לסיום העימות.

כאן נמצא גם הסיכון במדיניות הנוכחית. טראמפ כנראה מעריך שהמשך הלחץ יגרום בסופו של דבר לאיראן למצמץ. ייתכן שהוא צודק. מצבה של איראן קשה, יכולותיה נשחקו והמחיר הכלכלי הולך ומצטבר. אבל לחץ, יעיל ככל שיהיה, אינו יכול לבדו להחליף יעד מדיני. כדי שיהפוך למנוף למשא ומתן, היריב צריך להבין לא רק מה המחיר אם יסרב, אלא גם מה עליו לעשות ומה יקבל אם יסכים.

גם בישראל חשוב להבין זאת. ההקשחה האמריקאית אינה מוכיחה שטראמפ אימץ יעד של הכרעה מוחלטת של איראן. הוא ממשיך לאותת שאינו מעוניין במלחמה ממושכת ומקווה שהלחץ יאפשר לו בסופו של דבר להגיע להסכם מעמדה טובה יותר. אלא שכדי שהתקווה הזאת תהפוך לאסטרטגיה, הממשל יצטרך לעשות דבר שהוא נמנע ממנו עד כה: להבהיר כיצד נראה ההסכם שהוא רוצה.

לטראמפ, אם כן, יש כיום תפיסה ברורה למדי כיצד להפעיל לחץ וכיצד לנהל את השבועות הקרובים. מה שעדיין אין לו זה מסלול ברור לסיום. וכל עוד איראן אינה יודעת מה בדיוק נדרש ממנה ומה תקבל בתמורה, וושינגטון אינה רק מקשה עליה להיענות לדרישותיה; היא עלולה להותיר אותה עם המסקנה שהחלופה היחידה המוצעת לה היא כניעה.

אל"מ (בדימוס) אלדד שביט הוא חוקר בכיר בתוכנית ארה"ב ב-INSS, לשעבר ראש חטיבת המחקר במוסד ועוזר להערכה לראש חטיבת המחקר באמ"ן